אהבה אסורה בבית הספר -2 – כניסה דרמטית

10/02/2019 78 צפיות אין תגובות

באותו הלילה התקשיתי לישון. המיטה שלי הייתה נוחה, אך אני לא יכולתי להספיק להתהפך. המחשבות רצו בראשי, ובלית ברירה נתתי להן לסחוף אותי. חשבתי על רועי, ועל הורי, ועל עשרות דברים אחרים. שכבתי כך במשך שעות, עיני פקוחות לרווחה, מביטות בתקרה האחידה. לבסוף, כשעיני התחילו להיעצם לבסוף, רק כמה שעות לפני שעת ההשכמה, חשבתי על הדבר שבאמת השאיר אותי ער מחצית מהלילה – הפגישה עם חבורתו של רועי למחרת בצהריים. מצד אחד, די התחרטתי על הבטחתי, מכיוון שלא רציתי להיקשר לחבורה שנראתה כמו השפעה רעה כבר ביומי הראשון – אמנם הדבר הקל על ההתאקלמות אך לפני כשהגעתי תכננתי לשמור על פרופיל נמוך, לפחות לזמן מה. לא אהבתי להיות באור הזרקורים.

מצד שני, כשחשבתי על הצטרפות לחבורה המקובלת ביותר בפנימייה פחות מ-24 שעות לאחר שהגעתי, התמלאתי באדרנלין, ואפילו מעט גאווה. כשחושבים על זה, גם רועי, ראש החבורה, נראה לי סך הכל בסדר. חיבבתי את הנער. הוא אמנם נראה כמו בריון, והקיף את עצמו באנשים שללא ספק היו בריונים, אך הייתה לי מעין תחושה משונה, שמכל החבורה הזאת הוא דווקא לא כזה נורא.

בסופו של דבר העולם החשיך בעוד את ראשי ממלאות מחשבות על יום המחרת.

כשהצלצול של הפנימייה העיר אותי, קפצתי ממיטתי בהפתעה. הרגשתי כאילו לא ישנתי יותר מ-20 דקות, אך לאחר בדיקה מהירה ראיתי כי השעה היא 7:30. זה בוודאי כבר היה הצלצול השני, משמע אם לא אתארגן בקרוב אני אפספס את ארוחת הבוקר.

שפשפתי את עיני, ואז, מפהק לכל אורך הדרך, התלבשתי במהירות ויצאתי מהחדר. עיני הכחולות נעצמו כל כמה שניות, כאילו מוחי עדיין לא התניע את גופי. לעזאזל עם כל החששות האלה, חשבתי לעצמי בעודי משרך רגליים אל חדר האוכל.

הפעם חדר האוכל היה כמעט ריק. רוב האנשים כבר סיימו לאכול והלכו לחפש להם עיסוקים אחרים לפני השיעור הראשון של הבוקר. חלק מהנותרים בחדר הציצו בי מעל למסכי טלפון, אך חלקם אפילו לא העיפו בי מבט שני. כנראה שהצטרפות של תלמיד חדש היא דבר שבשגרה, אפילו לקראת אמצע השנה, חשבתי לעצמי בישנוניות.

כשהתיישבתי, רכנתי אל התיק שלי והוצאתי את מערכת השעות. ניסיתי לשנן אותה, ולאחר מכן את מפת הפנימייה, אך עיני כמו החליקו מן הכתוב, מסרבות לקלוט מספיק מידע כדי לשדר למוחו המנומנם. וויתרתי, וניסיתי למצוא דרכים להעיר את עצמי.

כשרועי ושני חבריו נכנסו אל החדר בצעד בוטח ובאיחור אופנתי מאוד. רק אז התעוררתי לבסוף. עד לאותו הרגע ממש, לא עלתה בדעתי האפשרות שהחבורה לא רוצה לקבל אותי לשורותיהן, אלא שהיא מתכננת להפוך אותי לקורבן התעללות פתטי נוסף. נחרדתי מהאפשרות, וליבי האיץ. רועי הביט אליי בדרכו לשולחן שבו ישבה גם אתמול, כנראה השולחן הקבוע שלהם. הוא קרץ.

נרגעתי מעט. עדיין חששתי מהאפשרות שההסבר של “איך העניינים הולכים פה” הולך לגרום לי כאב פיזי וגופני, אך כרגע חששתי מכל כך הרבה דברים שהחשש הזה היה חשוב כקליפת השום.

סיימתי לאכול בזריזות, כי ידעתי שייקח לי לפחות רבע שעה למצוא את מעבדת מדעים, שבה התקיים השיעור הראשון שלי לאותו היום. השערתי הייתה נכונה. הפנימייה התבררה אפילו כסבוכה יותר ממה ששיערתי לעצמי, וכמעט איחרתי לשיעור. המורה, שהיה זקן וממושקף, בירך אותי בניד ראש שלא העניק לשאר התלמידים, אך מלבד זאת לא הראה שום הכרה בכך שמעולם לא הייתי בשיעור שלו קודם.

לצערי הרב, הייתי כה עייף מאירועי הלילה האחרון, עד שכבר בשיעור הראשון שלי נרדמתי. למזלי, ישבתי בקצה הכיתה בחלק הרחוק ביותר מהמורה, וממילא הייתה צריך להשלים כמות אדירה של חומר. מה ישנה עוד שיעור אחד לכאן או לכאן.

ובכל זאת, כשיצאתי המורה נעץ בי מבט נוסף, אם כי זה היה מבט חודר ולא חביב כמו בתחילת השיעור. הוא ידע.

גם כן רושם ראשוני, גערתי בעצמי.

שני שיעורים נוספים, של היסטוריה וספרות, עברו ללא אירועים מיוחדים או תקריות הירדמות נוספות, ואז הגיעה הפסקת הצהריים. יצאתי בחשש מהכיתה, וביקשתי מתלמיד שזכרתי במעורפל ששמו הוא גאלו מהקראת השמות בכיתה הכוונה לגג. הוא הסביר לי במהירות, ואז הלך אל ארוחת הצהריים, מפטפט עם חבריו.

אני דילגתי על ארוחת הצהריים, והלכתי מיד אל הגג. כך או כך, בקרוב אני אדע מה החבורה מתכננת לי כקבלת פנים לפנימייה. בלעתי רוק, וסילקתי את המחשבה ממוחי. גם אם הייתי הולך אל חדר האוכל, ספק אם הייתי מצליח לאכול משהו. בטני הייתה מלאה פרפרים.

כשהגעתי אל הצוהר הכבד שהוביל לגג, היססתי לעוד רגע, ואז פתחתי אותו באנקה. בתחילה הוא התנגד, אבל אז, בחריקה גדולה, הוא נכנע ללחץ ואור השמש זרם פנימה.

עליתי באיטיות את זוג המדרגות האחרונות, וטיפסתי אל הגג עצמו, שם חיכו לי רועי ושני חבריו, שעל פניהם נמרח חיוך מתנשא.

שוב בלעתי את רוקי. הייתה לי תחושה לא טובה לגבי כל העניין הזה.

רועי ושני החברים שלי, שעדיין לא ידעתי את שמותיהם, ישבו על קצה הגג, רגליהן משתלשלות מן הקצה בסתמיות, כאילו אין להם דאגה בעולם כלל. שלושתם עישנו סיגריה מגולגלת מסוג כלשהו, ודיברו ביניהם. הם לא הבחינו בי עדיין. עוד הייתה לי הזדמנות לסגת.

לרגע אחד התמלאתי בספק גדול, וכמעט סגרתי מעליי את הצוהר, אבל בדיוק באותו הרגע אחד משני החברים של רועי הסתובב, והבחין בי. הוא הנהן אליי, והסב את תשומת ליבם של שני האחרים כשקרא לי.

״ג׳וני, נכון?״ הוא שאל.

״כן״ הנהנתי, ועליתי אל הגג לגמרי, סוגר את הצוהר מאחורי. לא נותרה לי ברירה. עכשיו בייתי צריך לעמוד במבחן שהם תכננו לי, יהיה מה שיהיה.

רועי ירד משפת הגג, והתקדם אליי. כל העניין נראה רשמי משהו, כאילו רועי היה מעסיק שראיין אותי לעבודה.

הוא הסתובב שוב לעבר חבריו, וסימן לי לבוא אחריו. הלכתי בצעד מהוסס, תוהה אם הם יבקשו ממני לעשן. לא אידאלי, אבל אני אוכל לעשות את זה.

זה לא היה מה שהם התכוונו. שני חבריו של רועי כיבו את הסיגריות שלהם ונעמדו. אני חייב לברר איך קוראים להם, חשבתי לעצמי. שלושתם התקרבו אליי, ואז רועי החל לדבר.

“טוב, אז אנחנו לא נוהגים לעשות את זה בדרך כלל, אבל אתה נראה כמו בחור לעניין, אז אנחנו הולכים לתת לך אפשרות להיות חלק מהקבוצה המקובלת ביותר בבית הספר כבר ביום השני שלך. זו הזדמנות אחת ויחידה, ולא יהיו נוספות.”

“אתה צריך לקפוץ מהגג.” אמר הבחור הימני.

בלעתי רוק שוב. עברה במוחי המחשבה שזה יהיה המבחן המדובר, אך קברתי אותה עמוק בנבכי מוחי. היה לי פחד גבהים רציני, מאז שפעם נתקעתי עם הורי על רכבל מתנדנד ופתוח בגובה קילומטר. הגג היה בגובה חמש קומות, לא גבוה מספיק כדי להרוג אותי אם אנחת על הרגליים, אבל מספיק גבוה כדי לשבור כל עצם ועצם בגופי. אלא אם למטה מחכה לי המזרן הגדול בעולם, לקפוץ מהגובה הזה תהיה התאבדות. לא יכול להיות שהם רציניים.

“אני מזכיר לך שזו הזדמנות חד פעמית.” אמר רועי, לא תורם לקיפאון שדבק בגופי.

לאיטי, כמו מתוך חלום, הנעתי את רגלי הכמעט משותקות לעבר שפת הגג. ראיתי כמה תלמידים מציצים בי מלמטה. במרחק של מטר מהקצה, נעצרתי. רגליי סירבו לנוע עוד מילימטר קדימה. מוחי צעק עליי אזהרות בשטף, וידי רעדו בעוצמה. גופי פשוט לא הסכים לקפוץ.

לא הייתי בטוח למה, אך משום מה הרגשתי שאני חייב להשלים את המבחן הזה. היה בי איזשהו ביטחון משונה שלא אמות אם אקפוץ. טיפין טיפין, בעודי מתנגד לאינסטינקט ההישרדות הבסיסי ביותר שלי, התקדמתי עוד שלושה צעדים קטנים, והנה הגעתי אל שפת הגג.

הצצתי למטה, ונתקפתי סחרחורת. לא היה שם שום מזרן.

הסתובבתי חזרה אל החבורה, שהביטה בי בסקרנות, ולפתע מצאתי את קולי.

“לא.”

“לא?” חזר אחרי רועי, ובקולו אכזבה כלשהי.

“לא,” חזרתי שוב. “אני לא הולך להרוג את עצמי בניסיון להיות מקובל יותר. אין בזה הגיון. אני מעדיף להיות פחות מקובל, אבל לחיות.”

התחושה חזרה לאיטה לגופי, כשמוחי הבין שאני לא מתכוון לקפוץ. חמימות התפשטה בי, והבנתי שרעדתי כולי.

רועי הציץ בשניים האחרים, ואז הביט בי חזרה. “ברוך הבא,” הוא אמר, ואני נאלמתי דום, מבולבל.

“אנחנו לא צריכים מישהו צייתן וטיפש,” הסביר רועי. “אנחנו צריכים מישהו שלא מפחד לעמוד על שלו, ושיש לו קצת שכל בראש. התקבלת.”

לא האמנתי למשמע אוזניי. “ואם הייתי קופץ?” שאלתי בחשש מה.

“אה, אל תדאג, היינו תופסים אותך,” אמר השמאלי בגיחוך. “אנחנו לא רוצים מוות של תלמיד לחובתנו. פשוט לא היית נכנס לחבורה,” הוא הוסיף.

צחקתי צחוק היסטרי, וניגשתי אל החבורה.

“אני חייב לשאול,” אמרתי. “איך קוראים לכם?”

הם צחקו גם כן, והציגו את עצמם בתור יוסי ואברהם. לחצתי את הידיים של שניהם, עדיין מתנשף. יחד הלכנו אל עבר הצוהר. רועי הניח עליי את ידו, ולחש לי “כל הכבוד. ידעתי שתצליח.”

המשכתי להתנשף עוד כמה דקות לאחר מכן.

אהבה אסורה בבית הספר -2 – כניסה דרמטית
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך