סאלח

גל אזוגי 09/03/2019 97 צפיות 3 תגובות

חסרי בית, נרקומנים וחיות מתות בצד הדרך כבר לא משכו את תשומת ליבו של סאלח, הוא התרגל. אך מראה האשה שהיתה מרוחה על המדרכה באמצע השדרה לנגד העוברים ושבים, גרם לו לעצור את רכיבתו ולרדת מהאופניים. גופה רזה להחריד, רגליה וידיה היו כמו ארבעה מקלות של מטאטא. פניה של אדם מת. נראה שקברו אותה והוציאו אותה מהאדמה. סאלח מחא כף ושוב מחא ושוב, אך ריסי עיניה לא זזו. אנשים הולכים במהירות, חלקם מדברים בנייד, חלקם הולכים עם אוזניות צמודות לאוזינהם ואף אחד לא עוצר להביט באשה הקפואה. הם ממהרים לערב החג, חשב. שיחררו את סאלח בארבע אחר הצהריים במקום בשש בגלל ערב החג למרות שאינו חוגג את ראש השנה, והנה בדרכו אל אשתו ובתו שהבטיח להרכיב אותה על סוס היום, נתקל בחסרת הבית המסכנה שביום אחר אולי לא היה טורח לרדת מאופניו אבל משום מה היום הרגיש שהוא חייב להציל אותה. אולי משום ששיחררו אותו מוקדם מהעבודה? אולי משום שמעולם לא ראה אשה רזה כל כך מרוחה על המדרכה? צריך להתקשר לאמבולנס שיקח אותה, חשב. מעולם לא רכש לעצמו נייד בגלל שפחד מהקרינה. סאלח ניגש לאדם אחד שעבר לידו אך הוא התעלם ממנו מבלי שטרח לשמוע מה יש לו לומר. אדם אחר טען שאינו מדבר עברית, וכך כמה אנשים התעלמו ממנו אחד אחרי השני עד שנעמדה מולו אשה זקנה עם מטפחת לראשה. סאלח הסביר לה את המצב וביקש ממנה לחייג לעזרה, הזקנה הביטה רגע בסאלח ואמרה “היום ראש השנה, היא לא רוצה לחיות. תעזוב אותה בשקט”. דבריה הפתיעו אותו, הוא היה בטוח שהיא תפגין מעט אמפטיה ותזעיק עזרה. הזקנה הפנתה את גבה והמשיכה לדרכה. פתאום נזכר שניתן להתקשר למשטרה ולמכבי אש וגם לאמבולנס בחינם דרך טלפון ציבורי ומייד עלה על האופניים ורכב עד שנתקל בטלפון ציבורי. הוא לא זכר אם זה מאה ושתיים או מאה ואחת או מאה ושלוש אבל הוא זכר שמאה זה משטרה. הוא חייג מאה ושאל את השוטרת שענתה איך מתקשרים לאמבולנס, השוטרת ציינה שזה מאה ואחת וביקשה ממנו לשאול אנשים בפעם הבאה ולא להתקשר למשטרה בשביל זה. אחרי המתנה של שלושה צילצולים ענו לו. סאלח תיאר בפני הנציג שיש אשה גמורה על המדרכה ברחוב רוטשילד בתל אביב ליד מגדל מאייר, הנציג שאל אם יוצא לה קצף מהפה וסאלח אמר שלא. “אז למה אתה מבזבז לי את הזמן? תתקשר כשיצא לה קצף מהפה עד אז אני לא רוצה לשמוע עליה”, קול ניתוק נשמע מהשפורפרת. זה לא יכול להיות חשב לעצמו. לא יכול להיות. הראש השנה הזה דפק ליהודים את הראש, קודם שחררו אותי בארבע, עכשיו אמבולנס לא רוצה לבוא לעזור להציל את האשה הזו. מיואש רכב בחזרה אל האשה. הוא הרים את האשה ששקלה יותר מכפי שציפה והושיב אותה על המושב האחורי ששימש להרכבת בתו והלך לרכב אל ביתו שביפו.
ניבין לא היתה מרוצה מהאורחת שסאלח הביא איתו.
“הפעם איבדת את השפיות לגמרי, אני כבר לא מכירה אותך”, אמרה.
“היהודים השתגעו בגלל ראש השנה ואנחנו חייבים לעזור למסכנה הזו, תראי כמה שהיא רזה, היא חייבת לאכול משהו, לשתות”.
סמאר רצה מחדרה לקבל את אביה ולמראה האשה הרזה הסתתרה מאחורי הרגל של אמה ולא העיזה להזכיר את הרכיבה על הסוס שהובטחה לה. סאלח השכיב את חסרת הבית על הספה, מזג כוס מים והגיש לפיה, חסרת הבית שתתה את המים באיטיות מידיו וסיימה לשתות את הכל. חסרת הבית עצמה את עיניה ופקחה אותם שוב אך לא הוציאה מילה. סאלח שמח לראות שהיא מפגינה סימני חיים. אתן לה ארוחה חמה, לישון ומחר היא תוכל ללכת לבד אחרי שיחזרו לה הכוחות, חשב, ואמר את שחשב לאשתו בתקווה שתבין שיש היגיון למה שהוא עושה. ניבין לא הסכימה איתו וכעסה על שהכניס אשה כזו מלוכלכת לבית הנקי שלה, אך ניגשה למטבח כשהיא מתאפקת שלא לצעוק.
האוכל הונח על השולחן בסלון והאשה הרזה החלה לאכול. בתנועות איטיות עם ידיה הרזות היא הגישה את האוכל לפיה. סמאר התחבאה בחדרה, ניבין עישנה סיגריה במרפסת וסאלח הביט באורחת בסקרנות. האורחת נשארה לישון את הלילה בסלון, סאלח כיסה אותה בשמיכה. ליד המטבח הניח מזרון וכיסה את עצמו בשמיכה. בבוקר האשה הרזה נעלמה מן הבית. סאלח ניגש לדלת הכניסה, משך את הידית פנימה והדלת נפתחה. היא כנראה חזרה לעצמה ויצאה, חשב. כמו ילד שניגש להוריו בכדי לשמוע את עונשו ניגש לחדר השינה והעיר את ניבין משנתה, מוטב לגמור עם זה לפני שסמאר מתעוררת, חשב.
“היא הלכה… הכול בסדר”, אמר.
“יופי, תיקח את סמאר לרכב היום”, אמרה. סאלח העביר את ידו על פניה של ניבין.
“אני מצטערת”
“אל תגידי את זה”
“אני לא יכולה יותר…”
“אמרת שתנסי עוד חודש”
“אני לא יכולה יותר…”
“היא היתה מתה אם לא היינו עוזרים לה, ראית איך היא אכלה. האוכל שלך נתן לה כוחות”
“אתה לא רואה מה קורה ואני לא יכולה יותר עם זה, אתה בן אדם טוב אבל אני רוצה חיים נורמאליים אי אפשר ככה, תשחרר אותי”
“את צודקת את צודקת אני מצטער אני לא בסדר הייתי… אני מבטיח לך מעכשיו אני מפסיק עם השטויות. אני מבטיח, רק אל תעזבי אותי. את תראי אני אשתנה. תני לי הזדמנות. אני יודע שקשה לך אבל תנסי אותי, אני אמשיך לישון בסלון עד מתי שתרצי. לא אכפת לי. ”
“אתה לא תשתנה… טוב תיקח את סמאר לרכב”
“בסדר… את יפה מאוד… אני אוהב אותך… אני מצטער… אני אשתנה… את תראי”
סאלח יצא מן החדר ונכנס לחדרה של סמאר. היא עדיין ישנה, “היום נלך לרכב על הסוס, הפעם אין תירוצים”, אמר בלחש וליטף את פניה.
כשחזרו מן הרכיבה ניבין לא היתה בבית. “איפה אמא? ”, שאלה סמאר. “אמא לקחה חופש… מחר היא תחזור”, השיב והוציא מחבת מהארון. הוא יכין היום את ארוחת הערב.

סאלח
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (3)

מעניין מאוד ומרגש. יש בסיפור הרבה עומק, ואתה מעביר אותו כל כך יפה

20/03/2019 12:46
ECL

כל כך ריגשת אותי עם הסיפור האנושי והיפה הזה. תודה!

23/03/2019 23:20
סיפורים נוספים שיעניינו אותך