מרוגז קלות
החלק השלישי בסיפור שלי. יש כמה דברים שרציתי להוסיף, אבל אני לא יודע עד כמה הם מתאימים לפה - עוד קצת פיתוח לדמות של המורה, למשל - אבל אולי אני אכניס רק בפרק הבא.

קצלקואטל – פרק 3#

מרוגז קלות 07/07/2018 69 צפיות אין תגובות
החלק השלישי בסיפור שלי. יש כמה דברים שרציתי להוסיף, אבל אני לא יודע עד כמה הם מתאימים לפה - עוד קצת פיתוח לדמות של המורה, למשל - אבל אולי אני אכניס רק בפרק הבא.

הגשם השוטף נפל על פני גגות הבניינים, מציף את הרחובות ומקרקש במרזבים.
שלט ניאון מיושן למראה הבהב בגשם הזה – “קונג פו – מכון אימונים”, הוא קרא.
הגשם גם שטף על פני ראש רטוב אחד, אדום שיער.
ילד בן שתים עשרה, ספוג עד לשד עצמותיו, נכנס בריצה אל הבניין, נוטף מים על שטיחון הכניסה. הכניסה הייתה חדר המתנה צפןף מלא בערדליים מלוכלכים ודלפק קבלה בו היה ניתן לרכוש מוצרים כמו כפפות אגרוף ומזרוני יוגה ושלא ישב אף אחד מאחוריו.
הילד חלץ את נעליו ועשה כמיטב יכולתו לייבש את בגדיו, ואז עבר בדלת השנייה.
הוא היה במצב רוח רע.
הדלת הובילה אל אולם ספורט גדול, ממוזג, עם רצפת פרקט ושקי אגרוף גדולים תלויים ליד אחד הקירות. במרכרז האולם עמדו אנשים מבוגרים יותר ותרגלו טכניקה כלשהי, עד שקול מצד האולם קרא להם לסיים, והמבוגרים קדו קידה, הודו על השיעור והתפזרו.
איש קטן וקירח בטי שירט מוכתמת הלך לעברו מכיוון צד האולם. היתה לצעדים שלו איכות מוזרה – במבט ראשון הם נראו כמעט כמו צליעה, אבל לאחר זמן מה הבין הילד שהקירח פשוט פוסע ברכות יוצאת מן הכלל, כמו כדי לא להפריע את שלוות העולם.
“אתה ג’ונתן, נכון?” אמר האיש. קולו היה דק יחסית, עם צרידות קלה של מעשן. ג’ונתן הנהן, פניו מכורכמים מעט. “השיעור שלך יתחיל עוד כמה דקות. בינתיים אני אפזר רגע את הקבוצה האחרת, ואז נוכל להתחיל אנחנו” הוא אמר. למרות הליכתו הנינוחה ושפת גופו הפתוחה והמזמינה, היה דבר מה קפדני בקולו – הוא בבירור היה מורה, ללא צל של ספק.
אחרוני החברים מהקבוצה הקודמת הודו למדריך על השיעור ויצאו מן האולם, ושקט השתרר בחלל הגדול והריק.
“אוקי, אז בוא נשב פה על המזרן כדי שנוכל להתחיל” אמר המדריך. הם התיישבו שניהם על המזרן, ג’ונתן ברגליים מכווצות אל חזהו, המדריך בסיכול רגליים אלגנטי. “בעיקרון אני בדרך כלל מלמד בקבוצה, אז הבקשה של אמא שלך לשיעור פרטי הייתה די מפתיעה בשבילי. שמעתי שזה קשור איכשהו לבעיות חברתיות שיש לך? אתה לא חייב לדבר על זה אם אתה לא רוצה” אמר המדריך בקול עדין. ג’ונתן הניד בראשו, נועץ את מבטו במזרן. “הבנתי. ושמעתי שיש לך קצת רקע קודם באומנויות לחימה?” אמר המדריך בטון נעים, לא פולשני. ג’ונתן הנהן בראשו שוב. “אוקי, הבנתי” אמר המדריך. “אז למקרה שאמא שלך לא אמרה לך, קוראים לי סיימון. נעים להכיר” הוא הושיט את ידו קדימה ללחיצה, חיוך נעים על פניו. ג’ונתן לא הושיט את ידו חזרה, ולא הסיט את מבטו מן המזרן. סיימון לקח את ידו חזרה, ומבט מודאג מעט חלף על פניו לרגע, בטרם התעשת ושאל, “ומותר לי לשאול למה אתה פה, ג’ונתן?”. “אמא שלי הכריחה אותי” מלמל ג’ונתן, קובר את ראשו בין ברכיו. “הבנתי” אמר סיימון. “אז בדרך כלל אני לא מתחיל ככה שיעור, אבל בגלל הרקע הקודם ששמעתי שיש לך, אני מציע שפשוט נתחיל בקרב ונראה מה אתה יודע. מה אתה אומר?” ג’ונתן הרים את מבטו.
קרב. הוא יוכל להוכיח לאיש הזה מה הוא שווה בקרב.
“כן” אמר ג’ונתן בקול שקט. “אוקי, מעולה. אז בוא נקוד קידה ונתחיל” אמר סיימון בחיוך רחב וקפץ על רגליו, מציע את ידו לג’ונתן כדי לעזור לו לקום. ג’ונתן הניח את ידיו על הקרקע וקם בעצמו.
“כשאנחנו קדים ליריב, אנחנו שמים יד אחת באגרוף מול החזה, ככה, מכסים אותה ביד השנייה וקדים” אמר סיימון והדגים. ג’ונתן עשה כדוגמתו. “אז אתה מוכן?” שאל סיימון, עדיין מחייך. ג’ונתן הנהן. “אז יופי, בוא נתחיל”.
סיימון נעמד בעמידת קרב משונה מעט, שג’ונתן לא הכיר – הוא הניח את אגרופיו לפני פניו ושם רגל אחת לפני האחרת, אך לא במקביל – רגל אחת הייתה מאונכת לאחרת והעקבים לא עמדו על אותו הקו. המשקל שלו היה על כריות רגליו והוא קיפץ עליהן בקלילות, כמו מתאגרף. ג’ונתן עמד במקום, מאובן. “הכל בסדר?” שאל סיימון, “התחלנו”. ג’ונתן נעמד בעמידה דומה, מנסה לחקות כמיטב יכולתו את המדריך, ואז הסתער לפתע קדימה במהירות אדירה.
זה שיעור אומנות לחימה, חשב ג’ונתן. זו אחריותו אם הוא נפגע.
בזריזות על אנושית הוא הגיע אל סיימון והניח את ידיו על חזהו.
אפילו המורה לקונג פו לא הצליח לעמוד בפני הכוח שלו. עכשיו הוא גמור.
ולפתע לא היה דבר תחת ידיו. ג’ונתן, שהטיל את כל משקלו בדחיפה, נפל קדימה ונחת על פניו אל תוך המזרן.
“אוי, סליחה!” אמר סיימון, מבוהל מעט. “הכל בסדר?”. הוא הציע שוב את ידו לג’ונתן, אך זה דחה את ההצעה וקם לבדו. “סליחה, הייתי קצת אגרסיבי מדי. פשוט הפתעת אותי” התנצל סיימון.
אגרסיבי מדי? חשב ג’ונתן, מריר. הוא לא השתמש בכוח בכלל.
“אז שנחזור או שאתה צריך מים?” שאל סיימון בעדינות. “נחזור” אמר ג’ונתן בשקט, כעס מתגנב לקולו.
שניהם חזרו לעמידות הקרב שלהם.
ג’ונתן הסתער שוב, שומר על פניו. הוא לא רצה להתפס שוב לא מוכן. הוא הניף את ידו לאגרוף, נזהר לשמור על שיווי משקלו, והטיל את ידו קדימה, לכיוון פניו של המדריך. ידו של סיימון התרוממה מעלה לכיוון האגרוף.
ג’ונתן חווה הכל ברגע אחד: אגרופו ניתז ממסלול ההתנגשות במין סטירה מצלצלת, ידו של סיימון נכרכה סביב פרק ידו, והוא חש כוח אדיר ובו זמנית נטול מאמץ שנבע מזרועו והטיל את גופו בסחרור קדימה לכמה צעדים מבולבלים בהם ניסה שלא לאבד את שיווי משקלו ובו זמנית להבין את הכוח המסתורי שהופעל עליו. הוא נעמד ברגליים כושלות, מנסה לסלק את ערפל הסחרחורת ממוחו.
“זה לא משנה כמה כוח יש לך אם אתה לא יכול להניח עלי את הידיים!” צחק סיימון. “שמעתי מאמא שלך על הכוח שלך. בחיים לא פגשתי ילד כזה חזק, אבל אני לא אתן לך הזדמנות להפעיל אותו עלי.”
ג’ונתן רתח.
הוא הסתער קדימה באגרופים מורמים, לא חושב עוד.
הוא לא ידע מה קרה בשניה שבאה לאחר מכן.
התגובה הייתה כמו גל הדף, שפיזר את התקפתו לכל עבר, פירק את הגנותיו ללא קושי והותיר אותו בחוסר אונים מוחלט, כשאגרופו של סיימון מונח מתחת לסנטרו במכת מחץ שנעצרה ברגע האחרון.
ג’ונתן לא נפגע, אבל זה היה מספיק.
סיימון נאנח. “אתה חזק בצורה מדהימה, אבל זה לא יעזור לך אם לא תפתח טכניקה. בוא נתחיל לתרגל”. בבת אחת גופו נרפה והוא הפנה את גבו והלך באותה נינוחות אל קצה המזרן, מותיר את ג’ונתן עומד לרגע באותה התנוחה עד שהתעשת והלך אחרי סיימון.
ג’ונתן היה המום, ובו זמנית, מוקסם לחלוטין.
השיעור שבא לאחר מכן נצרב במוחו של ג’ונתן. סיימון הציג לו מגוון גדול של בעיטות, אגרופים וצורות עבודה בסיסיות אחרות, ואמר שבשיעור הבא הם יתחילו לתרגל קצת פורמות וטכניקות. ג’ונתן ניסה כמיטב יכולתו לחקות את תנועותיו של סיימון, ולמרות שהרגיש מגושם סיימון החמיא לו ואמר שהוא מצוין לפעם ראשונה. “זה הרקע שלך באומנויות לחימה מדבר”, אמר סיימון, מתרשם מהבעיטות שג’ונתן נאבק להדגים מבלי לאבד את שיווי משקלו.
לקראת סוף השיעור הם ישבו במדיטציה מונחית של חצי שעה, שסיימון קרא לה “עבודה פנימית”. “תתבונן בכל החוויה שלך, ותפריד ממנה את החלקים שהם רק שלך מהחלקים שמשותפים לשנינו” אמר סיימון, עיניו עצומות ונשימתו יציבה. ג’ונתן לא הבין בדיוק למה התכוון, אבל הוא השתדל כמיטב יכולתו.
לאחר זמן מה הורה לו סיימון לפקוח את עיניו. “סיימנו את השיעור של היום, אז אתה מוזמן לקום” הוא אמר בחיוך, וקם בתנועה מלאת חן, מושיט את ידו לג’ונתן, שהיסס לרגע בטרם לקח אותה.
הגשם עדיין שטף בחוץ כשיצאו. “אוי לא” אמר סיימון, פניו עדיין מחויכות. “האופנוע שלי כנראה כבר נרטב לגמרי, ואין לי מטריה. לך יש?”. ג’ונתן הניד בראשו. הם התיישבו על ספסל תחת הגגון שבכניסה ושתקו למשך זמן מה.
“ג’ונתן, יפריע לך אם אני אשאל אותך קצת על ההתנהגות שלך?” אמר סיימון בקול עדין. הוא העיף מבט חטוף אל תיקו, וג’ונתן ראה שהייתה טמונה בו חפיסת סיגריות, אך לאחר רגע של היסוס הסיט סיימון את מבטו. “בסדר” ענה ג’ונתן. “אני מעריך אנשים שלא מדברים יותר מדי, אבל איתך זה קצת מדאיג” אמר סיימון, מביט אל תוך הגשם. “יש סיבה מיוחדת לזה?”. “אני לא אוהב לדבר עם אנשים” אמר ג’ונתן בשקט. “ולמה זה?” שאל סיימון, משועשע מעט. “אתה בחור אינטליגנטי, מה יש לך לפחד מהם?”. “הם לא אוהבים אותי” מלמל ג’ונתן. “למה אתה חושב ככה?” שאל סיימון, קולו יורד שוב לאותו טון עדין. “כי אני חזק, אז הם לא אוהבים אותי” לחש ג’ונתן.
“זה לא כי אתה חזק” אמר סיימון בעדינות. ג’ונתן הסתכל בו, מופתע. “זה כי אתה לא יכול לשלוט בכוח שלך. אמא שלך סיפרה לי על התקרית עם הילדה”. ג’ונתן הסב את מבטו, פגוע. “אני לא אוהב שהיא מספרת את זה” לחש.
“אני שמעתי ממנה עוד דבר” אמר סיימון. “שמעתי ממנה שאתה רוצה להיות גיבור יום אחד”.
“זה היה כשהייתי קטן. היום אני רוצה להיות מדען” מלמל ג’ונתן, קולו כעוס.
סיימון התבונן בו לפתע, מבטו עז.
“הכוח שלך הוא מתנה מדהימה, ג’ונתן” אמר. “כל מה שאתה צריך לעשות זה לפתח טכניקה, ותוכל לנצל אותו כדי לעזור לכולם.” סיימון הניח את ידיו בעדינות על כתפיו של הילד. “בוא ותלמד איתי. תוכל להיות הגיבור הכי חזק אי פעם”.
ג’ונתן לא ידע מה הניע אותו לעשות זאת, אך הוא הרים את זרועו ולחץ את ידו של סיימון, מתבונן ישירות אל תוך עיניו.
“בסדר”, אמר, קולו יציב לפתע.
השמש חדל לטפטף לאיטו, והשמש יצאה ממאחורי העננים. הרחובות היו נקיים, כמו סימן אלוהי להתחלה חדשה.


קצלקואטל – פרק 3#
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך