בעוד עשר שנים | 2

lorinSHR 17/10/2020 93 צפיות 2 תגובות

ינואר 2019

משהו בי התחיל כשהשתחררתי מהצבא. מרירות של אכזבה פעפעה בי פתאום. משהו שרטן בתוכי כי לא הצלחתי כמו שרציתי ולא הגשמתי את כל החלומות הקטנים שלי, כמו שהיו מאחלים לי בברכות יום ההולדת. ימי השהות בבית הוריי לאחר השירות הצבאי היו מדכאים במיוחד. חודשיים אחרי השחרור שלי גם רעות השתחררה ובכוחות משותפים קרענו את עצמנו בעבודה וגירדנו כל סכום אפשרי כדי לשכור דירה רחוק מההורים. רחוק מאוד.
הנסיעה מאילת למרכז תמיד תישאר חקוקה במוחי. ברק, האח הגדול של רעות, התנדב להסיע אותנו, כי גם הוא היה צריך להיות בסביבה. תוך נסיעה מייגעת של כמה שעות טובות כבר החלטנו על מקומות עבודה אופציונאליים עד שנרשם לאוניברסיטה.
כשהתמקמנו בדירה הראשונה שלנו התרגשנו נורא. זה היה רגע השיא של שתי בחורות בנות עשרים ואחת שרצו לנהל לעצמן בעצמן את החיים בעיר הגדולה. תוך פחות משנה, אחרי ששתינו כבר נרשמנו לאוניברסיטה, עברנו לדירה שכורה אחרת, גדולה יותר, באזור טוב יותר. ואז רעות הכירה את דורון.
הם יצאו כמעט שלוש שנים כשאני צלעתי ביחסי און אנד אוף מכפירים עם איזה בחור שלמד איתי בתואר הראשון, עד שדורון הציע לה לעבור לגור איתו, לא רחוק. בעל הבית הנפלא שלנו באותה תקופה לא הסכים שאשאר הדיירת היחידה בדירה, וכך מצאתי את עצמי מחפשת דירה חדשה לגור בה. הנשמה הטהורה הבאה שמצאתי הייתה בעל הדירה הנוכחי שלי. כן, זה שהפסיק את אספקת החימום לדירה בחודש ינואר, כי יקר לו לשלם על פחות משבוע ימים עד שאעזוב.
אני מסתכלת על עצמי דרך המראה הקטנה שתלויה על הקיר המרוצף באמבטיה, בעודי משליכה סבונים ומוצרי קוסמטיקה שונים לתוך ארגז קרטון חדש. השיער הכהה שלי, לא מאוד ארוך אבל לא מאוד קצר, השתפל בגלים סבוכים עד החזה שלי, בצורה מלוכלכת ולא בצורה מוקפדת. תמיד קינאתי בתלתלים העבותים והארוכים של רעות, והיא תמיד קנאה בשיער החלק והקל לתפעול שלי. לא אהבתי את הבבואה שבמראה. לא שחשבתי שאני מכוערת, בהחלט הייתי חיננית, אפילו נאה, אבל לא זה היה מה שהטריד אותי. שידרתי עייפות, חוסר חשק לחיות את השגרה הזאת שנמאסה עלי.
דרך המראה הביטה בי בחורה בת עשרים ושש, משכילה שמחזיקה בתואר ראשון (וכמה קורסים מתואר שני שהתחלתי אבל זנחתי לעת עתה), שפשוט נכשלה בכל חלום ילדות שההורים שלה טיפחו לה. בגיל שש עשרה הייתי בטוחה שעכשיו אשב על סכום כסף נאה שארוויח בעבודה היי-טקיסטית כזו או אחרת, עם בית משלי ועם בן זוג בקשר יציב. כן, בטח. היום אני ממלצרת באיזה מסעדה שמתיימרת להיות בית קפה תל אביבי ביום ובר שכונתי היפסטרי בלילות, כל כך רחוקה ממה שרציתי להיות. כל חיי אהבתי לכתוב, השתוקקתי למסד את התשוקה שלי ולהתפרנס ממנה, מה שבאמת קרה לזמן קצר. אחרי סיום הלימודים (תקשורת ושיווק) התקבלתי לחברת פרסום קטנה שבה עבדתי כמעט שנה. אבל אחרי שנפלטתי מהמשרד הזה, נכבתה בי המוזה לכתוב ולא הצלחתי, או פתאום רציתי, למצוא משהו דומה.
המחשבות המעיקות האלה הדהדו במוחי כשהעמסתי את הארגזים האחרונים מול הדלת הפתוחה לרווחה, כך שדורון יוכל להוריד אותם בזוגות אל הרחוב. הוא עלה בחזרה אל הדירה לקחת עוד שניים בדיוק כשיצאתי לשמור על הארגזים שבחוץ. “אתה מסתדר?”
הוא הפשיל את שרווליו שכבר הספיקו להחליק חזרה על הזרועות ואחז בארגז שהיה כתוב עליו בטוש שחור עבה כלי מטבח – שביר!
הוא הנהן קצרות, “הרוב כבר למטה, צ’יק צ’ק אני מסיים עם זה.”
הנחתי יד על כתפו. “יופי, אין עליך.” הוא התרומם וירד בצעדים קלילים במורד המדרגות ובידיו הפעם שלושה ארגזים. ירדתי אחריו אל הרחוב הריק והאפרורי, מגפיי מדשדשות בשלוליות הקטנות שעוד נקוו על מדרכת האספלט. הטנדר הטורקיז המטרטר של שמואל חנה לצד המדרכה לא רחוק מדלת הבניין והוא החל להעמיס ארגז אחר ארגז על החלק האחורי הארוך והרחב של הרכב. תפסתי גם אני ארגז אחד שהונח למרגלותיי והנחתי אותו בקושי לצד הארגזים שכבר הועמסו על הטנדר.
לא היו מהם כל כך הרבה, אבל המחשבה ששנים שלמות דחוסות בהם בבלאגן העציבה אותי.
“אה, מיכאלה מותק,” שמואל הבחין בי, מלטף בחביבות את זרועי. “עמדתי לצלצל אלייך.”
הצצתי בשעון שבטלפון שלי. “לא הקדמת קצת?”
הוא משך בכתפו ואחז בעוד ארגז. “חשבתי שאולי עדיף שאקדים, במקרה ותהיה לך הרבה עבודה בדירה החדשה.”
השענתי את זרועי על הטנדר והבטתי בארגזים שנשארו על המדרכה. “אין לי יותר מדי חפצים. אני מקווה שזה לא הטריח אותך.”
הוא נחר בבוז שהרטיטה את זקנו המאפיר. “אל תדאגי לי. מה אני מפסיד בבית? את הצעקות של רוחמה? עדיף לשבור את הגב.”
חייכתי בנימוס כשדורון הגיח מתוך הבניין, שני ארגזים נוספים בין ידיו והוא ממהר איתם ישר אל אחורי הטנדר, מניח אותם באנחת הקלה רמה לצידי. “אלה היו האחרונים.”
“בראבו.” שמואל הביט בבניין המתקלף עד הגג. “שנזוז?”
הצמדתי נשיקה חפוזה ללחי של דורון והנחתי יד על החלק העליון של זרועו. “תודה.”
הוא משך בכתפו במחווה צנועה. “ברור, בכיף.”
שמואל עלה בגניחה אל מושב הנהג בטנדר. עליתי על מושב הנוסע וסגרתי את הדלת החורקת. הטנדר טרטר כששמואל התניע אותו וגנח ורטט עד שיצא מהחנייה ונסע על הכביש. הוא לא היה מסוגל לנסוע מהר יותר מחמישים קמ”ש, אז נשענתי לאחור על הריפוד שהדיף ריח של סיגריות וקטורת והתכוננתי למנוחה של עשרים דקות לפחות.
“את מתרגשת?” שמואל חייך לעצמו ולא הפנה אלי את המבט כששאל את השאלה.
“אולי קצת. עברתי דירה כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות שכבר הפסקתי להתלהב מזה.”
“אני לא רוצה להישמע גס רוח,” אמר אחרי כמה דקות שבהן רק הרדיו הפיג את השקט ושלף קופסת סיגריות מהכיס הקדמי של חולצת הפלנל שלבש. הוא הושיט אותה אלי. “רוצה אחת?”
לא עישנתי מאז הצבא וסירבתי להתחיל שוב, לא משנה כמה הרגשתי לחוצה. הנדתי בעדינות לשלילה. הוא החזיר את הקופסה לכיס. “בת כמה את?”
הצצתי עליו מחייכת. “בת כמה אני נראית לך?”
הוא בחן אותי קצרות. “צעירונת. עשרים ושתיים?”
צחקתי בקול. “תכף עשרים ושש.”
הוא חייך חיוך שהוסתר תחת שפמו. “אני בגילך כבר הייתי אבא.”
“נו? ונהנית להיות אבא בגיל עשרים ושש?”
הוא הניד בראשו. “לא. הייתי צריך לעבוד קשה כדי לפרנס פי שלוש והרגשתי שאני מזדקן מרגע לרגע.”
הנהנתי באופן אוטומטי. “ומה אמרה אשתך?”
“מה היא הייתה יכולה להגיד? בזמנו לא שמעו אותה ממש. היה ברור מאליו שהיא תגדל את הילדים בבית.”
“היא הייתה בגילך?” שאלתי.
הוא שתק לרגע. “בת עשרים.”
זקפתי גבה. “להיות אמא בגיל עשרים? בגיל עשרים לא הייתי מספיק אחראית כדי לגדל עציץ!” אמרתי בחיוך.
הוא צחק ופנה במגושמות שמאלה בצומת. נאחזתי בדלת לפני שאעוף ואתנגש עם ראשי בחלון. המזגן השמיע רעש מזמזם, סימן לכך שהוא פועל, אבל לא באמת הפיץ חום והתחלתי להרגיש את הידיים מתנמקות מקור.
שפשפתי אותן בחטף בסוודר הכחול שלבשתי מבלי ששמואל ישים לב.
“ספר לי על השותף,” ביקשתי.
“בחור נחמד מאוד,” אמר והביט עלי לרגע. “באמת נחמד מאוד. אני כל הזמן שוכח איך קוראים לו, אבל אני יודע שהוא בערך בגיל שלך, עשרים ומשהו, חביב. כל חודש משלם את הכסף בזמן, לא עושה בעיות. השכנים אומרים שהם בקושי שומעים אותו.”
“כמה זמן הוא כבר שוכר את הדירה?”
שמואל קימט את מצחו. “אולי חמישה, שישה חודשים?”
“הוא יגור איתי לכל אורך התקופה?” יהיה מאוד מוזר לגור שוב עם שותף, בייחוד גבר, ואחד כזה שאני לא מכירה, אחרי החודשים הטובים בהם גרתי לבדי. הניסיון הצולע שלי עם גברים גרם לי להרגיש מתוחה ולחוצה מכל העסק.
שמואל הנהן. “הוא נורא שקט,” המשיך. “לא מדבר הרבה. עונה על מה ששואלים אותו, שואל מה שמעניין אותו לדעת, ו… שכחתי מה המילה. מופנם, כן. מופנם.”
הטנדר עצר בחריקה מול בניין שנראה כי עוצב ונצבע מבחוץ לאחרונה. הצצתי עליו מלמטה דרך החלון המעורפל של הטנדר. שמואל פתח את דלת המכונית בצד שלו. “את חייבת להודות שהוא הרבה יותר יפה מהחור שגרת בו קודם.” הוא יצא וסגר את הדלת בטריקה חורקת מאחוריו. יצאתי גם אני, ממשיכה לבחון את הבניין מלמטה למעלה. הוא באמת היה אסתטי ונאה יותר מהבניין הקודם, עם המסגרות השחורות והמודרניות סביב החלונות שפנו אל הרחוב ודלת הכניסה המרשימה מזכוכית כהה שנראתה יוקרתית. ניכר שהבניין בסגנון הבאוהאוס שמולי שופץ היטב לא מזמן. הוא גם היה נאה מבפנים. הקירות צבועים בצבעי שמנת בהירים ועציצים הוצבו בכמה פינות. לוח מודעות משעם נתלה על אחד הקירות והיה מלא בהודעות מוועד הבית ותזכורות לתשלומים. חזרתי אל שמואל שעמד לצד הטנדר והניח יד על אחד הארגזים.
“הוא אמור להיות עכשיו בבית?” שאלתי ובחנתי שוב את החלונות של הקומות העליונות. “השותף,” הסברתי כששמואל לא הבין על מי אני מדברת. הוא משך בכתפו ותחב את ידו לכיס מכנסיו. “קחי,” אמר והחזיק בידו מחזיק מפתחות עגול ופשוט שעליו נתלה מפתח יחיד. “קומה שלישית, דירה עשר.”
“כן, אני זוכרת.” נטלתי ממנו את המפתח ולקחתי את שני הארגזים שכללו את כלי המטבח השבירים. לא סמכתי על שמואל שיצליח להעלות אותם למעלה בשלמותם ולא לקחתי סיכון. פנים הבניין היה חמים יותר מאשר בחוץ, בקור של ינואר, וכבר התחשק לי לעלות ולהיכנס לדירונת שתהווה לי כבית במשך שנים עשר החודשים הקרובים. עליתי במדרגות בזהירות וניסתי להציץ מעל הארגזים כדי לוודא שאני לא עומדת למעוד. שלוש קומות, שלושים ושש מדרגות, שני ארגזים מלאים בידיים, עוד שמונה במכונית. קלי קלות.
ספרתי את המדרגות בלב, מנהג שנתקע לי מהילדות כדי לגרום לדברים להרגיש שהם קורים מהר יותר. לבסוף, כשהגעתי לקומה השלישית, הנחתי את הארגזים מול הדלת הסגורה. לא היה עליה איזה שלט של “כאן גר בכיף” או סטיקרים שנונים כמו שהיה בבית של דורון לפני שרעות עברה לגור איתו. פתחתי את הדלת במפתח שהיה תלוי על האצבע שלי והרמתי את הארגזים. בעזרת קצה הרגל דחפתי את הדלת קדימה.
נכנסתי לאט. חשבתי לעצמי שזה יהיה מוזר מאוד להיכנס פתאום לבית, נושאת ארגזים, כשהדייר נמצא שם. זה הולך להיות לא נוח, הכנתי את עצמי. אבל זה עדיף על פני לישון ברחוב, או אצל רעות ודורון, או לחזור לבית של ההורים. כן, זה עדיף בהרבה.
הבית היה פשוט ביותר. קירות לבנים, ספה אחת שחורה, חלונות עירומים מווילונות. לא היה שום דבר שרמז על הצעיר שגר כאן. זה היה בית פשוט, עירום וקר למראה. הנחתי את הארגזים על השולחן הנמוך שהיה במרכז החדר, מול הספה. מרחוק, שמעתי את שמואל עולה ומתנשף בקול במדרגות. סיירתי במבטי על פני החדר, מתפלאת מכמה שהוא ריק מצעירוּת. שמואל נעמד בפתח, מתנשף בצפצופים. ניגשתי לקחת את הארגזים ממנו והנחתי אותם על הרצפה לצד השולחן. הוא נכנס אל הבית, בוחן אותו קצרות ומסדיר את נשימתו. “איך לטעמך?”
הסתכלתי שוב על הלובן הפשוט ששלט בחדר. “קצת… משעמם. לא נראית דירה של בחור בן עשרים.”
“טוב, הוא מיוחד,” אמר וסימן לי באצבעו לעקוב אחריו. הוא נכנס אל המסדרון הקטן והצביע על דלת עץ בהירה שהייתה סגורה. “החדר שלו,” הוא הסתובב על החדר שניצב בדיוק מולו. “וזה החדר שלך.” פתחתי את הדלת בידית הקרה שחרקה תחת מגעי. החדר היה גדול יותר מחדר השינה שלי בדירה הקודמת, ונראה גם גדול ביחס לסלון. התקרה בו הייתה גבוהה כמו בכל הבית ומיטת אחתוחצי נדחקה אל הפינה. בפינה השנייה הוצב ארון חסר סגנון בגוונים של לבן ושחור ומראה גדולה כבר הייתה תלויה לצדו על הקיר. טלוויזיה קטנה, שחורה וישנה הייתה תלויה על הקיר מול המיטה. גם כאן הקירות היו לבנים ועירומים מתמונות וזה גרם לי לרצות לעשות פה מייקאובר רציני.
“אני אמשיך להעלות את הארגזים,” אמר והרגשתי אותו מתרחק מאחוריי. “תסדרי את הדברים שלך בינתיים.”
נפניתי אל הסלון כשהוא יצא והשאיר את הדלת פתוחה מאחוריו. סגרתי אותה עד חצייה כדי לתת לי פרטיות והתחלתי להעביר את הארגזים לחדר. מזרון המיטה היה ללא כיסוי ודגדג לי להציע אותו כבר ולשקוע בתוכו. לפחות החימום עבד כאן כמו שצריך והורגש בכל מקום בבית. נכנסתי לחדר האמבטיה כדי לבחון אותו ללא נוכחותו של שמואל. הוא היה כמעט ריק בדיעבד – ארונות סטנדרטיים מתחת לשיש כחלחל, אריחים לבנים על הקירות ומקלחון מאחורי וילון אמבט בהיר. מברשת שיניים אחת בודדה נחה בתוך כוס זכוכית לצד הכיור, ועל השיש נזרקה משחת שיניים. נעלי ספורט במידה גדולה עמדו ליד פתח חדרון האמבטיה. הדייר המוזר הזה התחיל לסקרן אותי מרגע לרגע והפגישה איתו התחילה להלחיץ אותי יותר ויותר עם כל חפץ שלו שמצאתי.
עוד ועוד ארגזים החלו למלא את הסלון ואת חדר השינה שלי. עם כל ארגז שנפתח התחלתי להרגיש יותר בבית. הבגדים שקופלו בקפידה סודרו ומוקמו על המדפים בארון, המיטה הוצעה בסדינים שהדיפו ריח נעים ורענן של אבקת כביסה, מגירות התמלאו במוצרי איפור וקוסמטיקה, הנעליים שלי החלו להתפזר בכל מקום והספרים שלי –
במבט קצר הבחנתי שאין לי ממש מקום לאחסן אותם. ציינתי לעצמי לבקש מאוחר יותר משמואל להתקין לי מדף או שניים ובינתיים סידרתי אותם בערימות קטנות בקצה החדר, בפינה. משהו מכל זה התחיל להזכיר לי בית.
פעמון הדלת זמזם ברחבי הבית בצליל צורם. הנחתי שזה שמואל שעלה עם ארגזים נוספים ומיהרתי לפתוח לו את הדלת, וכמעט שנתקעתי בארגז שנישא גבוה, מול פניי. “סליחה, תזהרי,” מלמל הבחור הגבוה שנשא את הארגז. הוא הביט עלי מלמעלה (הגעתי לו בערך עד לאמצע החזה) בעיניים חומות שקצותיהן נטו קצת מטה. זיפים קצרים כיסו את הלסת שלו, אבל לא בצורה סקסית, אלא בצורה עייפה.
כשמבטינו התנגשו הוא מיד השפיל את עיניו בביישנות. “שאניח את הארגז בחדר השינה שלך?” שאל, וגיליתי שקולו נעים ושלו, לא תואם את המבט הכועס-משהו שהשוו לו גבותיו העבות. “לא, זה בסדר. תודה.” לקחתי ממנו את הארגז. ״מיכאלה,״ הצגתי את עצמי והושטתי לעברו יד, מסתבכת להחזיק את הארגז ביד אחת. בדיוק אז, שמואל נכנס לדירה והכריז שאין יותר ארגזים להעלות. הוא הביט עלינו לוחצים ידיים בגמלוניות ונעמד לצד הבחור. הוא היה נמוך ממנו בהרבה. “זה, אממ – ”
“יהודה,” אמר הדייר והעביר את מבטו משמואל אלי.
“כן, יהודה. יהודה! שם כזה חזק, למה אני שוכח אותו כל הזמן?!” הוא הפנה את ידו כלפיי. “זאת מיכאלה, והיא תנעים לך את זמנך בבית, בבדיחותיה וביופייה.”
חייכתי במבוכה והצצתי על יהודה לפני שתקעתי את מבטי ברצפות שהיו להן דוגמה מלוכלכת. לא הייתי טובה בליצור קשרים עם אנשים חדשים, ולקח זמן עד שמעטה הביישנות והנוקשות שלי נמס ונעלם.
שמואל טפח על כתפו של יהודה. “אל תרגיז אותה ואל תגרום לה להרגיש לא נעים, כי זה יהיה הסוף שלך.” הוא אמר את זה בטון מבודח ואז צחק צחוק שכמעט הפיל את ריאותיו מפיו. אחר כך הוא ניגש להניח יד חמימה על זרועי. “ביי מתוקונת,” הוא התקרב אל הדלת. “אם את צריכה משהו,” הוא הרים את ידו צמוד לאוזנו, אצבעותיו מקופלות לצורה של שפופרת טלפון. הרמתי את ידי אליו בנפנוף קליל לפני שסגר את הדלת וצעדיו הכבדים נשמעו יורדים במדרגות.
יהודה העיף בי עוד מבט מהיר לפני שהתרחק. “אני בחדר שלי,” אמר בטון נמוך. “אם תצטרכי משהו, תבקשי.”
הנהנתי. “אוקיי,” מלמלתי, אבל הוא כבר הסתגר בחדרו.

בעוד עשר שנים | 2
דרג את הסיפור

תגובות (2)

בהתחלה חשבתי שזה הולך להיות סיפור קצר על החיים שלה, ואז גיליתי שיש לזה עוד חלק (אפשר לומר שהתעלמתי באלגנטיות מהמספר 2 בכותרת) אבל בכל אופן, נורא אהבתי את זה. מזמן לא קראתי משהו שהוא פשוט זורם כזה, לכל דמות יש את הקטע שלה, ואין פה (לפחות כרגע) איזה ניסיון להיות משהו מטורף, שזה טוב לדעתי, כי אני חושבת שהכי טוב פשוט לתת לסיפור להתגלגל לאט לאט כדי להיות משהו.
יש לך כתיבה ממש יפה ומעניינת. לא מבטיחה שאצליח להיות עקבית, אך אשמח להמשך.

18/10/2020 14:27

    תודה רבה ספיר ♥ דרך אגב, אני זוכרת אותך מסיפורים קודמים שהעליתי :P

    18/10/2020 15:02
סיפורים נוספים שיעניינו אותך