lorinSHR
שלום לכולם! אחרי הרבה שנים שלא כתבתי כאן (ממשתמשים אחרים) חזרתי כדי לפרסם כאן ספר שאני עובדת עליו. מקווה שתקראו ושתיהנו ממנו בדיוק כמו שאני נהניתי לכתוב אותו ולחיות אותו. אם נהניתם (וגם אם לא, זה בסדר!) תשאירו לי תגובה עם כל הערה/הארה שיש לכם ומה שבא לכם להגיד לי! אם תהיה היענות, אפרסם את הפרקים הבאים :)

בעוד עשר שנים | 1

lorinSHR 13/10/2020 73 צפיות אין תגובות
שלום לכולם! אחרי הרבה שנים שלא כתבתי כאן (ממשתמשים אחרים) חזרתי כדי לפרסם כאן ספר שאני עובדת עליו. מקווה שתקראו ושתיהנו ממנו בדיוק כמו שאני נהניתי לכתוב אותו ולחיות אותו. אם נהניתם (וגם אם לא, זה בסדר!) תשאירו לי תגובה עם כל הערה/הארה שיש לכם ומה שבא לכם להגיד לי! אם תהיה היענות, אפרסם את הפרקים הבאים :)

דצמבר 2009

צרור הדפים החליק על השולחן שלי. הציון המחריד שנכתב בעט האדום והאכזרי של סמדר נראה כאילו הוא קושקש על כל הדף הקדמי של המבחן. עמדתי לקמט את המבחן בדיוק כשתומר הסתובב לאחור והשעין את זרועו על קצה השולחן שלי. מבטו נח על הכתב המכוער של סמדר. “לא נורא,” אמר. “אנחנו יוצאים להתעודד.”
“מי זה ‘אנחנו’?” אמרתי והנחתי למבחן לצנוח חזרה על השולחן, ניצל מגזר הדין שידי התכוונו להטיל עליו.
תומר משך בכתפו. “הרגילים.”
הצלצול הקדחתני טרטר וסמדר יצאה כמו רוח סערה מהכיתה. גרירת כיסאות על הרצפה ושצף של מלמולים הציפו את החדר ואנשים החלו מקפלים את חפציהם.
דחפתי את המבחן לתוך התיק ונעמדתי. תומר מיהר לעמוד אחרי. “אז מה את אומרת?”
“אני לא יכולה,” אמרתי והשחלתי זרוע דרך כתפיית התיק.
“בזמן האחרון את מבריזה לנו כל הזמן,” אמר ועטה פרצוף מאוכזב. משכתי בכתפי ותחבתי קווצה של שיער מאחורי האוזן. “אני מצטערת.”
“תפסיקי להצטער,” הוא אמר ומיהר אחרי כשיצאתי מהכיתה. תוך שניות צעדיו הגדולים השיגו אותי והוא התהלך לידי כשצעדנו במסדרון לכיוון המדרגות. “פשוט תבואי,” שידל.
“אני לא יכולה היום.”
הוא נשען על המעקה כך שגופו חסם את דרכי ומנע ממני להמשיך להתקדם. “למה לא? מה התירוץ הפעם?”
“אולי תזוז כבר?!” תלמידה מהכיתה המקבילה עלתה במדרגות ודחפה אותו בכתפו, ואני פיניתי לה את הדרך לפני שתדחוף גם אותי. תומר ליווה אותה במבט מצומצם כשירדה במדרגות ואז חזר לעמוד מתוח מלפני. “נו?”
“יש לי סידורים,” אמרתי וחמקתי ממנו.
“מסתורית,” אמר והרגשתי אותו הולך מאחוריי.
“אני רצינית, תומר. לא היום. פעם אחרת.”
“את כל הזמן אומרת את זה!” הוא אמר, ונעצר. הסתובבתי אליו. ידעתי שהוא מעכב אותי, וכל דקה היא חשובה. אחזתי בכתפייה בחוזקה ואמרתי ‘סליחה’ ללא קול. הוא המשיך לנעוץ בי מבט כועס עד שהסתובבתי והאצתי את צעדיי אל שער התיכון.
הדרך הביתה באוטובוס הייתה מורטת עצבים. ספרתי את התחנות שחלפנו על פניהן עד שירדתי בזו שקרובה לביתי וממש נלחמתי בדחף לרוץ את כל שארית הדרך לבית. נשברתי כשהייתי במרחק עשרה מטרים מהחצר, ועליתי את כל הדרך לחדר בריצה ובהתנשפויות.
סגרתי את דלת החדר מאחוריי והתיק נזרק מכתפי איפשהו על הרצפה. התרסקתי על הכיסא והדלקתי את מסך המחשב.
אתה פה?
הרמתי מבט אל השעון שעל הקיר. השעה הייתה רק שלוש וכמה דקות בצהריים. לא יכול להיות שפספסתי אותו.
ירדתי להביא לי כוס מים. שקלתי לחפש גם כדורים לכאב ראש, אבל הנחתי שאימא תציף אותי בשאלות אם אנבור במגירת התרופות. כשחזרתי לחדר, חלון ההודעות היה פתוח, והודעה חדשה הבהבה במרכז.
ירושלמי: תמיד. ואת?
הלב שלי צנח בקרבי והתקרבתי אל השולחן.
את/ה: חשבתי שפספסתי אותך
ירושלמי: האמת שחיכיתי לך. לא הייתי הולך.
את/ה: מתרגש?
הוא הקליד כמה דקות, ולבסוף ענה רק לא.
ירושלמי: אני צריך?
את/ה: לא. אני מתרגשת בשבילך
ירושלמי: את לא צריכה. אימא שלי עושה את זה מספיק טוב.
את/ה: תגיד…
ירושלמי: אומר…
היססתי, לוכדת את שפתי התחתונה בין השיניים בעודי מקלידה במהירות על גבי המקלדת, מוחקת, חוזרת, מוחקת.
את/ה: הוא עדיין אצלך?
ירושלמי: ה…?
את/ה: המספר?
דקה. שתיים.
שש.
את/ה: ?
ירושלמי: מיכאלה, די.
את/ה: שיהיה לך אותו. מה אכפת לך?
ירושלמי: אל תכאיבי לעצמך
“במילא אתה עושה את זה,” מלמלתי, תוקעת מבט פגוע במסך.
את/ה: מה אני אעשה בלעדיך?
פתטית.
ירושלמי: מה שעשית שש עשרה שנה.
התנתקתי מהצ’אט בגלגול עיניים.
*
ירושלמי: את חיה?
את/ה: בינתיים…
ירושלמי: יופי. אל תמותי. עוד לא.
את/ה: למה אתה מתחמק מלהתמודד איתי?
ירושלמי: אני לא רוצה להתמודד איתך. לא עכשיו.
ירושלמי: זה לא הזמן.
את/ה: אז מתי יהיה הזמן?
ירושלמי: אולי לא יהיה.

***

ינואר 2019

“מה זה?”
צעדים נמרצים דפקו על רצפת הפרקט מכיוון דלת הכניסה. הם נעצרו בפתח הדלת. “למה את יושבת בחושך?”
המתג נלחץ בקליק. אור המנורה הלבנבן הציף את החדר בקרירותו וגרם לי למצמץ כמה פעמים עד שיכולתי להבחין ברעות. היא סרקה את החדר שהיה בעיצומו של תהליך אריזה ואז הורידה מבטה אלי. “למה את על הרצפה?”
“למה את שואלת כל כך הרבה שאלות?” הבטתי בה בעיניים מצומצמות והטחתי על הרצפה את הספר שהחזקתי. ישבתי במרכז חדר השינה שלי על הרצפה הקפואה, לבושה בטרנינג מרופט וגורבת גרביים לא תואמים, כשסביבי הרים של ארגזים פתוחים, חלקם מלאים ורובם עדיין ריקים. עכשיו הייתי עסוקה במיון הררי הספרים ששהו על הספרייה המאובקת שלי שעמדה ריקה בפינה כנגד הקיר. רעות התכופפה להרים את הספר שזרקתי והניחה אותו בעדינות בתוך הארגז שמולי. “אני מבינה שאיתי לא התקשר.”
נטלתי עוד ספר מהערימה שלצדי. “לא, הוא לא התקשר, ושמואל המחורבן לא הודיע לי מתי הוא מתכוון לבוא, ואף אחד לא עוזר לי לארגן את כל החרא הזה, ואין לי כוח לכלום!”
היא חטפה ממני את הספר לפני שאזרוק גם אותו והניחה אותו בתוך הארגז. “שמואל בעל הבית?”
נאנחתי. “כן.”
“למה הוא צריך לבוא?”
“להסיע את כל הארגזים לדירה.”
“טיפשונת, למה לא אמרת לי קודם? דורון היה עוזר לך במקום שתלכי לבקש טובה משלמה הזה.”
“שמואל.”
היא עזרה לי למלא את הארגז ואז אטמה אותו במסקנטייפ. “מתי את אמורה לעבור?”
נאנחתי ואספתי את שיערי בין ידיי. “מחרתיים.”
“אה.” היא הביטה בזעזוע על רחבי החדר המבולגן. “אין לחץ.”
התרוממתי בקושי מהרצפה, משפשפת את כפות ידיי זו בזו כדי לנער מעליהן אבק ולכלוך. “טוב, אני אכין לך קפה לפני שאני אורזת גם את הכלים.”
יצאתי מהמסדרון החשוך אל החדר שהיה הגדול ביותר בדירה הקטנטנה שלי – מימין ספונת זוגית ושתי כורסאות תואמות סביב שולחן קפה נמוך, ומשמאל מטבחון קטן וצנוע שהכיל שיש כחלחל לאורך הקיר, מקרר, ארונות מטבח מצהיבים ושולחן זוגי מתקפל אך יציב עם שני כיסאות שקיבלו את התואר “פינת האוכל”. לא שהייתי צריכה אותם, במילא אכלתי בסלון מול הטלוויזיה, בחוץ או אצל חברים.
הרתחתי מים בקומקום כשרעות התרסקה על אחד הכיסאות המרופדים בד ירקרק עם דוגמה אתנית והניחה את מרפקיה על השולחן שמולה. “כפית שטוחה של נס וסוכרזית.”
זרקתי אליה מבט מעבר לכתף בעודי מוציאה מתוך אחד הארונות שמעל השיש שני ספלי זכוכית. “מה קרה ל’שלוש סוכר, קצפת מעל וגלידה בצד’?” רעות הייתה ידועה בחיבתה העזה למתוקים, מה שטיפח לה את הישבן העגלגל, עוד מאפיין מפורסם מלבד רעמת התלתלים שלה. היא נראתה קצת עייפה בעיניים נוטות להיעצם וצלליות כהות סביב העיניים שבוודאי לא היו איפור.
אף פעם לא ראיתי אותה לבושה ככה, בחוסר טעם משווע. היא זרקה על עצמה איזה סוודר שאני יכולה להישבע שראיתי פעם בשוק הפשפשים, לרגליה חותלות שכיסו את הטייץ הכהה וסרט בד שמתח את תלתליה המפוארים לאחור.
רעות פתחה את קופסת העוגיות שעל השולחן ופוררה בקצות אצבעותיה עוגיית חלבה. “אני חייבת לשמור לפני החתונה.”
הבטתי בה ובעוגייה בעיניים מצומצמות בחוסר אמון. “כן. אני רואה.”
היא הרימה את מבטה מהעוגייה האכולה ותקעה בי מבט מרוגז. “פשוט תכיני את הקפה.”
שלפתי כפית מאחת המגירות והערמתי עליה נס קפה מתוך הקופסה המתכתית שניצבה על השיש. “כבר סגרתם מקום?”
“החתונה עוד חודשיים, ברור שסגרנו מקום!”
מזגתי קצת מים חמים לכל אחת מהכוסות, מחייכת לעצמי. “שכחתי שאת נהיית עצבנית-מטורפת כשאת לחוצה.” הנחתי בזהירות יתרה את שני הספלים המהבילים על השולחן והתיישבתי על הכיסא השני, מולה. היא ליפפה את אצבעותיה הארוכות סביב הספל הרותח וביד השנייה המשיכה לאחוז בעוגייה. “היה עד כדי כך גרוע בדייט אתמול?”
הבטתי בה בעיניים רושפות. “זה לא היה דייט.”
“וואט אבר, מה זה משנה. היה גרוע?”
קירבתי אלי את הספל החם כדי להתחמם. בעל הדירה הנוכחית הפסיק את אספקת החימום בשלושת הימים האחרונים עד שאתפנה ויבוא הדייר החדש כדי ‘לא לשלם על חשמל לחינם’, לטענתו. בינתיים, אני קפאתי מקור תוך ניסיון עלוב להתחמם עם ספלי קפה ותה וערימת שמיכות פוך על עשרות השכבות שלגופי. לפחות רעות לא הזכירה את עניין החימום.
משכתי בכתפיי. “ישבנו על קפה, צחקנו, הרצנו חוויות מהתיכון ומה עשינו מאז. אני חושבת שזה גורל.”
“אני חושבת שאת מטומטמת.” רעות סיימה לנשנש את העוגייה ולגמה לגימה ארוכה מהקפה. גלגלתי עיניים לעומתה. “אז תסבירי לי את זה, שבדיוק ביום שבו נהיינו זוג לפני שמונה שנים, אנחנו נפגשים. איך את קוראת לזה?”
“לא קוראת לזה,” אמרה ולקחה עוד עוגייה. “עצוב שאת בכלל זוכרת את התאריך הזה. לא סבלתי אותו ועד עכשיו אני לא סובלת אותו.”
“כי הוא גמד ומכוער?”
“בין היתר.”
הטלפון הנייד שלי צלצל מחדר השינה. “את כל כך שטחית,” אמרתי וקמתי לקראתו.
“את אמרת את זה בעצמך!”
ביטלתי את דבריה בהינף יד ומיהרתי אל הטלפון בצעדים קלים לפני שהשיחה תתנתק. הוא רטט וצלצל על הרצפה, המסך דלוק והאיר את החדר באור כחלחל. הרמתי אותו ועניתי לשיחה, חוזרת אל המטבח. “הלו?”
“פרח!” שמואל קרא מבעד לקו. חייכתי בתגובה. “הכל בסדר?”
“הכל מעולה, אני בדיוק מסיימת לארוז.”
“נהדר, נהדר. חמישי, שלוש וחצי, אני עם הטנדר מתחת לבית שלך. את צריכה עזרה עם ההורדה?”
זרקתי מבט אל רעות כשחזרתי להתיישב מולה. “לא, זה בסדר. יש מישהו שכבר יכול לעזור לי. חבל על הגב שלך.”
“איזו נשמה את, ילדונת. לילה טוב, מתוקה.”
“ביי, שמואל, לילה טוב.” ניתקתי את השיחה והנחתי את הטלפון על השולחן. “דורון יכול לעזור לי להוריד את כל השיט הזה בחמישי?” שאלתי והצבעתי לכיוון חדר השינה. “בשלוש וחצי שמואל כבר יהיה פה.”
“אה, בטח, בטח. אין בעיה.” היא טפחה בידה על גב כף ידי ולגמה עוד לגימה מהקפה. “איפה הדירה החדשה?”
אספתי את הספל לחיקי, מצמידה אותו לחזה כדי להתחמם. “יפו, רבע שעה מהנמל.”
“לבד?” היא כיווצה גבה אחת במבט שואל.
“מה פתאום!” אמרתי ולגמתי מהקפה. “עם עוד איזה שותף אחד.”
העיניים של רעות דלקו מיד. לדעתה, אנשים חדשים היו סיבה למסיבה או לפחות דייט פוטנציאלי עבורי. “את מכירה אותו?” שאלה.
הנדתי בראשי לשלילה. “ממש לא, אבל שמואל אמר שהוא פחות או יותר בגילי וממש נחמד. הוא גר כבר כמה חודשים אצלו והוא נשמע אחלה.”
“מעניין אם הוא חתיך,” מלמלה ונקשה בציפורניה על הספל. “תחשבי איזה פלוס אדיר זה, לגור עם שותף חתיך. וואי, בשנייה הייתי מתחלפת איתך, בשנייה!”
“אני הגעתי למסקנה שאין נורמליים בעיר הזאת,” אמרתי, מניחה את הספל על השולחן ופורשת את כפות ידי משני צדדיו. “או שהם חיות לילה שמזיינים כל מה שזז או שהם הומואים. אין באמצע.”
היא רכנה אלי כמה שהשולחן שבינינו אפשר לה. “מיכאלה, מאמי, את חייבת להתחיל לחיות.”
“אני לא חיה?”
היא הזדקפה במקומה ושילבה ידיים. “לא.”
“אני חיה,” אמרתי, מזדקפת גם אני במקומי. “אני הכי חיה שיש. אני חלומה של כל תל אביבית. ממלצרת עד שאני אמצא מה לעשות עם התואר המחורבן שלי בתקשורת, ממלאת את המקרר בקופסאות מפוצצות באוכל מאימא שלי, מחליפה דירות שכורות פעם בשנה לפחות, לא מצליחה להתקבע על מקום או עבודה או בן זוג נורמלי, וכשאני מספיק שיכורה אני מעבירה עם גברים נחשקים את הלילה. מה הבעיה בי?”
רעות הביטה בי שותקת, בעיניים פעורות. “את מדהימה אותי לפעמים.”
רכנתי לפניה, נשענת על קצה השולחן. “נכון?”
“בקטע רע.”
“בסדר. לא כולם מסודרים כמוך, עם ארוס ודירה וחתונה באופק. יש כאלה שלא מסתדרים להם החיים בגיל עשרים ושש וההורים שלהם ממשיכים למרר להם את החיים כי לא הקשיבו להם כשהפצירו בהם ללכת ללמוד מדעי המחשב באוניברסיטה.” פרשתי את זרועותיי לצדדים. “אלה החיים, ממשיכים להתמודד איתם.”
“טוב,” רעות התרוממה ממקומה והניחה את הכוס הכמעט ריקה בכיור. היא אספה את התיק שלה מהספה ונעמדה ליד הדלת. “אם תצטרכי עזרה עם ההתקפלות מחר, תתקשרי. רק אל תהי כזאת ממורמרת, זה יעשה לך קמטים.”

בעוד עשר שנים | 1
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך