אני אהיה העיניים שלך -פרק 7-

BLUE41 01/08/2018 72 צפיות אין תגובות

ג’ואי נשם עמוק כשנכנס אל המרכז לעיוורים, הוא סידר את הפוני שלו שוב, מסתיר את הפלסטר בזמן שהסתכל לצדדים, בודק שאיאן לא באזור לפני שהוא הלך אל החדר שבו כולם היו אתמול, מניח לעצמו ששם איאן נמצא אבל לפחות הם לא יהיו לבד.

ג’ואי הציץ מעט על החדר עם הדלת הפתוחה, לורי ואיאן היו שם, הם צחקו בניהם והיו נראים די קרובים, מה שגרם לג’ואי קצת לרחם על לורי בגלל שאיאן גיי, יכול להיות שהיא לא יודעת מזה ועדיין רוצה אותו?
—-
“הקדמת” ג’אק אמר לפתע כשהגיע גם הוא לבצע את המחוייבות שלו, מקפיץ את ג’ואי שפלט “אמא” מגרונו, מה שגרם ללורי ולאיאן את האפשרות להביט לכיוון הדלת, עליו.

“אתם יכולים להיכנס” לורי אמרה לשני הנערים לפני שהוציאה מהמגירה מספר דפים, כנראה מסמכים, ולאחר מכן היא הביטה בדפים ארוכות.

ג’ואי הנהן קצרות ונכנס פנימה, בורח מעיניו העיוורות והמתעמקות של איאן ומתיישב באחד מהכיסאות, אחריו נכנס ג’אק והתיישב לצידו, מסתכל עליו ארוכות.

“מה?” חום השיער לחש וכחול העיניים גיחך קלות והצביע על המצח שלו עצמו, ג’ואי הרים גבה בשאלה לפני שפער את עיניו, מבין את מה האחר מנסה להגיד לו והוא מהר שלח את ידו למצחו, מגלה שהפוני לא ממש מכסה את הפלסטר כמו שצריך והוא מהר סירק אותו בחזרה, מסמן לג’אק להיות בשקט עם אצבעו על פיו.

“לא לריב!” לורי הזהירה כשראתה את המבטים הקשוחים שג’ואי שלח לג’אק בדיוק כשהיא הרימה את ראשה מהדפים, ושחור העיניים החזיר את מבטו אליה במהירות, “לא רבנו” הוא מיהר להגיד וג’אק צחקק, מחליט לא לדבר על מה שראה, משעשע אותו לראות איך שהנער שיושב לצידו לחוץ מהנושא.

“אכלתי היום בגלידרייה שאנחנו אוהבים” איאן אמר ללורי, בכוונה אומר את זה בקול, הוא בטוח שזה היה ג’ואי שם, הוא יכל לזהות את הקול שלו ואפילו את הריח למרות שהריחות המתקתקים של הגלידה היו די חזקים.


“או באמת, לבד?” לורי שאלה בחיוך וג’ואי ניסה לחפש מקום אפשרי לקבור את עצמו בו, “לא” איאן מלמל בחיוך ולורי הביטה עליו בחשדנות, “דייט?” היא לחשה לו והוא רק חייך קלות, גורם לה להיאנח כשהיא הבינה שהיא צודקת, “נו, יש לך עכשיו חבר?” היא לחשה לו ברוגז והוא הניע את ראשו לשלילה, “זה לא ילך בנינו” הוא לחש לה והיא חייכה במהירות, גורמת לשני הנערים להביט עליהם בשאלה, ג’ואי וג’אק לא באמת יכלו לשמוע את השיחה הקטנה בין השניים האחרים.

“למה?” היא שאלה אותו בלחש והוא חשב לרגע, “מצאתי משהו מעניין יותר” הוא לחש לה, “משהו או מישהו?” היא שאלה אותו, “משהו” הוא לחש, “משהו?” היא מלמלה לעצמה בשאלה, “חפץ?” היא שאלה אותו והוא צחקק, “אפשר להגיד” הוא לחש בחיוך כשהגדיר את ג’ואי כחפץ, לא רוצה להגדיר אותו כמשהו אחר בשביל שלורי לא תצטרך להסיק מסקנות.

לורי הביטה עליו בהרמת גבה סקרנית לפני שנאנחה וחזרה אל המסמכים שלה, בודקת את גזר הדין שקיבלו המבריזים והאלימים.

“אני כאן!” דני נשמע לפתע, הוא התנשם ועמד בפתח הדלת, הוא איחר בדקה וכנראה שרץ כל הדרך לכאן, לא מתכוון להיכנס לכלא.

“תישב” איאן אמר לו בציווי סמכותי וקצוץ השיער לקח אוויר בכמויות לפני שהלך אל שני האחרים והתיישב ליד ג’ואי.

“טוב, שנתחיל?” לורי שאלה את איאן והעיוור הנהן בהסכמה לפני שהם התיישבו למול הנערים, מוכנים להתחיל את היום.

“לפני שתלכו להחליף לבגדי עבודה, רציתי להגיד לכם מה קרה לאלו שלא הגיעו אתמול ולאלו שהחליטו לריב” המתולתלת אמרה ברצינות, מביטה על הנערים הסקרנים שרצו לדעת מה עלה בגורלם של האחרים.
“מי שלא הגיע אתמול, נשלח לרצות את העונש שלו בכלא עם תוספת של כמה חודשים” היא אמרה, גורמת לשלישייה לכחכח בגרונם בחוסר נעימות, “ולגבי רוג’ר ומאט, העונש שלהם הוארך והם גם כן מתחילים לרצות את עונשם בכלא” היא אמרה והנערים הביטו זה על זה.

“מאט לא באמת אשם” ג’ואי מלמל לפתע כשמצא את זה לא פייר, “מה אמרת?” איאן שאל בהרמת גבה ושחור העיניים נאנח קלות, מתלבט אם להביע את דעתו הכנה, “אמרתי שהוא לא באמת אשם, רוג’ר התחיל להציק לו” חום השיער אמר כשהחליט שהוא לא יכול להחזיק את החוצפה שלו בתוכו.
“מממ, אני מבין” איאן מלמל והנהן מעט, לא נראה מרוצה במיוחד, “אבל אתה טועה” העיוור אמר בטון קשה, “הוא לא היה צריך להמשיך ולהילחם, הוא היה צריך לפנות אלינו ואנחנו היינו יכולים לטפל בזה, לריב זה לא הפתרון” הבלונדיני אמר ברצינות, “סיסמאות מטופשות לא באמת יצליחו להשפיע עלינו, אני מתקשה להאמין שאם היו מתחילים לריב איתך היית בוחר לא להגיב ולהגיד למישהו על זה” ג’ואי אמר בכנות נרגזת, מכחכח בגרונו כשהביט על שני הנערים האחרים שהביטו עליו בסקרנות משועשעת, יש לג’ואי אומץ אחרי הכל.
איאן צחקק קלות, גורם לנוכחים להביט עליו, “בתוך המסגרת הזאת שאתה נמצא בה, אתה לא יכול לעשות את מה שאתה רוצה, אלא את מה שמגדירים לך לעשות” העיוור אמר ברצינות, מוצא את השיחה הזאת די מעניינת, ג’ואי נשמע רציני ומעט חצוף, זה היה משעשע.
ג’ואי נגס בשפתו התחתונה, הוא אגרף את ידיו והביט על איאן בכעס, מחליט שעדיף כרגע לשתוק כי אם לא הוא כנראה ימצא את עצמו גם כן בתוך הכלא.

“יש למישהו עוד דברים להגיד בנושא או שרק ג’ואי חושב ככה?” איאן שאל כששמע את השקט, מחייך קלות ברצון כשהוא לא שמע את הנערים האחרים מדברים, הוא הניח לעצמו שגם הם חושבים כמו ג’ואי אבל הם כנראה לא יגידו לו את זה.

“יופי” לורי אמרה ונעמדה, “אני אחלק לכם עכשיו את הבגדים” היא אמרה והתכוונה ללכת, אבל איאן נעמד ממקומו, “אני אחלק” הוא אמר לה בחיוך והיא הביטה עליו בשאלה, מנסה להבין למה הוא בוחר לעשות משהו שהוא בדרך כלל לא עושה, אבל היא לא הצליחה לקרוא אותו.
“איך שאתה רוצה” היא אמרה לבסוף, מאפשרת לו ללכת אל הלוקר להוציא את בגדי העבודה של הנערים.

איאן מישש את השמות, הוא הסתיר חיוך כשאצבעותיו ליטפו את שמו של החצוף, מחליט לקרוא לג’ואי אחרון.
“ג’אק” הוא קרא, ובעל הקעקוע נעמד ממקומו והלך אליו, לוקח את המדים שלו, “אתה כבר יכול ללכת להחליף” איאן אמר לו וג’אק רק שתק לפני שהסתובב והלך משם, יוצא מהחדר.
“דני” איאן אמר ובעל המשקפיים קם מכיסאו והלך אליו, לוקח ממנו את בגדי העבודה שלו, “תתלבש” איאן אמר וקצוץ השיער הנהן קלות מתוך רפלקס לפני שהלך גם כן משם, הולך אל חדר ההלבשה ולא מנהל שיח עם ג’אק.

“ג’ואי” איאן קרא לבסוף וחום השיער נאנח והתרומם באיטיות מכיסאו, הוא הביט על לורי שהביטה עליו גם כן לפני שהוא התקדם אל איאן, לא רוצה שלורי תצא מהחדר ותשאיר את שניהם לבד.
איאן הגיש לצעיר ממנו את בגדי העבודה וג’ואי לקח את בגדים מידיו, יותר נכון הוא ניסה לקחת, כי איאן החליט לאחוז בהם ולמנוע ממנו להתרחק.

“אל תעשה שטויות” איאן אמר בלחש, גורם לג’ואי להביט עליו, “מה שתגיד” ג’ואי אמר לבסוף ומשך את בגדי העבודה שלו בחוזקה, מנתק אותם מאיאן, “אני אעשה את מה שאני צריך לעשות ואתה תעשה את מה שאתה צריך” הצעיר אמר בחוצפה והסתובב משם, יוצא מהחדר במהירות והולך להחליף את בגדיו.

“מה זה היה עכשיו?” לורי שאלה בסקרנות כשנעמדה ליד איאן שחייך לעצמו, “הוא עדיין לא באמת מבין איפה הוא נמצא” הבלונדיני מלמל בלחש והבלונדינית הביטה עליו ארוכות, “הוא בסך הכל ילד אחרי הכל” ירוקת העיניים אמרה לבסוף ואיאן הנהן קלות, “יכול להיות שאת צודקת, הוא בסך הכל ילד” הוא אמר וסגר את הלוקר, מחכה שהנערים יחזרו.

“טלפונים” לורי אמרה בחיוך אל השלישייה שחזרה והם נאנחו בייאוש בזמן שכיבו את הטלפונים שלהם והכניסו אותם אל תוך הקופסה.
“את התיקים אתם משאירים כאן” איאן הזכיר, “אתם יכולים ללכת אל מחלקה ‘ה’ ” הוא הוסיף והם הנהנו קלות, “מבינים?” הוא שאל, רוצה לתת להם להבין שכאן הם צריכים להשתמש במילים ולא בתנועות, “כן” הם ענו בלחש, “מבינים?” לורי חזרה אחריו, קולה קשוח יותר, “כן!” השלושה השיבו בקול ושני המדריכים הנהנו לעצמם ברצון, “לכו” איאן אמר לבסוף והנערים הביטו זה על זה לפני שהם יצאו החוצה, הולכים במסדרון הארוך אל המחלקה שלהם.

“הם כאן!” עיוור אחד שישב ליד הדלת קרא כשהצליח להבחין בנוכחות של שלושת הנערים, כנראה שהם חיכו להם כי הם ישר הבינו אל מי הוא מתכוון.
“ג’ואי!” נטלי צעקה בהתרגשות, יושבת כבר ליד מיילי וקים, “בוא אלינו!” קים אמרה וג’ואי חייך קלות במבוכה והלך אליהן, הוא לא רגיל לכך שבנות כל כך נרגשות מנוכחותו.

“חיכינו לך” מיילי אמרה בחיוך כשג’ואי התיישב בכיסא הפנוי לידה, “איך היה לך היום בבית ספר?” היא הוסיפה ושאלה וחום השיער הביט על הבנות המחוייכות והסקרניות לכמה שניות, “היה בסדר” הוא מלמל והן צחקקו, “יש לך שיעורים?” קים שאלה וג’ואי נאנח קלות, “קצת, אבל אני לא מתכוון לעשות אותם” הוא אמר, לא מתכוון להגיד שחבריו עושים לו אותם, ושוב הן צחקקו, “רוצה שנעזור לך?” מיילי שאלה ברצינות והצעיר הסתכל עליה ארוכות, “אל תחשוב שאני טיפשה רק בגלל שאני לא רואה” היא אמרה לו בחיוך והוא כחכח בגרונו בחוסר נעימות, לא יכול להכחיש שזה נשמע לו מוזר שהיא יכולה לעזור לו לעשות את שיעורי הבית.
“א-אני לא חושב ככה” ג’ואי אמר לבסוף, “אבל אני לא רוצה לעשות” הוא הוסיף, “למה?” קים שאלה ושחור העיניים הרים את כתפיו בחוסר רצון, “ככה” הוא ענה בפשטות והיא חייכה קלות, “ילד בעייתי” היא אמרה ושלחה את ידה מעלה, מחפשת את שיערו, ג’ואי שם לב לכך והוא הזיז את ראשו קרוב אליה, מאפשר לה לבלגן את שיערו.

“או!” קים אמרה לפתע כשהיא הרגישה משהו על מצחו של ג’ואי, “מממ?” הצעיר שאל, שוכח מהפלסטר שבמצחו, “נפצעת במקרה?” היא שאלה בחשש, “למה את מתכוונת?” מיילי שאלה כשהצליחה לזהות את הטון המודאג של האחרת, “אה” ג’ואי פלט בשקט והתרחק לאחור מהמגע, “ז-זה כלום” הוא אמר ועוד לפני שהוא ניסה להמציא שקר, מיילי ונטלי שלחו את ידיהן לפניו, מחפשות את הפצע המיוחל.

“בנות!” לורי קראה כשהיא ואיאן נכנסו פנימה לחדר והיא ראתה את הבנות נוגעות בצורה פולשנית מדי בפניו של ג’ואי שהיה נראה די חושש, “מה קרה?” איאן לחש לה והיא נאנחה, “אני שניה הולכת” הבלונדינית אמרה לפני שהלכה במהירות אל ג’ואי והבנות, “זה לא נעים לו” ירוקת העיניים אמרה והזיזה קלות את הבנות מג’ואי בזמן שהסתכלה עליו, מצליחה להבחין בפלסטר הגדול שבמצחו אחרי שהבנות כנראה הזיזו את שיערו.

“בוא” לורי אמרה והושיטה את ידה קדימה של האחר וחום השיער חשב לכמה רגעים לפני שאחז בידה והתרומם, “בוא נדבר” היא אמרה לו לפני שלקחה אותו משם, הולכת אל כיוון הדלת שבה איאן עוד עמד עם מבט מסוקרן.

“לורי, מה קרה?” איאן שאל כשזיהה את הנוכחות של האחרת, “ג’ואי?” הוא שאל שוב כשהוא היה כמעט ובטוח שהצעיר לצידה.
“הוא קצת פצוע” היא אמרה בלחש ואיאן כיווץ את גבותיו בזמן שג’ואי עצם לכמה שניות את עיניו בייאוש מוחלט, “פצוע?” איאן שאל ולורי נאנחה, “נלך לחדר שלנו” היא אמרה לבסוף והבלונדיני הנהן, מאפשר ללורי ולג’ואי לעקוף אותו לפני שהוא יצא אחריהם, הולכים אל החדר.
—-
חום השיער ישב בכיסא למול איאן ולורי, הוא לא דיבר והוא רק רצה שמה שהם הולכים לעשות יסתיים במהירות.
“ג’ואי, אני אשאל אותך כמה שאלות והייתי רוצה שתענה עליהן בכנות, אוקיי?” ירוקת העיניים אמרה ברצינות וג’ואי רק הנהן באיטיות, לא מבין למה היא כל כך רצינית.

“ממה נפצעת במצח?” היא התחילה לשאול וג’ואי בלע את רוקו ‘עצמתי עיניים ורציתי להבין איך עיוורים מרגישים’ הוא חשב לעצמו והבין עד כמה מטומטם זה יכול להישמע, “נפלתי” הוא ענה לבסוף אחרי כמה מחשבות.
“מעדת או שמישהו הפיל אותך?” איאן שאל ברצינות וג’ואי כיווץ את גבותיו בשאלה, “מעדתי” הוא מלמל לבסוף ושני האחרים הנהנו בהבנה, “אין אלימות בסביבה שבה אתה חי, נכון?” המתולתלת שאלה ושחור העיניים הניע את ראשו הצידה מעט, מנסה לפענח את מה שהיא אומרת, “את בעצם שואלת אם מישהו גרם לפציעה שלי? מישהו מהמשפחה או מהחברים?” הוא שאל בחוסר אמונה והיא נשמה עמוק והנהנה.

“ואו, אתם באמת משהו מיוחד” הוא ירק בזלזול טהור, “ג’ואי!” איאן אמר בהזהרה והאחר רק נשף בבוז, “לא, אין שום אלימות מסביבי” הוא ענה לבסוף בכעס, “אני מבינה…” לורי מלמלה לבסוף בשקט, מאמינה לדבריו של האחר, “אני יכול ללכת עכשיו?” הצעיר שאל ברוגז.
“לא” איאן אמר ולורי הביטה עליו בשאלה, יש לאיאן עוד משהו להגיד או לברר?
“אני יכול לדבר איתו לבד?” איאן לחש ללורי והיא נהפכה להיות עוד יותר מבולבלת, “למה?” היא לחשה בחזרה וג’ואי רק הביט עליהם, לא מצליח לשמוע את השיחה השקטה שלהם.
“עיניין של בנים” הוא לחש לה והיא ניסתה לחשוב על דבר הגיוני אבל לא באמת הצליחה למצוא, “אולי הוא יצליח לדבר איתי כי אני בן” הוא אמר בחיוך כשהבין שהיא לא באמת משתכנעת והיא הנהנה לעצמה כשמצאה את זה הגיוני, אולי קשה לג’ואי לחשוף משהו בפניה בגלך מבוכה.

“אני אשאיר אתכם לבד” היא אמרה בקול, מסתכל על ג’ואי שהיה נראה די מבוהל ממילותיה, “למה?” ג’ואי שאל בחשש והיא חייכה קלות, “תדברו קצת בחופשיות” היא אמרה, מבהילה את ג’ואי עוד יותר בזמן שהיא נעמדה והתקדמה אל היציאה, “עוד מעט מגיע האוכל, אז תעשו את זה מהר” היא אמרה והביטה על איאן שהנהן קלות לפני שהיא יצאה מהחדר, חוזרת אל המחלקה וממשיכה להשגיח על ג’אק ודני.
—-
“מרשים לכם בבית הספר לצאת מדי פעם החוצה?” איאן שאל לפתע ושחור העיניים בלע את רוקו, מה הוא אמור להגיד?.
“לא” ג’ואי אמר לבסוף, “אז למה יצאת היום?” איאן שאל, לא מתכוון להתמהמה עם שאלותיו, “לא יצאתי” ג’ואי אמר במהירות, אפילו לא חושב לרגע, מה שגרם לאיאן להבין עוד יותר שהוא משקר.
“אז אתה אומר שהיית בבית הספר כל היום?” העיוור שאל, “כן” חום השיער ענה במהירות, “אני לא מבין למה אתה שואל אותי את זה” ג’ואי אמר, רוצה לגרום לאחר לחשוב שהוא באמת לא יודע על מה הוא מדבר, אחרי הכל הוא לא יודע עדיין איך להתמודד עם העובדה שאיאן גיי.
“באמת שאתה לא מבין?” איאן שאל בזמן שהתרומם מכיסאו, גורם לג’ואי להרים גבה בסקרנות ולאחר מכן לפעור מעט את עיניו כשאפור העיניים התקדם אליו והתיישב לצידו.
—-
“אני לא אוהב שמשקרים לי” איאן אמר בחיוך, עיניו מכוונות אל פרצופו של האחר שהביט עליו ללא מילים, “אני גם לא אוהב שחושבים שאני טיפש” הוא הוסיף וג’ואי רק המשיך להביט אל תוך עיניו האפורות של האחר, “אני אולי לא יכול לראות אותך דרך העיניים שלי, אבל אני יכול לדעת שהיית בגלידרייה היום” הוא אמר וג’ואי הזיז את עיניו ממנו, “היית שם, נכון?” איאן שאל שוב ברצינות, “זה או שאתה עונה לי בעצמך או שאני אצטרך להתקשר למנהל לברר על כך” העיוור אמר באיום, הוא לא באמת התכוון לדבר עם המנהל, אבל הוא ידע שזה יכול לשכנע את ג’ואי להגיב לדבריו בכנות.

“אוקיי, הייתי שם, טוב לך?” ג’ואי אמר ברוגז ואיאן חייך ברצון, ג’ואי קל לקריאה, “יופי” הגדול מבניהם אמר בכנות, “יש לך משהו להגיד על מה שראית שם?” העיוור שאל בסקרנות וג’ואי החזיר את מבטו אליו, “לא” הוא השיב, “בטוח?” האחר שאל, “בטוח” ג’ואי ירק ואיאן יכל להבחין בחוסר נעימות של האחר.

“הפצע במצח, נכון?” האחראי שאל לפתע, “כן, למה?” ג’ואי שאל בבלבול, לא מבין למה האחר שאל אותו את זה, לפחות עד שידיו של איאן נשלחו אליו ונגעו במצחו.

“מ-מה אתה עושה?” התלמיד אמר ונרתע מעט לאחור כשאצבעותיו של איאן מיששו קלות את מצחו, “זה לא פצע רציני” איאן אמר לעצמו בחיוך אחרי שהרגיש את גודל הפלסטר, “היית יכול גם לשאול במקום לגעת” ג’ואי אמר ברוגז בזמן שסידר את הפוני שלו, “אני מתקשה להאמין שהיית אומר לי את האמת” איאן אמר בעוקצנות צינית ושחור העיניים כחכח בגרונו והתרחק מעט עם כיסאו מאיאן שגיחך קלות אחרי ששמע את התזוזות המתרחקות.
“אל תספר ללורי על השיחה הזאת” איאן אמר בזמן שהתרומם והתמתח, “אתה יכול ללכת” הוא הוסיף וג’ואי נעמד באחת ויצא משם מבלי לחשוב פעמיים, בורח כמה שהוא יכול רחוק מהאחראי עליו.

הבלונדיני חייך לעצמו לכמה שניות, “אתה די מעניין, ג’ואי” הוא מלמל לעצמו בגיחוך משתובב לפני שיצא החוצה מהחדר, מוכן להמשיך את יום עבודתו.

אני אהיה העיניים שלך -פרק 7-
דרוג הסיפור 5 | 4 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
25 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך