אטמוספירה #8
לא קראתי את המכתב. לא זרקתי, אבל גם לא העזתי לקרוא.
כשאין לי שקט, אני בורחת מהדברים האלה שעושים לי את הרעש, ועד שסוף סוף יש לי קצת שקט – אין לי כוח לעורר את הדוב.
במקום זה אני מתקשרת לאמא שלי ושואלת אם היא דיברה עם אליין. היא אומרת לי שלא, שואלת אם קרה משהו, ואני עונה שהכול בסדר. וזהו, מסיימת את השיחה.
שמתי לב שמאז שהיא התחתנה עם לירון, אני פחות משתפת אותה בדברים. כאילו יש איזו חומה שחוצצת בינינו. משהו בי לא מסוגל לדבר איתה יותר מדי, משהו בי לא בוטח בה. וזה משגע אותי, כי היא אמא שלי, ואני אוהבת אותה, אבל אני פשוט לא מסוגלת.
נעמה תמיד אומרת שזה אולי בגלל שאני כועסת עליה. יכול להיות. אחרי הכול – היא זנחה את אבא שלי. זה שהוא נפטר לא אומר שהוא כבר לא קיים.
טוב, נמאס לי לחשוב. אני לא יודעת מה לעשות. השעה כולה ארבע בצהריים ואין לי מה לעשות.
אני אומנם בחופש, ותכננתי לעבוד איפשהו, אבל כל האנרגיה שהייתה לי בתחילת החופש פשוט נעלמה. בהתחלה עבדתי באיזו חנות, אבל זה היה משהו זמני, וכרגע אני לא עובדת. ומאז גם לא חיפשתי.
אולי כדאי שאני אחפש מקום כלשהו? אוף, אין לי כוח.
#########
את /
זאת את ששמרת עלי מכול השנים
זאת את שהסתכלת על הטוב שבפנים
זאת את
תמיד היה את
זאת את שאמרת שאני יכול
זאת את שהחזקת אותי. לא נתת לי ליפול
זאת את
תמיד היה את
ולמה עכשיו זה גם את
כבר עומדים משני צידי מתרס
ולכל אחד יש לו אמת
אמת אחת מסנוורת
שתדעי יש בי אלפי מילים
וכואב לי הלב בפנים
למה יש פה דיבורים?
ורק אנחנו שותקים?
הרי זאת את שתמיד האמנת בי
זאת את שתמיד החזקת לי
זאת את
תמיד היה את
ועכשיו יושב וכותב
המילים יוצאות מהלב
כי עדיין כואב לי
שזה זאת את שאני אוהב
וזאת את שאלייך לא יכול להתקרב
והאמת זה דבר צורב
כי היא שונה משלך, והיא לא אויב
ושאלייך היא לא יכולה להתקרב.
כנראה שהמזל מתערב.
אולי יום אחד תביני שזאת את היחידה
ואני לא בנאדם רע, ומעולם לא הייתי
אולי אז תחזור האמונה.
תגובות (0)