תמימות

27/08/2020 177 צפיות 3 תגובות

“יש מילה שהמשמעות שלה היא: דבר שאתה מצפה שיקרה, ועדיין כשהוא קורה אתה מצליח להיות מופתע או מאוכזב?”
“אולי תמימות?”

בפעמים שכן הגנבתי מבטים לעברה, היא נראתה טוב. אני לא יודע למה קיוויתי שתראה פחות טוב. אולי בגלל שאני משקר לעצמי הרבה. ברגע שמישהי נראית קצת טוב, זה גורם לי לחשוב מיד שלא אמצא חן בעיניה. מצד שני, אם היא נראית פחות טוב, אני פוחד שהיא לא תמצא חן בעיני. אבל היא מצאה חן בעיני, וזה עצבן אותי. הייתי רוצה להרגיש שאני מתאהב במישהי למרות החיצוניות שלה. זה קרה לי פעם אחת בחיים. היא היתה רזה מדי והאף שלה היה קצת עקום והעיניים קצת גדולות, אבל ממש יכולתי לדמיין אותנו יחד. החיסרון היה שהיתה נשואה. אפילו חיבבתי את בעלה, ובאופן יוצא דופן הם נראו לי מאושרים. רוב הזוגות לא נראים לי מאושרים. רובם נראים לי שנשארו אחד עם השני כי לא האמינו שימצאו משהו טוב יותר. אני מסתכל בכתבות אינטרנט על זוגות של פרק ב’ והם נראים מאושרים יחד, וזה תמיד עושה לי טוב, כי יש בי מין רומנטיקניות חסרת תקנה. אבל לפעמים אני תוהה האם זה מחזיק לאורך זמן. אני רוצה לקוות שכן.
לאהבתי הרזה בעלת האף העקום והעיניים הגדולות, זו היתה זוגיות ראשונה עם שלושה ילדים והם נראו מאושרים, ואפילו שידעתי שאין לי סיכוי להיות איתה, הצלחתי לשמוח בשבילם. אולי בגלל שחיבבתי את בעלה.
אבל זאת שישבה עכשיו מולי נראתה טוב. לא כמו דוגמנית או אפילו שחקנית קולנוע. אולי כמו הידידה של הדמות הראשית הנשית בתוכנית טלויזיה. אבל היא נראתה מספיק טוב, כדי לגרום לי להרגיש עצבני ונבוך, וידעתי שהערב הזה לא יסתיים טוב מבחינתי.
אם את החיים שלי היה כותב תסריטאי של קומדיות רומנטיות, אז הערב הזה היה כנראה נגמר אחרת. מצד שני גם הוא היה יוצר את הדמות שלי שנונה יותר, והמבוכה שלי היתה מתבטאת בהומור מתוחכם ומודע לעצמו. אני חושב שההומור שלי די מתוחכם, הוא פשוט לא עובד טוב כשאני מתוח ועצבני ומנסה יותר מדי להרשים. ההומור המודע שלי עובד בדרך כלל בדיעבד. כשאני לבדי. אותו תסריטאי היה גורם לה להתאהב בי מיד. אולי לא מיד. כי היא פגועה מקשר קודם מבן זוג דביל, ועדיין לא מסוגלת להתנתק ממנו לגמרי ולא מבינה כמה אני בעצם הרבה יותר בשבילה, והיא היתה מבינה את זה רק לקראת סוף הסרט, והקהל – אנשים כמוני – היו יוצאים בתחושה יותר טובה, שמחים בשבילי, שזכיתי בסוף לאהבה.
אני בכלל לא בטוח שאני מאמין באהבה, או חושב שאני אפילו לא יודע לזהות אותה. אני מתכוון, שסביר להניח שיש איזה אחוז קטן של אנשים שאוהבים אחד את השני, אבל הוא נראה לי זניח ביחס לשאר האוכלוסיה והסיכוי להיות אחד מהאנשים האלה הוא קטן. זה מרגיש לי, שהאהבה מצומצמת משעמותית בהשוואה לעיסוק באהבה, שהוא עצום. כמו מספר המקומות לגן-עדן. רוב האנשים חושבים שלהם מגיע להכנס, אבל לא בטוח שהיו מכניסים לשם את רוב האנשים שהם מכירים. אולי סתם כדי לא לפגוש אותם ושיהרסו להם את חווית גן העדן.
בגן העדן אני בטוח לא מאמין, וגם לא מפריע לי שלא אגיע לשם, אבל הייתי רוצה שתהיה לי אהבה. לא יודע למה. אולי בגלל שמוכרים לי את זה כמו המוצר הכי טוב שנוצר אי-פעם וגורמים לי להרגיש שגם אחד כמוני יכול לזכות בו.
אבל עדיין קשה לי להאמין לגמרי באהבה. זה כמו שמישהו יספר לכם על מישהו שאתם מכירים שבגד באישתו או מישהי שבגדה בבעלה, ואתם המומים בהתחלה, אבל אחר-כך מבינים שזו היתה בסך הכל רכילות טובה ובאיזשהו מקום אתם מבינים שלמרות שהרגשתם מופתעים, בעצם זה פחות מפתיע. אולי אפילו קצת צפוי.
ועדיין אני מצליח להשאר רומנטיקן חסר תקנה. רומנטיקן חסר תקנה, שמתקשה להאמין באהבה. ואם אלה לא היו החיים שלי, הייתי כנראה מאושר יותר, כי למרות שזה נשמע אירוני, מגוחך, כשאלה החיים שלך זה סתם סבל.
בסבל אני כן מאמין. על בסיס יום-יומי. יותר משאדם דתי מרגיש את הנוכחות של אלוהים בחיים שלו, אני מרגיש את הנוכחות של הסבל בחיים שלי. אני מרגיש אותו במקום העבודה, בנישואים שלי. גם כשאני יושב ליד חברים או סתם אנשים ומעמיד פנים שהכל בסדר איתי, הסבל איתי. אני מניח שזה הדיכאון. ניסיתי כדורים בהתחלה, אבל הרגשתי שזה לא לגמרי עוזר ואולי רציתי להרגיש שאני יכול לנצח בלי, או שהאהבה תעזור לי, או שאם אני אמשיך לקחת כדורים, אני אשאר תקוע במקום עבודה ובנישואים ובסך הכל אקהה קצת את הסבל לרמה שהוא יהיה מספיק נסבל, ואמשיך בחיים חסרי אהבה ותשוקה ועניין. אולי אני סתם משקר לעצמי יותר מדי.
וזאת שיושבת מולי הערב נחמדה אלי. היא סבלנית, אבל אני יודע שזה בסך הכל כי היא כנראה אדם-טוב, וזה יותר ממה שאני מרגיש כלפי רוב האנשים. ואני מרגיש שאני רוצה לדבר איתה ולספר לה מה אני באמת מרגיש, ולא רק להעמיד פנים שהכל בסדר. והייתי רוצה שהיא גם תספר לי מה היא באמת מרגישה. אפילו שאני יודע שזה לא יהיה נעים לשמוע.
אני חושב שהזדקנתי מהר מדי. אני חושב שרוב האנשים המדוכאים הם פשוט זקנים מדי לגילם. הזיקנה תפסה אותם באמצע החיים. אולי הם לא מצליחים להשלות את עצמם טוב מספיק כמו שאר האנשים. אני לא מבין את זה באמת, אני רק מרגיש כמו זקן, וכשאני יושב ליד אנשים בני גילי הם מעצבנים אותי כמו אנשים טפשים, שהם פשוט טפשים בגלל שהם צעירים. הייתי רוצה להיות צעיר וטיפש כמוהם. אולי אם הייתי צעיר וטיפש לא הייתי סובל כל הזמן. אולי הייתי מוצא את הכח להשקיע בעצמי יותר. אולי אם הייתי מדבר קצת יותר שטויות, לא הייתי עסוק במחשבות כל הזמן.
אני חושב על זאת שיושבת מולי, ובטח גם אמשיך לחשוב עליה בלילה אחרי שנפרד ולא אראה אותה יותר. אני אחשוב שאם הייתי אומר משהו אחר, היא היתה מתאהבת בי. אני אשכח שאני סובל מדכאון, אני אשקר לעצמי, כי אני עושה זה ממש טוב. אחר-כך אולי אני אשנא אותה. כי היא מגעילה וצבועה, והיא סתם היתה נחמדה אלי, למרות שלא התעניינה בי באמת, והיא בעצם מזויפת כמו רוב האנשים. אני אגיד לעצמי שהיא צעירה וטיפשה. ואז שוב אני ארגיש שאני משקר לעצמי, וכדי להפסיק לחשוב עליה אני אלך לקרוא ספר ואחרי כמה עמודים אני אלך לראות טלויזיה, כי גם לקרוא ספרים זה שקר שאני ממציא לעצמי. אני אעבור על הערוצים ושום דבר לא יעניין אותי. בסוף אני אבהה. אבל אני אחשוב על הסבל שלי. על הנישואים ועל העבודה ועל כמה אני חסר מזל, למרות שאני יודע שאני גם פחדן. ואני אחשוב אם יש עוד אנשים שיושבים עכשיו ככה לבדם ומרגישים את מה שאני מרגיש, ואלה האנשים היחידים בעולם שהייתי רוצה לשבת לידם. לחבק אותם, לאהוב אותם ולבכות איתם.

תמימות
דרוג הסיפור 3.7 | 3 מדרגים

תגובות (3)

וואו, כתוב מהמם!!!! אני ממש יכולה להזדהות.

27/08/2020 22:32

אני פשוט זקנה מדי לגילי.
וואו, כמה זמן לא הרגשתי שום דבר דרך כתיבה.
התעורר בי רגש, משהו בין חמלה לחמלה עצמית.
רציתי לחבק את המילים שלך ופשוט להישאר בתוכן לנצח.
תודה לך.

31/08/2020 21:03

תודה על התגובה. אני מניח שאני אוהב מחמאות כמו כולם, כנראה שאפילו יותר, אבל אף פעם לא ממש נוח לי במקום הזה. אני מתחיל להבין כמה מחמאות הן דבר חשוב, אז תודה.

31/08/2020 21:31
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך