אני אהיה העיניים שלך -פרק 58-

BLUE41 12/09/2018 55 צפיות אין תגובות

ג’ואי נכנס אל המרכז, רואה את ג’אק הולך במסדרון קרוב לחדר קבלה, והוא חייך לעצמו לפני שרץ אליו בשקט לפני שקפץ על כתפו, “בו!” הוא אמר וכחול השיער קפץ מעט ואחז בחוזקה בכף ידו של הצעיר, כנראה מתוך רפלקס.

“איי” ג’ואי מלמל בכאב וג’אק הסתובב ושיחרר את ידו במהירות, “סליחה” כחול העיניים אמר בחוסר נעימות, מגרד את עורפו ושחור העיניים חייך אליו ברוגע, “זה בסדר” ג’ואי אמר.


“מה קרה?” איאן יצא לפתע מפתח הדלת, כנראה והוא שמע את מה שקורה בחוץ, “כלום” ג’ואי אמר בחיוך והבלונדיני הביט עליהם בעיוורון חשדני, “בטוח?” הוא בירר, “כן” ג’ואי ענה, מרים את ידו ומכוון אצבע אחת כנגד צד מצחו לפני שסובב אותה, מסמן לג’אק שצחק קלות שאיאן משוגע, והעיוור הניח לעצמו שהם צוחקים עליו, אחרי הכל בסיטואציה נורמלית ג’אק לא היה אמור לצחוק.

“ג’ואי!” איאן אמר בסמכות כעוסה- יודע בוודאות שאם משהו לא כשורה אז זה רק בן הזוג שלו אחראי לכך

שני הנערים פערו את עיניהם בהפתעה, לא מבינים איך איאן יכול להאשים את ג’ואי ככה מבלי שהוא באמת ראה את הנעשה, “לא עשיתי כלום” הצעיר מלמל, “מעצבן” הוא הוסיף בלחישה לג’אק ואיאן צקצק בלשונו, גורם לג’ואי להיאנח כשבעצם הוא החזיק את עצמו מלצחוק.

“תיכנסו” העיוור אמר לבסוף וג’אק עשה את דרכו ראשון בעוד שג’ואי נכנס אחריו רק בשביל ללטף את זרועו של איאן קלות עם הזרת שלו, גורם לבלונדיני לחייך בזמן שהוא התיישב.

איאן חזר לתוך החדר, הולך אל מאחוריי השולחן וממשיך לסרוק עם אצבעותיו מסמכים שקשורים לעבודה, לא באמת יכול לשים לב שג’ואי מדי פעם מסתכל עליו.

“לא איחרתי, אני לא איחרתי!” דני קרא בקול כשנכנס לחדר בדיוק כשהשעון התחלף ל3, מה שהעיד על כך שהוא דובר אמת, “אני יודע” איאן אמר בסמכות, שומע את ג’אק וג’ואי צוחקים בניהם והוא חייך קלות, שומע את הצעדים של דני עד שפסקו, והוא הבין שהנער התיישב.

“אני צריך להגיד לו משהו” ג’ואי אמר לבנים אחרי שהם סיימו להתארגן, בדיוק לפני שהם הלכו אל המחלקה.

“משהו רציני?” ג’אק שאל בדאגה וג’ואי חייך והניע את ראשו לשלילה, “סתם ב-בשביל להגיד לו משהו ע-על…אממ” שחור העיניים מלמל, גורם לשני הנערים להביט עליו בחוסר הבנה, “בשביל?” בעל המשקפיים שאל, “זה כנראה משהו אישי” ג’אק אמר לבסוף, מניח לעצמו שאולי לשותף שלו בעבודה לא באמת נוח לשתף את נושא השיחה בפניהם.

“תהיה חזק” השטני לחש וג’אק צחקק בעוד שג’ואי עשה פרצוף עצוב, נותן להם לחשוב שהוא מבואס מכך שהוא צריך להיות עם איאן באותו החדר לבד.

איאן נישאר סמכותי, משתדל שלא לחייך מעצם העובדה שג’ואי עושה מאמצים משעשעים בשביל להיות איתו בחדר, הוא כבר הניח לעצמו שג’ואי רוצה להגיד לו שמליסה אישרה לו לישון אצלו.

ג’ואי חייך באושר כשהדלת נסגרה מאחוריו ומאחוריי איאן והוא חיכה מספר שניות לפני שהוא הלך אל בן זוגו וחיבק אותו.

“איך היה בבית ספר?” איאן שאל, מלטף את ראשו האחורי של הצעיר, “משעמם” חום השיער מלמל ואיאן חייך בשקט, נושק למצחו של אהובו, “אתה צריך ללמוד כמו שצריך” הוא השיב וג’ואי הניע את ראשו לשלילה כנגד עצמות הבריח של איאן, חסר כל רצון לתת מעצמו למערכת החינוך המשעממת והלא מועילה- לפחות מבחינתו.

“שובב” הבלונדיני אמר, אצבעותיו מגרדות קלות את הקרקפת האחורית של הצעיר, “רצית להגיד לי משהו?” הוא הוסיף בשאלה וג’ואי הנהן לפני שהרים מעט את ראשו למעלה, מסתכל על איאן, “אתה יכול לבוא אליי היום, אמא שלי הסכימה” הוא אמר בחיוך ואיאן הרים את גבותיו בכביכול הפתעה, “באמת?” הוא שאל וג’ואי הנהן במרץ, מחייך באושר, “כן, גם אני הופתעתי” שחור העיניים השיב לפני שנשק קלות לשפתיו של איאן, “זואי מתרגשת לראות אותך” הוא הוסיף ואיאן השיב לו חיוך גם מבלי לראות באמת את החיוך שבפניו, “אני שמח” העיוור אמר בכנות וג’ואי צחקק באושר, שמח מכך שאיאן שמח.

“אה” ג’ואי אמר לפתע, “ג’סיקה הייתה אצלך היום, נכון?” הצעיר בירר והתרחק מעט ואיאן הנהן, “איך הלך לה עם לוק?” חום השיער שאל ברצון ואיאן הרים את כתפיו בחוסר ידע, “אני יודע שהם רק הלכו לאכול ארוחת בוקר ומאז הם לא חזרו הביתה, כנראה שהם עוד בדייט” הבלונדיני השיב והאחר הביט עליו בפליאה, “אני מקווה שהולך להם טוב” הצעיר אמר בכנות, מאושר לשמוע שג’סיקה הצליחה לצאת לדייט עם לוק, “גם אני” העיוור אמר בכנות.

“ג’ואי תקשיב…” איאן מלמל לפתע בלחש, אבל הצעיר יכל לשמוע אותו, במיוחד כשהוא היה די קרוב אליו, “מה?” הפושע הצעיר בירר, מסתכל אל תוך עיניו העיוורות של האחר שלא באמת נתנו לו להבין את מה שקורה לאיאן בלב, מה שגרם לו לא לדעת על כך שאיאן מתלבט עם עצמו אם לספר לו על זה שהוא יכול לעבור ניתוח בשבוע הבא או לא.

“יכול מאוד להיות שאני אטוס בשבוע הבא לכמה ימים” איאן אמר, “באמת? לאן? ומתי?” ג’ואי שאל בעצב, לא מאמין שיכול להיות שהוא לא יראה את איאן לכמה ימים רצופים, “להוואי ואנחנו עדיין לא יודעם מתי בדיוק” איאן זרק את המקום הראשון שעלה לו לראש, “אני אהיה עם לוק ואבא שלי, אנחנו נלך לבקר את דוד שלי” העיוור מלמל והצעיר נאנח, “אתה תהיה בקשר איתי בזמן הזה?” ג’ואי שאל ואיאן הנהן בחיוך, משקר, “יופי” הוא הוסיף לפני שחזר לחבק את איאן.

“ומה תעשה בקשר לעבודה? מי יחליף אותך?” ג’ואי שאל ואיאן חשב לעצמו, “אני כבר אמצא מישהו” הוא מלמל והראשונה שעלתה לו לראש היא לא אחרת מלורי, נכון שהיא התנהגה ברשעות, אבל היא היחידה שיכולה להשתלט על כולם והיא גם היחידה מצוות העבודה שיודעת על מערכת היחסים בינו לבין ג’ואי, ככה שהיא אולי תוכל להיות לצידו של הצעיר בזמן שהוא לא יהיה.

הצעיר הביט עליו, מחזיק את עצמו מלבקש להצטרף, הוא אומנם חוצפן אבל לא עד כדי כך, הוא לא יכול להרשות לעצמו לבקש מאיאן לטוס איתו ביחד.

“טוב” ג’ואי אמר לבסוף והתרחק שוב מהחיבוק, “הגיע הזמן ללכת לעבוד” הוא אמר ואיאן חייך והנהן, “אני אלך קודם” הוא הוסיף ושוב איאן הנהן, מאפשר לו לנשק אותו במהירות לפני שג’ואי יצא החוצה, משאיר את בן זוגו להיות לבד תחת החושך ולהיאנח לעצמו בעצבות.

אומנם הניתוח והטיסה עדיין לא סגורים והכל יכול להשתנות, אבל משום מה זה הרגיש לו כאילו והוא כבר סגור בתוך תוכו על זה שהוא צריך לעשות את הניתוח הזה כמה שיותר מהר בשביל לזכות לראות את ג’ואי הכי מהר שניתן.

גם אם הניתוח כרוך בסיכונים וגם אם הניתוח לא יצליח, בסופו של דבר הוא יידע לפחות שהוא ניסה לעשות את הכל בשביל שג’ואי יוכל לחיות נורמלי מבלי שמישהו ילעג לו רק בגלל שבן הזוג שלו עיוור- אין מה לעשות, איאן היה אגואיסטי מדי בשביל להיפרד מג’ואי והדבר היחידי שהוא חשב עליו זה לסכן את עצמו, לפחות לדעתו.

יום העבודה עבר כרגיל, ג’ואי המשיך להיות עם מיילי, נטלי וקים, מרגיע את דאגתן, אחרי הכל הן חשבו שמשהו רע קרה לו, במיוחד כשהוא לא היה במחלקה אתמול, אבל בסופו של דבר הוא הצליח לשכנע אותן שהכל בסדר ושהוא כמובן עדיין שונא את איאן.

“נתראה מחר” ג’ואי אמר כשהיום הסתיים, הוא עבר מהר יותר מהרגיל, אולי מעצם המחשבה שאיאן יהיה אצלו בסוף יום העבודה? כנראה.

“אוף” מיילי אמרה וחיבקה אותו בחוזקה, “תישן טוב ותלמד כמו שצריך” קים אמרה בחיוך, מחפשת את גופו של הצעיר עם כפות ידיה לפני שחיבקה אותו גם כן והוא צחקק, “אשתדל, אבל לא מבטיח שזה יקרה” הוא השיב והיא גיחכה קלות, מאפשרת לנטלי לחבק את ג’ואי גם כן לפני שהוא הלך עם הנערים האחרים אחרי איאן אל חדר הקבלה.

הם לקחו במהירות את בגדיהם והלכו אל המלתחות, מתלבשים במרץ- אחרי הכל, לא משנה כמה הם יצליחו ליהנות במרכז לעיוורים, הם עדיין ירצו להגיע אל הבית שלהם כמה שיותר מהר, כל אחד והסיבות האישיות שלו.
—-

“אמא? אבא? זואי?” ג’ואי שאל בחוסר הבנה כשמשפחתו עמדה מחוץ לשער, מנופפים לו קלות והוא התקדם אליהם, מסתכל אל האופק ומחפש את לוק, הוא לא היה שם.

“מה אתם עושים כאן?” הוא שאל כשיצא החוצה, מרים את זואי המאושרת על זרועו לפני שהוא נופף לדני ולג’אק לשלום כשהם הלכו משם.

“באנו לאסוף אתכם” הקטנה אמרה בחיוך ושחור העיניים הסתכל עליה לפני שהביט על הוריו בשאלה והם הנהנו באישור, “היינו לפני זה בבית של איאן ואמרנו ללוק שהוא לא צריך לקחת אתכם, הבאנו לאיאן בגדים” מליסה אמרה וג’ואי כחכח בגרונו, משום מה הוא מרגיש חוסר נעימות מכך.

“תיכנס בינתיים לרכב” אדם אמר בחיוך וחום השיער הנהן בשקט לפני שנכנס עם זואי לרכב, חוגר אותה במושב התינוק לפני שהוא הסתכל מחוץ לחלון, מחכה שאיאן יצא.

“תצפור לו” ג’ואי אמר לאביו בחיוך כשאיאן יצא עם מקל ההליכה מהמרכז ואדם עשה את המבוקש וצפר קלות, זה אומנם תפס את תשומת ליבו של איאן, אבל העיוור ידע בוודאות שזה לא הרכב שלו, ככה שהוא הניח לעצמו שהצפירה לא מיועדת לו.

ג’ואי הביט בבלבול על איאן שיצא מהשער ועמד בבלבול על המדרכה, כנראה ולא מבין איפה לוק וג’ואי, “איאן!” זואי צעקה כנגד החלון הסגור, מקפיצה קלות את מליסה שלבסוף פתחה את החלון, “בוא איאן” מליסה אמרה, מבחינה בגבות המכווצות והמבולבלות של איאן.

“מליסה?” העיוור שאל לבסוף, מתקדם באיטיות אל הרכב וג’ואי נאנח ויצא מהר מהמכונית, “הם באו לקחת אותנו” ג’ואי אמר כשנעמד לצידו ואיאן הביט עליו במהירות, הוא לא באמת הבחין בג’ואי עד עכשיו.

“הם היו אצלך ולקחו בגדים בשבילך, אז הם אמרו ללוק לא לבוא” הצעיר הוסיף בזמן שלקח ממנו את מקל הנחייה, מקפל אותו, והבלונדיני חייך קלות והנהן בהבנה, מצליח להבין פחות או יותר את הסיטואציה המבלבלת שהייתה עוד יותר מבלבלת כשהכל היה חשוך.

“בוא נכנס, זואי נרגשת” ג’ואי אמר לבסוף, אוחז בכף ידו של איאן ומוביל אותו באיטיות אל הרכב, פותח לו את הדלת ומאפשר לו להיכנס קודם.

“שלום” איאן אמר בשקט, מרגיש מובך משום מה, “איאן!” זואי צעקה בהתרגשות כשהבלונדיני התיישב לצידה והיא חיבקה אותו ללא אזהרה, גורמת לג’ואי לצחקק, במיוחד מהמבט המבוהל של איאן שלא באמת ציפה לכך.

“אמרתי לך שהיא נרגשת” ג’ואי לחש בחיוך לפני שאחז בראש חגורת הבטיחות של איאן, חוגר באיטיות את בן זוגו המחובק- שקיבל מזואי אין סוף אמירות על זה שהוא חמוד כי הוא חבר של ג’ואי וכי הוא אוהב אותו.

לבסוף ג’ואי חגר את עצמו לפני שהביט על מליסה ואדם שהסתכלו עליהם מהמושבים הקדמיים והוא כחכח בגרונו כשעיניו הצטלבו עם עיניה של אימו, מרגיש מובך, במיוחד כשהיא ראתה את ההיקים שעל עורפו שלא באמת יכלו לתת לה להניח מסקנות אחרות ותמימות יותר מהמציאות.

“אפשר לנסוע?” מליסה אמרה לבסוף, יכולה לקרוא את בנה כמו ספר פתוח ולהבין שהוא מובך מכל הסיטואציה, “כן” ג’ואי לחש והזיז את עיניו ממנה, מסתכל על איאן וזואי שהמשיכו להתחבק והוא חייך לעצמו, שולח באיטיות את ידו אל ברכו של איאן, מניח אותה עליה ברכות.

“ניסע” מליסה אמרה לאדם, מסתכלת לכמה שניות על היד של בנה לפני שהתיישרה קדימה, מביטה על אדם שחייך אליה ברכות והיא חייכה אליו בחזרה, יודעת שהיא צריכה להיות מאופקת ולאפשר לבנה לעשות את מה שהוא מוצא לנכון, אחרי הכל הוא ילד גדול והיא לא באמת יכולה להחליט בשבילו מה לעשות.

איאן לבסוף יצא ממעגל הידיים הקטנות של זואי, מאפשר לה להחזיק את ידו הימנית בעוד שידו השמאלית הזדחלה אל היד של ג’ואי, נוגעת בה קלות והצעיר חייך ואחז בידו של איאן, מאפשר לו להבין שהוא כאן איתו.
—-

“הגענו” ג’ואי לחש כשאביו התחיל לחנות למול הבית ואיאן הנהן בהבנה, מרגיש את אחיזת היד הרופפת של זואי והוא הבין שהיא כנראה נרדמה, “זואי ישנה?” הוא בירר וג’ואי הביט על אחותו הקטנה בחיוך, “כן” הוא השיב ואיאן חייך קלות, משחרר באיטיות את האחיזה מזואי לפני שהוא שיחרר את עצמו מהחגורה.
—-

מליסה הרימה את הקטנה, מסתכלת על איך שבנה מוביל את איאן אל הבית והיא נאנחה וטפחה קלות על הגב של הישנה, “מה את אומרת זואי? ג’ואי שלנו יצליח להתמודד עם כל זה בעתיד?” היא לחשה בשאלה, אבל הקטנה לא הגיבה והיא חייכה לעצמה והתקדמה אחריהם.

“הגענו” ג’ואי אמר ואיאן הנהן בהבנה, הוא כבר הבין לבד שהם הגיעו, אבל הוא גם הבין שג’ואי לחוץ אז הוא העדיף לא לדבר ורק להסכים איתו.

“תרגיש חופשי” אדם אמר בחיוך לאיאן שחייך אליו בחזרה, “תודה” העיוור מלמל, מרגיש איך שאחיזת ידו של ג’ואי מתחזקת, “נשים את הדברים בחדר” הצעיר אמר, “אוקיי” איאן השיב, הולך אחרי בן זוגו שהוביל אותו אל החדר הפרטי שלו.

כשהדלת נסגרה מאחוריהם ג’ואי נאנח בהקלה, מאפשר גם לאיאן להיאנח ברוגע, “זה היה מלחיץ” הצעיר אמר ואיאן גיחך קלות, מאפשר לג’ואי לקחת ממנו את תיק הבגדים שלו.

“אתה יכול לשבת על המיטה בינתיים” הצעיר אמר, מוביל את איאן למיטה, “בטח הם יקראו לנו לאכול בקרוב” הוא הוסיף והסתכל על איך שאיאן מתיישב בפעם הראשונה על המיטה שלו, מה שהביך אותו, במיוחד כשאיאן ניתק את מגע הידיים רק בשביל ללטף את המיטה ולהרגיש אותה.

“אז כאן אתה ישן” איאן מלמל בחיוך וג’ואי נשך את שפתו התחתונה לפני שהניח את התיקים על הרצפה לצד המיטה, מתיישב לצידו של איאן באיטיות, “כ-כ-כן” הוא גמגם ועצם את עיניו בייאוש, לא מאמין שליבו פועם בחוזקה, זה לא שהוא ואיאן לא עשו דברים מביכים ומרגשים בשביל שהלב שלו ייפעם ככה רק כי הוא התיישב ליד איאן על המיטה שלו- אבל אין מה לעשות, אנחנו לא תמיד מחליטים החלטות, הלב שלנו לעומת זאת- כן.

“למה אתה כל כך לחוץ?” איאן שאל בחיוך, טוב, הוא לא יכול להאשים את ג’ואי, גם הוא לחוץ מעצם העובדה שהוא איתו לבד בחדר שלו.

“אני לא” ג’ואי לחש וכחכח בגרונו לפני שנשכב על המיטה, רגליו עדיין ישובות, “אתה כן” איאן השיב בלחישה לפני שנשען למטה, הוא יכל כבר להבין שהצעיר נשכב.

“אני לא” ג’ואי השיב, מסתכל על איאן שרכן למול פניו, “אתה כן” הבלונדיני החזיר, ידו נשלחה לצד ראשו של ג’ואי, מלטפת את שיערותיו הרכות של הצעיר שהעדיף לא לדבר, ואיאן חייך קלות כשהרגיש את נשימותיו של ג’ואי כנגדו, מסמנות לו שהוא קרוב.

ולא עברו יותר ממספר שניות לפני שהוא עצם את עיניו ונשק לג’ואי, מאפשר לעצמו להירגע מכל הלחץ ומכל הרגשות המעורבים כשהשפתיים שלהם התחברו יחדיו ונעו זו כנגד זו, משלימות אחת את השנייה.
—-

“ג’ואי הגיע הזמן לאכו-” מליסה נעצרה במקומה כשפתחה את הדלת וראתה את איאן רכון מעל בנה בזמן שהם התנשקו באיטיות על המיטה, היא גם זכתה לראות איך שג’ואי דוחף במהירות את איאן לאחור ומתיישב על המיטה עם לחיים סמוקות ועיניים ביישניות שרצו רק לברוח מעיניה והיא חייכה קלות, מוצאת את בנה מתוק כל כך.

“אני מצטער” איאן אמר וכחכח בגרונו כשהתיישר גם כן לישיבה רצינית ומליסה צחקקה קלות, מוצאת את הסיטואציה משעשעת, “האכול מוכן” היא אמרה וג’ואי הנהן במרץ בזמן שנגס בשפתו התחתונה, מסתכל על הרצפה בחוסר נעימות לפני שהוא שמע את הדלת נסגרת והוא הביט ברוגז על איאן, “הכל בגללך!” הוא אמר, צובט קלות את זרועו של בן זוגו שנאנח בהקלה לפני שחייך אליו בהשתובבות.

“אתה בטוח שהכל בגללי?” איאן שאל, “כן, בגללך” ג’ואי השיב ברוגז, מסתכל על איך שאיאן רוכן קדימה אליו, “בטוח?” העיוור שאל וג’ואי בלע את רוקו, “בטוח” הוא השיב, “אז אתה לא תנשק אותי עכשיו?” הבלונדיני שאל, מתקדם עוד יותר לג’ואי עד שהשפתיים שלהם היו קרובות, “לא” ג’ואי לחש ועצם את עיניו, סותר את מילותיו עם מעשיו ואיאן חייך והרים את ידיו אל פניו של הצעיר, מלטף את עיניו העצומות.

“אז למה אתה עוצם עיניים?” איאן בירר וג’ואי נגס בשפתו התחתונה, לא יכול להתאפק יותר, “תנשק אותי כבר!” הוא אמר בנעילת שיניים ואיאן חייך לפני שניקר את שפתיו של ג’ואי במהירות, מרגיש איך שהצעיר רוצה להעמיק את הנשיקה אבל הוא התרחק והתרומם מהמיטה, מפתיע את ג’ואי שהביט עליו בחוסר הבנה.

“הגיע הזמן לאכול” איאן השיב והצעיר נשף ברוגז והתרומם מהמיטה, לא מאמין שהוא נפל בפח של בן זוגו, “מטומטם” הוא מלמל, “אני יודע” איאן השיב והרגיש איך שהיד של ג’ואי עוטפת את כף ידו שלו, “אבל אתה המטומטם שלי” ג’ואי אמר במהירות לפני שמשך את איאן החוצה, מתבייש מדי בשביל להישאר איתו לבד אחרי מה שאמר.

אני אהיה העיניים שלך -פרק 58-
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
25 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך