לימבו

21/07/2021 150 צפיות 3 תגובות

סיפור זה הועלה על־ידי לאתר tale.co.il תחת שם העט GidLevin84. אם אתם קוראים אותו באתר אחר – הדבר נעשה ללא הסכמתי!


“קום! תורך היום להציל את העולם.”

דביר שכב במיטה ללא תנועה, עיניו פקוחות. הוא ניסה לחשב כמה זמן ישן, אבל לא היה בטוח כמה זמן הוא ער.

“אולי אני מת?” חשב לעצמו.
“אולי אני מת, ואני לא צריך ללכת היום לעבודה,” המשיך דביר לפתח את קו המחשבה. “אולי מתתי ואני נמצא עכשיו בלימבו, שנראה כמו החדר שלי ואין שום דבר מעבר לדלת החדר. או שיש משהו, אבל משהו אחר.”

הוא חשב על ברידג’יט ג’ונס. לא זאת מהסרט. בעצם ספר. היה קודם ספר. הוא חשב על ברידג’יט ג’ונס, שהתכתב איתה אתמול בלילה. זה היה הכינוי שלה. ‘התכתב איתה’ הוא תיאור שחוטא מעט לאמת, ‘שלח לה הודעה’ הוא תיאור תואם יותר למציאות. הוא שלח לה הודעה בקבוצת הסרטים, ואז חיכה עד שעה מאוחרת, מקווה שתענה לו. אפילו פעם אחת כשהתעורר באמצע הלילה, בדק בטלפון האם ענתה לו, אבל היא לא, והוא חזר לישון.

“אולי מתתי אתמול בלילה, בשינה, והתשובה שלה לא הגיעה ללימבו.”
הוא תהה האם היא תהיה עצובה, כשתגלה שהוא מת, אבל אז קלט שהם בעצם לא מכירים. רק בכינוי. מבחינתה הוא סתם לא יחזיר לה הודעה, והיא תעבור ותחפש אהבה במקום אחר. “אולי כשהמשטרה תערוך חיפוש בדירה, ותבדוק את הטלפון היא תמצא את ההודעה, וכשזה יתפרסם בחדשות היא תגלה מי אני,” הוא פיתח קו עלילה חדש ומרתק, כמו שהיה עושה לפעמים. הוא שם לב שבאותן עלילות תמיד היה מוסיף גוון מסתורי לדמותו. “אנשים מנסים להיות מסתוריים, כאילו שיש בהם סוד מעניין,” חשב. בעצם זה לא תמיד ככה, זה בעיקר כשהם מנסים להרשים בן או בת זוג.

אולי זה רק הוא?

קו המחשבה הזה הוביל אותו לקו מחשבה חדש־ישן. האופן שבו היה מתאהב בדמויות נשים קולנועיות, ומדמיין מפגש עם אותן שחקניות, רק כדי לגלות שהשחקנית שגילמה את הדמות, חסרה את התחכום וההומור של דמותה הקולנועית, ואז היה מתאכזב, ומשכנע את עצמו שדמויות נשים כאלה קיימות רק בדמיונו של תסריטאי שנון, ולא במציאות.

המציאות.

“אני עדיין בלימבו?” השלימו מחשבותיו מעגל.
הוא נזכר במשחק לימבו, שהיה משחק בתור ילד. באופן מפתיע, למרות שהיה קצת גבוה מהממוצע, הוא די הצטיין במשחק. איכשהו היה מצליח להקשית את הגב ולשמור על שיווי־משקל, מתנועע ועובר מתחת למוט, מרוצה מהיכולת, שאפילו הפתיעה אותו עצמו. “מעניין מה הקשר בין שם המשחק, ללימבו?!” הסתקרן. פתאום התחשק לו לשחק שוב במשחק.

הוא הטה את צווארו מעט ימינה, מנסה להציץ בשעון שעל השידה.
על השידה הרחבה עמד השעון, ערימת ספרים, ומאחוריהן אקווריום עם דג זהב, שקנה לעצמו ליום הולדתו האחרון.
“מעניין אם הדג הגיע איתי לעולם הבא,” חשב.
“אני כאן.”
דביר הרגיש מבולבל לרגע. מחשבה מוזרה חלפה בראשו.
הקול ששמע היה בתוך ראשו, ונשמע כמו שהמחשבות שלו נשמעות בדרך־כלל, אבל יכול להיות שהדג ענה לו?
“ענית לי עכשיו?” פנה לדג במחשבותיו.
“אני מניח,” ענה הקול בראשו.
“אנחנו בלימבו?” שאל דביר.
“החדר נראה אותו הדבר,” היתה התשובה.
“אנחנו מדברים בטלפתיה, או שהשתגעתי?” הרהר דביר.
“זו שאלה מעניינת. אני חושב שמשוגעים בדרך־כלל לא חושבים שהם משוגעים,” היתה התשובה בראשו של דביר. דביר מצא את עצמו מסכים עם קו המחשבה.
“מצד שני, טלפתיה עם דג היא גם תופעה בלתי־סבירה,” המשיך דביר. “יצא לך לדבר עם אנשים אחרים?”
“לא. אני מופתע בדיוק כמוך. לך יצא לדבר עם דגי זהב אחרים?”
“ממש לא,” הרעיון נשמע לדביר ממש מטופש.
“אתה חשבת שאני דיברתי עם אנשים אחרים…”
“אתה קורא את המחשבות שלי?” נלחץ דביר.
“הלו! אנחנו מדברים בטלפתיה.”
“כן, נכון,” חשב דביר. “אז למה אני לא שומע את המחשבות שלך? אולי אלה בכל זאת רק המחשבות שלי שעונות לי.”
“אולי.”
סוף־סוף דביר התרומם במיטה, והביט אל האקווריום, מתבונן בדג ששחה שם במעגלים.
“אוקיי, אז אם אתה קורא את המחשבות שלי, פנה ימינה!”
הדג פנה ימינה.
“אוקיי,” התרגש דביר. “עכשיו פנה שמאלה!”
הדג פנה ימינה ואז שמאלה.
“מה זה היה?”
“התבלבלתי, בוא ננסה שוב.”
“פנה שמאלה!”
הדג פנה שמאלה.
“עכשיו ימינה!”
הדג פנה ימינה.
“שוב ימינה!”
הדג פנה שמאלה.
“אמרתי ימינה.”
“זה יותר מסובך ממה שזה נראה.”
דביר נאנח, “אז איך אני אדע אם זה אתה?”
“אין לי מושג, איך מוכיחים שמשהו הוא אמיתי, ולא רק בראש שלנו?”
דביר חשב קצת איך לפתור את הבעיה. “אתה מכיר את קונפוציוס?”
“מכיר… שלום, שלום.”
“שניה ברצינות!”
“אתה מתכוון לפילוסוף הסיני?”
“אוקיי,” ניתר דביר מהמיטה. “איך דג זהב שלא דיבר מעולם עם איש, יודע מי זה קונפוציוס?!”
“חשבת עליו לפני רגע.”
“אז למה לא פשוט אמרת שאתה לא מכיר?”
“מצטער. אני לא מכיר.”

דביר נתן לגופו לקרוס בחזרה למיטה, ושכב בלי לזוז, בוהה בתקרה.
“מה הטעם בדג זהב, שמדבר רק בתוך הראש שלך,” חשב דביר.
“נסה לראות את זה מהצד שלי, מה הטעם בבן־אדם ששומע אותי?”
“אתה יכול לבקש ממני אוכל.”
“אתה מאכיל אותי ממילא.”
“אוקי. אני יכול להביא לך בת־זוג, אם תרצה.”
“סבבה. תביא.”
לדביר לא היה נעים להגיד לדג, שאין לו חשק ממש ללכת לחנות חיות, ולקנות דגת זהב.
“כן, הנחתי…”
לפתע דביר הזדקף ונעץ מבט בדג.
“אלא אם אתה דג זהב שממלא משאלות!”
“אוקיי,” היה נשמע שגם הדג מתלהב מהרעיון.
“מה אתה רוצה לבקש?”
המחשבות התרוצצו במוחו של דביר, עיניו קלטו את הטלפון ליד האקווריום.
“אני רוצה שברידג’יט ג’ונס, תופיע עכשיו כאן בחדר!” ירה דביר. “זאת שהתכתבתי איתה, לא רנה זלוונגר!”
“בסדר, בסדר,” התרגש הדג.

דביר נתן למשאלה כמה שניות להתגשם.
ואז עוד כמה שניות. רק ליתר בטחון.

“שום דבר לא קרה.”
“כן… מצטער. ממש השתדלתי,” התנצל הדג שבראשו של דביר.
“לא חשוב. זה בסדר.” דביר הרגיש שהדג מרגיש לא נוח בסיטואציה.
“אולי תשלח לה הודעה? תציע לה להפגש.”
המחשבה הזו רגשה את דביר, אבל גם קצת הרתיעה אותו.
“אני לא יודע. אולי.”

עכשיו דביר הזדקף. הוא הרגיש עירני יותר. אפילו מצב־רוחו השתפר קצת. הוא חייך לעבר הדג.
“אולי אני אשלח לה עוד הודעה,” חשב.
הוא לקח את הטלפון והתבונן בו. לא היתה שם הודעה חדשה.
הוא התקדם לעבר דלת החדר, נעצר, והחל לכתוב הודעה למנהל שלו.
“אני לא אגיע היום,” רשם. “אני מרגיש קצת לא טוב,” שיקר.
דביר הסתובב לעבר האקווריום, מחייך שוב. “אני אתארגן ואקפוץ לקנות לנו דגת זהב,” אמר, הפעם בקול רם.
שניה לפני שיצא מהחדר, שמע בראשו “תודה.”


סיפור זה הועלה על־ידי לאתר tale.co.il תחת שם העט GidLevin84. אם אתם קוראים אותו באתר אחר – הדבר נעשה ללא הסכמתי!

לימבו
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (3)

איזה תענוג של טקסט, חייכתי לכל אורכו. אני לא יודעת למה, אבל מצאתי בו איזושהי נחמה.

25/07/2021 17:47

    חייכתי לקרוא את התגובה שלך, ועוד כמה דקות ארוכות לאחר מכן. זה אחד הקטעים שיותר נהניתי לכתוב, וקצת התאכזבתי, שאף-אחד לא נהנה ממנו חוץ ממני. אז עכשיו יש משהו שמשותף רק לשנינו.

    תודה לך על התגובה. שמח שמצאת בו נחמה,
    וכמו שכתבתי לך, אני שמח לפגוש אותך שוב.

    25/07/2021 20:52

בהחלט משותף. הוא רווי מתיקות אך מעודנת. תודה שאתה משתף את הכתיבה שלך!

26/07/2021 15:02
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך