אבודים

StayingHigh 08/05/2014 381 צפיות אין תגובות

התיישבנו שם בחוץ. בכיתי.
שנינו התווכחנו איזה קו צריך לקחת, עלינו על הקו הלא נכון והגענו לדרום הארץ, רחוקים מהכל.
לא הטחתי בו בכלל אשמה.
הוא אמר: “פיית’, אין מה לבכות. בואי ננסה להתקדם ולבקש ממישהו שיחה.”
הנהנתי. הלכנו כבר שעה והתחיל לכאוב לי הראש. השמש הטיחה בגבי את החום. אמרתי: “כואב לי הראש.” עצרנו. הוא אמר: “זה בטח מהעובדה שבכית מקודם.” “לא. זה יותר.” אמרתי. המשכנו תוך כדי דיבורים ללכת, ראינו כבר עיר קרובה. החזקתי בכתף שלו ואמרתי: “אני…”
עצמתי את העיניים, מצאתי את עצמי נופלת. הוא החזיק אותי ועצר אותי מליפול. הרגשתי שהוא מרים אותי. “תודה.” פתאום שמעתי אותו אומר. אולי מישהו עצר, וקרא לאמבולנס? הוא הניח את הראש שלי על הברכיים שלו. פתחתי עיניים לאט לאט, הוא הסתכל עליי ולחש: “פיית’, איזה זוג ראה אותנו וקרא לאמבולנס. הכל יהיה בסדר.” עצמתי עיניים.
“אני יכול…”
הוא שאל. הסתכלתי עליו. הוא הניח את שפתיו על שלי.
התנשקנו. “תנוחי קצת.” הוא הוריד את הג’קט שלו מהמותניים שלו והניח מתחת לראש שלי.
האמבולנס הגיע, פשוט התייבשתי, זה למה כמעט התעלפתי.
להיות אבודים זה לא נורא כל כך.

אבודים
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך