סילביה פלאת’

27/08/2020 139 צפיות אין תגובות

קראתי את “פעמון הזכוכית” כדי לדעת מה נשים חושבות, או מרגישות. לא הבנתי למה באתר של ההמלצות לספרים, כמעט כל הנשים המליצו על “אנה קרנינה” כי טולסטוי הוא בכלל גבר, ומה הסיכוי שהוא מבין נשים כמו נשים. עיצבן אותי שנשים חושבות שהן מבינות את טולסטוי. הרגשתי שהוא מתאר את העולם שלי. עולם של גברים.
אז חיפשתי וצמצמתי את האפשרויות לסילביה פלאת’ ווירג’יניה וולף, ואז ראיתי שפלאת’ סבלה מדכאון והתאבדה. וזה תמיד מסקרן אותי. כאלה שהצליחו. אז קניתי את הספר שלה. רק אחר-כך גיליתי שגם ווירג’יניה וולף, סבלה מדיכאון והתאבדה. ולמרות שזה עצוב, זה קצת הצחיק אותי.
גם ראיתי שסילביה פלאת’ כתבה שיר שנקרא “ליידי לזארוס” וכל דבר שמופיע בו לזארוס מושך את תשומת ליבי. אז קראתי ולא הבנתי כלום. כמו שלא הבנתי את יונה וולך. אבל אחר-כך קראתי פרשנות על השיר וחשבתי שהוא יפה. רציתי להבין אותו יותר.
אז קניתי את הספר שלה וקראתי אותו, ושוב התעצבנתי על נשים, שהפכו את פלאת’ לסמל פמינסטי. הרגשתי שהיא יותר דיכאונית מאשר אישה, ושהיא מתארת את העולם שלי, יותר משל רוב הנשים. אחר-כך חשבתי שאולי נשים יותר מדוכאות מגברים, אז הלכתי לבדוק באינטרנט, וכתבו שם שזה לכאורה נכון, אבל כנראה נובע מצורת איבחון שגויה. אולי אני בדיכאון כי יש בי משהו נשי יותר. קצת כמו בטולסטוי.
אבל הדיכאון שלי לא היה דומה לגמרי לזה של פלאת’ כי היא היתה צעירה ולא נראה לי שהספיקה לחשוב עליו כל-כך הרבה זמן כמו שאני חשבתי על שלי. והיא גם היתה אמיצה, עם כמות הפעמים שניסתה להתאבד ובכלל, כשהקיאה במונית או נאבקה באנס. ואני פחדן. אני אף-פעם לא ארחיק לכת. זה לא חשוב, אני הרי ממילא אמות בסוף. ואחר-כך קצת פחות התלהבתי ממנה, אבל עדיין חיבבתי אותה, ואני לא חושב שאני מבין נשים יותר משהבנתי קודם, ואני צריך להבין אותן, כי אני עדיין מחפש אהבה. והמשפט שהיא כתבה בספר, על זה שבנשים יש יותר רוך לא עוזב אותי. כי אני רוצה להרגיש את הרוך הזה. וחבל לי שהיא התאבדה, כי היא באמת היתה צעירה מדי וסבלה יותר מדי.
ואפילו כשאני חושב שהיא לא היתה מחבבת אותי במיוחד, בטח לא כמו שאני מחבב אותה, עדיין עצוב לי קצת עליה. ואז חשבתי כמה עצוב לי בכלל על נשים, שהיו צריכות לקרוא במשך שנים בעיקר סופרים גברים כמו טולסטוי, או גרוע מזה, דיומא והמינגווי, ולא היה להן קול נשי להתחבר אליו, כמו שאני מתחבר ללוין הפילוסוף, או אלכסיי קרנין הפחדן. ואפילו כשכבר היו סופרות, אז הן בעצמן היו קוראות ספרים שנכתבו על-ידי גברים, וזה בטח השפיע עליהן וגרם להן קצת להתנתק מהנשיות שלהן. אני לא באמת יודע.
ובכל זאת הרגשתי קצת עצוב בשבילן. אני הכי נהנה לקרוא ספר כשיש שם דמות שמזכירה לי את עצמי. ואז הרגשתי קצת עצוב בשבילי, שחסרה לי את האהבה הרכה. והיה לי מוזר שכשהלכתי לישון בסוף, בכיתי על סילביה פלאת’ פחות משבכיתי כשסיימתי את אנה קראנינה, אפילו שפלאת’ אמיתית פי אלף מאנה קארנינה.

סילביה פלאת’
דרוג הסיפור 3.3 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך