רפי דנן
כתבתי את הסיפור הזה לפני כעשור. כבר אז הוא נכתב באפרוריות ועצב. אלא שמאז לצערי, נסגר חדר האוכל שלנו לחלוטין והפך לפיל לבן. מבנה נטוש המתפורר עזוב ומכוער וללא שימוש כמעט. מה עלה בגורל הפסנתר? אין לי מושג קלוש.

הפסנתר הישן

רפי דנן 27/12/2016 492 צפיות 4 תגובות
כתבתי את הסיפור הזה לפני כעשור. כבר אז הוא נכתב באפרוריות ועצב. אלא שמאז לצערי, נסגר חדר האוכל שלנו לחלוטין והפך לפיל לבן. מבנה נטוש המתפורר עזוב ומכוער וללא שימוש כמעט. מה עלה בגורל הפסנתר? אין לי מושג קלוש.

בחדר-האוכל של קיבוצי הצנוע
שהוא עצמו מבנה פרוץ ורעוע,
ניצב פסנתר ישן(שמצבו לא ידוע)
ותמיד מעלה בליבי געגוע.

פסנתר שחור, פסנתר פשוט
מלבני כזה, חסר התחכמות
ניתן לפרוט עליו בקלי-קלות
אם רק ניחנים במעט סבלנות.

בפינה די נידחת הניחוהו לפנים
ומאז הוא ניצב שם חסר-אונים
מזמן הוא חדל להשמיע לחנים
הקלידים שלו וודאי אינם מכוונים.

רק עכביש טווה בו את כוריו
(אלוהים יודע מה נמצא מאחוריו…)
לשלשת ציפורים גם נמצאה עליו
אלה גם אלה היו לחבריו.

הפסנתר הזה מזכיר לי נשכחות
אחורה בזמנים-חצי יובל לפחות
בערבי שבת וחג בזמן הארוחות
היה תפקידו לנגן בזמן שמחות.

ישבנו בטורים ארוכים של שולחנות
מעוטרים כולם במפות לבנות,
המגישים התורנים הגישו המנות
ודאגו גם בסיום את הכול לפנות.

כשהקהל היה משתתק וניתן האות
אז אימא אחת הייתה מדליקה הנרות,
ואבא אחד קרא מן התנ”ך כמה שורות
ואז הגיעה שעתו של הפסנתר לנפלאות!

על הניגון עמלה תמיד אותה הפסנתרנית
אשר נגינתה הייתה קלה וחיננית,
והיא ניגנה בכל שבוע על פי התוכנית
אשר הופיעה על גבי דפים, ובצורה עדכנית.

וכולנו שרנו למרות שהיינו רעבים
הפסנתרנית ניגנה ללא דפי-תווים,
והקולות של כולנו הגיעו לקטבים
שהצביעו על בני-אדם אשר לשיר אוהבים.

בתום השירה נאמרה עוד ברכה
שהכשירה את העת להתחיל בארוחה,
הבישולים בדרך כלל הוכתרו בהצלחה
חיינו אז בהרגשה של עודף ורווחה.

* * * * * * * *

ארוחות-הערב נסגרו אצלנו לעד
המקום ממשיך לפעול בצהריים בלבד,
יש הסוברים כי גורלו-להיסגר נועד
ובבוא יום-הדין יצביעו נגד או בעד.

ובינתיים עומד הפסנתר בעיזבונו
בשקט עצוב הוא מונח על כנו,
איש אינו מטה אוזן לשמוע יגונו
רק מקק אחד בלילה עוד מאזין לניגונו.

הפסנתר הישן
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (4)

שיר עצוב. אחד הדברים שהכי מדכאים אותי זה הפעמים האלה שאין לך זמן לנגינה ועם הזמן היא פשוט נשכחת… העומס מעיק כל כך לפעמים! יש לי חברה שניגנה מושלם בפסנתר אבל הלימודים מקשים עליה להתמיד. פשוט בזבוז.
אהבתי את החרוזים (בחיים לא אצליח לכתוב בחרוזים!), אהבתי את התוכן, ואפילו שהסוף היה ידוע – הכאב לא הופחת. אדרבא, הוא העצים! כי הגורל הזה הוא לא יחיד ופוקד עוד הרבה אחרים.
הרבה זמן לא קראתי משהו שלך, הלימודים והמחשבות קצת סחפו אותי מכאן… טוב לחזור (:
לילה טוב וחג שמח ^^

27/12/2016 23:43

    בוקר טוב יקירה. כייף לראות תגובה שלך. תמיד. תודה ואני מקווה שלא תחרשי יותר מדי. זה מזיק לבריאות.

    28/12/2016 07:46

זה כאב לי בצורה נוראית. אני התעמקתי בנגינה על פסנתר כשבע שנים ואז נטשתי את העניין לגמרי לטובת ספורט תחרותי. מול המיטה שלי עומד ה״זיוף פסנתר״ (אין תקציב) ולא נגעתי בו כבר הרבה הרבה זמן. אני זוכרת את הצלילים של חלק מהמנגינות שניגנתי (יש לי עדיין שני קלסרים שכל אחד מהם שוקל כחמישה קילוגרמים מלאים בדפי תווים) אבל אני לא זוכרת איך לנגן אותן.
הכתיבה שלך מצויינת.

28/12/2016 12:53

תודה רבה. כייף לקרוא. אני בטוח שביום שתחליטי לחזור לנגן, די בקלות הנגינה תשתפר לך. שבע שנים זה המון ואת הבסיס קיבלת. אחד הדברים שהכי חסרים לי זה לנגן. לצערי עד היום לא למדתי נגינה.

28/12/2016 17:33
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך