אנשי השמיים – פרק 4

אחרי בית הספר סבין באה אליי הביתה. אכלנו ארוחת צהריים, ושרנו. סבין יודעת שאני אוהבת לשיר ושזה גם מרגיע אותי וגורם לי לשמוח, אפילו שכבר האיתי רגועה, בכל זאת רציתי לשיר אני תמיד אוהב את זה.

אני והיא צחקנו ונהנינו עד ששמנו דפיקה בדלת. זה היה מוזר אמא אמורה לחזור רק בעוד שעתיים וחוץ ממנה מי זה עוד יהיה.

פתחתי את הדלת ושם מצאתי שני אנשים עם חליפות, לאחד מהם היה שיער חום ועיניים חומות ולשני היה שיער בלונדיני ועיניים ירוקות פחות עזות מי מה שיש לסבין,הוא היה יותר גבוה מהבחור הראשון. "אפשר להיכנס?" שאלה הבחור הנמוך יותר, ובלי שנתנו לי לענות שני הבחורים נכנסו וישבו על הספה, איזה חוצפה. "מה אתם רוצים ממני?" שאלתי, אני בטוחה שאין לי קשר איתם. הבחור הגבוה יותר שאל "את מדיסון מגיס?" הנהנתי, מאיפה הוא יודע את השם שלי? "אני מצטער להודיע לך שאימך מתה בתאונת דרכים".

הלב שלי הפסיק לדפוק, סבין עמדה מאחוריי עצובה ומופתעת. לא לא זה לא קורה לי, רק לא אמא. "מה? זה לא יכול להיות, מה?". כולם בחדר הסתכלו עליי בעצב. זהו זה עכשיו לא יכולתי יותר. בכיתי, פשוט בכיתי. בכיתי כל כך חזק שלא יכולתי לנשום, אבדתי הכרה.

כשהתעוררתי כבר לא האיתי בסלון, האמת בכלל לא האיתי בבית. שכבתי על מיטה, המיטה הייתה נוחה. נזכרתי בהכל, אני מקווה שזה חלום, בבקשה. לא משנה כמה ניסיתי לשכנע את עצמי שהכל היה חלום, לא הצלחתי. ידעתי טוב טוב שזה היה אמיתי. לא רציתי לבכות שוב, לכן עשיתי את הדבר היחיד שיכול להרגיע אותי עכשיו, שרתי.

שרתי את כתר השמיים, במקום להתגעגע לאמא רק נזכרתי בכל הרגעים הטובים שלנו ביחד, חייכתי. רציתי לדעת מה השעה עכשיו ואיזה יום היום והכי רציתי לדעת איפה אני נמצאת כרגע. חיפשתי את הטלפון שלי, הוא לא היה לידי, מוזר איפה הוא יכול להיות.

"אני רואה שהתעוררת, יש לך קול יפה", האיתי כל כך מרוכזת במה שעברתי עד שלא שמתי לב שבכל הזמן הזה היה בחדר מישהו. יש לו עיניים בדיוק כמו שלי רק שלו יש שיער חום ואולי אפילו שטני, הוא די חתיך. יש דמיון בין תווי הפנים שלו לשלי. הוא הסתכל על הפרצוף שלי וחייך חיוך ניצחון. "אז אני רואה ששמת לב כמה אני חתיך" הפרצוף שלי השתנה, כעסתי עליו, הוא כל כך מעצבן ושחצן.

"מי אתה? איפה אני נמצאת? למה אתה נמצא פה? איפה סבין והאנשים בחליפות? מה השעה? איזה יום היום? כמה זמן ישנתי?……." רציתי לשאול עוד מלא שאלות אבל הבחור עצר אותי "ואוו אף פעם לא שמעתי מישהו שואל כל כך הרבה שאלות" אז כנראה אני היחידה שראיתה שאבדה הכרה והתעוררה במקום זר עם איש זר אחריי שהודיעו לה שאמא שלה מתה חשבתי בכעס "בואי נתחיל לאט לאט, דבר ראשון קוראים לי קול, אני תלמיד בפנימיה הזאת" פנימיה? מה אני לעזאזל עושה בפנימיה? "את הגעת לכאן לאחר שאמך מתה ואף אחד לא ידע איפה אבא שלך גר. זו פנימיה ל…." עצרתי אותו באמצע הבנת את התשובה כבר לבד "פנימיה ליתומים" הוא חייך "נכון מעוד, אז כנראה כולם צדקו ואת באמת חכמה" לא הבנתי על מה הוא מדבר, כולם? כאילו כל התלמידים? אבל מאיפה הם מכירים אותי?ומאיפה הם יודעים שאני חכמה? אני בכלל חכמה? כאילו אני טובה בלימודים אבל זה נחשיו לחכמה? "גם אתה יתום?" אני יודעת שהשאלה הזו לא מתחשבת אבל המילים פשוט יצאו לבד "לא, אני לא יתום. לא כולם פה יתומים אפילו הרוב לא" זה מוזר, מעוד מוזר "אז למה אמרת שזה פנימיה ליתומים?" הוא צחק, מה מצחיק בזה בכלל "למה שאלת עם אני יתום למרות שאמרתי שזה פנימיה ליתומים?" הוא צדק, למה באמת שאלתי את זה? "בכל זאת פעם נכנסו לפה רק יתומים, אבל אף אחד לא תרם למקום ובגלל שהגיעו לפה רק יתומים גם לא היה להם איך לשלם לפנימיה. הפנימיה פשטה את הרגל ולא הייתה להם בררה אלא להכניס גם ילדים לא יתומים." לא היה לי מה להגיד, מה כבר יכולתי להגיד באותו ונושא? "איפה הטלפון שלי?" הוא צחק, עוד פעם, זה כבר הצבען אותי "אתה יכול להפסיק כבר לצחוק" צעקתי "אני לא מבינה מה כל כך מצחיק עכשיו, תאמין לי בזמן רגיל זה היה בסדר אבל להזכירך בדיוק איבדתי את אמא שלי" כבר לא צעקתי אלא את המילים האחרונות שלי לחשתי ובכיתי, נזכרתי ברגע שהבחור עם החליפה אמר לי שהיא מתה כמה האיתי עצובה. לא יכולתי להסתכל עליו באותו רגע לכן בכיתי לתוך השמיכה שכיסתה אותי. לא ראיתי אותו אבל שמעתי אותו פותח את הדלת הרמתי את ראשי והבנתי שזה נכון, כל עיניי היו מלאות בדמעות. "אני מצטער, את צודקת. הטלפון שלך נמצא בתוך המגירה הראשונה שלך בשידה, ואני מציע לך לא לשיר פה אסור ועם מישהו התפוס אותך יכולים לסלק אותך מכאן" הוא סגר את הדלת אחריו. לא יכולתי להקל את כל מה שקרה לכן הכנסתי שוב את הראש לתוך השמיכה והמשכתי לבכות.