https://www.youtube.com/watch?v=NAvu5DE1F4c

בדשא של עין שריד

12/08/2018 66 צפיות אין תגובות
https://www.youtube.com/watch?v=NAvu5DE1F4c

לפעמים, וזה קורה רק בלילה ורק פעם ב..
אני יוצא החוצה ובורח.

אני לוקח את המפתחות של האוטו מהמגירה ופשוט נוסע רחוק. הכי רחוק.
זה קורה בלילה. בשעות האלה בהן אף אחד בחיים לא יידע איפה או היכן אני נמצא, ואיפה והייתי.


גם אלף מרגלים או סוכני ביון לא ימצאו אותי.
ובשעות האלה? זה רק אני עם הרוח הזו שהיא באופן מוחלט יקרה לליבי.
אני רוצה להאמין שגם אני יקר לה במובן מסוים.

אומרים שלילות הם קודרים ועצובים. ואני מסכים עם האמירה הזו,
אך לא רק עצב קודר יש בלילות הללו. אחרת כבר מזמן לא הייתי מצליח לישון.

העיקרון הוא פשוט. אני תופס את השעות המיוחדות האלה ששומעים בהן רק את המים מהבריכה של השכנים.

את הטיפות הקטנות, חלקן של בריכה, חלקן טל. מניח יד על הדשא בחצר, שמזכיר לי לצאת החוצה כי אני רק בן 27 וההרגשה שלא ראיתי מספיק צובטת.

אני אוסף בעדינות נשימה קטנה מהאוויר הזה, ופוסע אט אט בשקט, מדרגה מדרגה.

אני פותח את השער לאוויר כתום הלילה שמלטף את גדרות הצמחים של האביב.
האור הכתום מלווה אותי בלילה הזה, נמרח לאורכה של הדרך לקיבוץ בזמן הנסיעה כשהחלונות תמיד פתוחים.

חשוב לי להריח אותו. הוא מזכיר לי שלא חשוב כמה כולם אחרים, שונים, נראים מדברים וחושבים אחרת – את הריח הזה כולם כאן בארץ מכירים. ריח זפת כביש מהול בריח העיצים הפורחים.

אני אוהב את זה. אוהב גם כשזה מעציב.

אני פונה ימינה, ממשיך ישר וכמעט שם – אבל עוד לא. רק עוד כמה רגעים. כי ״ג׳וני״ של אריק ברמן, מחליט להתנגן עכשיו ברדיו. גם אם ברגע קצת פחות מתאים.

אני עדיין באוטו, כבר רואה את השבילים היפים והירוקים של עין שריד.
מימין ירוק, משמאל גם. והשביל קדימה? רק רומז כהרגלו לעצור בצד כמו תמיד וללכת ברגל.

אני יוצא מהאוטו וממשיך ללכת, אבל ״גוני״ עדיין בראש מתנגן.
״ג׳וני מדבר איתי על אהבה״,
״ג׳וני בא, זה משמח״

ואני, כאילו כלום, כאילו ג׳וני:
״אני בא״, אני לוחש. ״אני בא״.

אני נשכב על הדשא הכי יפה בעולם כשאינספור עצים שומרים עליי במעגל ענק. האור הכתום רחוק עכשיו, והעיניים על הכוכבים.

כי ככה זה כשלא תמיד מוצאים תשובות להרבה מאוד שאלות.
אני תמיד משוכנע שכל כוכב הוא משהו. מעבר למשהו.
שעם, או בלי אור כתום כזה של לילה, ואוויר של אביב – אולי בכלל על כוכב אחר יש אחד בדיוק כמוני, עם עצב זהה לשלי, הרבה שאלות ואותה תחושת פיספוס.
גם לו, אני רוצה להאמין. גם אותו תופס הפחד ברגעים החשובים בחיים.

אז אליו אני מכוון הלילה, גם אם הוא חיזר או לא בדיוק אדם רגיל.
אליו, כי אולי רק הוא יודע כמה זה שורף וכואב לפספס מישהי מדהימה כמוה, ואיך את שנינו שטף הגשם.

שעות אשכב על הדשא הזה, אחליף איתו מילים כמו חבר לאח. אספר לו כמה הלב התחמם כשראיתי אותה מתעניינת. וכמה שנאתי את עצמי שנאת מוות, ואיך בחורף ההוא הכל נשטף לי בגשם הציורים על הקיר.

אני כבר אגיד לו הלילה, לג׳וני
כמה אני חושב שהיא מקסימה.

אגיד לו שאני סתם אני.
וג׳וני מדבר איתי על אהבה.

בדשא של עין שריד
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך