אטמוספירה #6
אני מאיטה את המהירות שלי לאחר שאני יוצאת מהרחוב שבו נפגשתי באליין.
אין, אין גבול לחוצפה שלו. אני עדיין לא מאמינה עליו, איך שהוא ניסה לקנות אותי שוב. לא יקרה!
אני מחליטה.
ואני נכנסת לבית בהבעה נחרצת ובטוחה. זהו.
בלילה אני מסתכלת על הירח, ועל הכוכבים ששולחים ניצנוצים.
פעם שמעתי שכל כוכב שרואים – זה לא באמת כוכב אחד, אלא גלקסיה שלמה של כוכבים.
אין… הלוואי ומישהו היה לוקח אותי לגלקסיה אחרת, למציאות אחרת – בלי חברים בוגדים, בלי פרידות של אנשים אהובים, ובלי אנשים שמנסים לתפוס את המקום שלא שלהם.
אם הייתה לי מציאות אחרת, הייתי מתחילה מחדש. שוכחת מהכול.
למחרת אני קמה. בעודי מתמתחת אני רואה את לירון במטבח, מכין משהו על הגז.
מוזר. הוא אמור להיות בעבודה עכשיו. אני לא מבינה, וגם לא שואלת.
אני לא ממש אוהבת לדבר עם לירון, בלשון המעטה.
" הי עדן, בוקר טוב ", הוא מחייך לעברי, " אני מכין לנו פנקייקים מלוחים. עוד כמה דקות יהיה מוכן ונאכל, בסדר? "
אני מהנהנת, לא טורחת להחזיר לו חיוך. תמיד ביני לבינו זה אדישות ממני. לא סובלת אותו.
אז מה אם אמא שלי אוהבת אותו והוא בעלה – שזה סימן שאלה ענק. אין לי כוח עכשיו. בטח לא בשבילו.
אני עולה, נכנסת לחדר שלי ופותחת את הספר שאני באמצע.
" עדן, מוכן. בואי ", אני שומעת פתאום את לירון. לא עונה. אין לי כוח לרדת.
" עדן! " הוא קורא לי שוב, לא מוותר. אני מתייאשת ויורדת, יחפה.
" אוהו, יופי. את צריכה לאכול משהו, עדן. הגוף שלך צריך את זה ",
הוא מניח את הצלחת הירוקה שלי עם ערימה של שלוש פנקייקים, ושם לי גבינה וקוטג'.
אני בוהה בצלחת כשאני מתיישבת.
" קדימה, תאכלי ", הוא מאיץ בי בעודו מסדר גם לו צלחת.
אני לוקחת ביס מהפנקייק.
אממ… טעים. אני מופתעת, והתיאבון שלי מתעורר.
" אז את שומעת, עדן ", הוא מביט בי. " היום אני צריך ללכת לבית החולים, לעשות שם כמה סידורים בעבודה שלי. ונירה לא מרגישה טוב, אז חשבתי שאולי תבואי איתי ותעזרי לי קצת. מה את אומרת? "
בית חולים? עם לירון? אני נבהלת.
" לא, מה פתאום? מה בדיוק אני אעשה שם? ואיך בדיוק אני עוזר לך? אין לי שמץ בדברים האלה ", אני ממהרת לשלול את הרעיון.
" אל תדאגי, זה לא מסובך בכלל. אני אסביר לך — זה ממש דברים קטנים. "
" לא יודעת… לא. ממש לא מתחשק לי ", אני אומרת.
בית חולים הוא מקום ממש מלחיץ אותי. המחלות, אנשים החולים וגם הריחות. לא יכולה.
וגם לירון — מספיק לי השעות שאני רואה אותו בבית.
" טוב, חבל ", הוא מתאכזב. " ממש רציתי שתבואי. חשבתי אולי שנעשה אחרי זה איזה טיול נחמד… אבל אם את מעדיפה להישאר בבית, אני מבין את זה. "
הוא משתתק וממשיך לאכול.
" אבל עדן ", הוא ממשיך, " אולי תצאי קצת. תזמיני חברה, או שתצאי לספרייה. אל תשארי כל הזמן בבית, בסדר? "
הוא נעמד ולוקח איתו את הצלחת לכיור.
אני מניעה את ראשי בסימן לא מחייב, ועולה לחדר.
תגובות (0)