lorinSHR
מקווה שאהבתם את הפרק ושנהניתם לקרוא אותו! הייתי שמחה לשמוע מה אתם חושבים על הפרק בתגובות ♥

בעוד עשר שנים | 3

lorinSHR 21/10/2020 141 צפיות 2 תגובות
מקווה שאהבתם את הפרק ושנהניתם לקרוא אותו! הייתי שמחה לשמוע מה אתם חושבים על הפרק בתגובות ♥

דצמבר 2009

ישיבה בחדר חשוך כשמסך המחשב הוא מקור האור היחידי בחדר הייתה הפעילות האהובה עלי. מהרגע שקמתי בבוקר עד הרגע בו עצמתי עיניים בלילה – הוא היה דלוק, ובשעות שבהן שהיתי מחוץ לבית, המוח שלי נשאר איתו בחדרי.
אבל זה לא היה בגלל שהייתי מכורה למשחקי מחשב ולאינטרנט, כמו הפריקים מהכיתה שלי. וגם לא בגלל שהייתי משועממת ותליתי את כל חיי בקופסת המתכת המטרטרת הזאת.
זה היה בגלל שהייתי בת שש עשרה, ומאוהבת עד מעל הראש.
בשבוע ההוא הייתי פקעת עצבים אחת גדולה. לא היה אפשרי לדבר איתי מבלי לחטוף מבול צעקות או זעם מתפרץ מסיבה לא ידועה. רק שהסיבה שלי הייתה ידועה לי, ידועה בבירור, והיא נמצאה במרחק של כמה שעות ממני, כנראה על מיטת היחיד שלו בחדרו. כשחזרתי הביתה באותו יום רציתי לפוצץ את המחשב. בגרירת רגליים שלא ביישה אסיר שצועד אל תא הכלא שלו אחרי שקיבל מאסר עולם, זרקתי את התיק שלי על הרצפה (מנהג נוראי שאימצתי לי) ונכנסתי עגומה אל החדר שלי. המחשב היה דלוק, כמו שהשארתי אותו בבוקר – כמו שהיה תמיד – וחלון הצ’אט היה פתוח. לראות את שם המשתמש שלו על המסך גרם ללב שלי לקפוץ כל פעם מחדש, והפעם הוא קפץ גבוה, ונחת חזרה בתחתית בית הצלעות שלי בעצב. ניגשתי אל השולחן, מתיישבת על הכיסא המשרדי לאט, כאילו מריחת הזמן הזו תגאל אותי. היחסים בינינו היו מורכבים מאוד, אני ידעתי את זה, לא הכחשתי, אבל המציאות הזאת, הרעה, הכתה אותי בבטן כל פעם מחדש.
כי אני הייתי בת שש עשרה ומאוהבת עד מעל הראש, והוא היה בן שמונה עשרה שלא יכול היה לתת לי מה שרציתי.
ירושלמי: מחר היום הגדול
את/ה: עכשיו אתה מתרגש?
ירושלמי: ☺
ירושלמי: את תתגעגעי אלי?
את/ה: אתה יודע שכן…
ירושלמי: אני לא אתגעגע.
את/ה: לא?
ירושלמי: טוב, אולי קצת
ירושלמי: בעיקר לבדיחות הנוראיות שלך.
את/ה: אתה יודע מה אתה יכול לעשות כדי להפיג את הגעגועים…
ירושלמי: מיכאלה… תפסיקי, בבקשה. אני מתחנן.
לא הצלחתי לישון באותו הלילה. לא הכרתי אותו בסופו של דבר. נכון, היינו מדברים כל יום, כל היום; נכון, סיפרתי לו את כל מה שעובר עלי במשך היום; נכון, הוא ידע סודות וסיפורים עלי מבלי שהיה צריך לבקש אפילו. איך אפשר לתלות את עצמך בידי הצד השני של מסך המחשב?
את/ה: אל תאבד את המספר שלי
ירושלמי: אני לא אאבד אותו.
את/ה: תשמור אותו בכיס של המדים. לעת צורך ☺
ירושלמי: מיכאלה, את צריכה לשכוח ממני
את/ה: אני לא חושבת שאני יכולה
ירושלמי: תעשי את זה בשבילי? ☹
ירושלמי: מיכאלה?
ירושלמי: את כאן?
ואהבתי אותו, אהבתי אותו כל כך. כן, את הדמות חסרת הפנים והריח והמגע הזאת שדיברתי איתה בכל יום למרות שאם ההורים שלי היו יודעים שאני מתכתבת ככה עם בחור זר, ועוד מפנטזת על לפגוש אותו, סביר להניח שהייתי מרותקת לכל החיים. ולמרות זאת, להתנתק ממנו היה גדול עליי.
ירושלמי: מיכאלה, אל תתני לזה להסתיים ככה…
ירושלמי: אני לא רוצה לזכור אותך כועסת.
ירושלמי: מיכאלה שלי, אני כל כך מצטער
אם אני בת העשרים ושש הייתה רואה באותו הרגע את אני בת השש עשרה, שיושבת מול שולחן המחשב ובוכה דמעות חמות על המקלדת, הייתי מנערת את הכתפיים של הילדה הזאת. הייתי צועקת עליה שבנים זה עם מטומטם ואנחנו כנשים נבונות צריכות להבין את זה, ולא כל אפס יכול למרר לנו את החיים.
אם הייתי רואה את אני בת השש עשרה, הייתי מספרת לה את מה שרעות אמרה לי במשך שבעה חודשים אחרי זה, שהוא סתם בטח איזה מכוער ואידיוט מתוסכל נפשית ושטוב לי בלעדיו, כי הוא גרם לי להיות עצובה. אם הייתי רואה את הנערה הזו מולי, הייתי מנתקת לה את המחשב ומוחקת את המשתמש באתר כדי שלא תוכל לבדוק במשך שנה מאז אם הוא מחובר או שלח הודעה. ואז הייתי הולכת לחפש אותו, לא משנה איפה הוא מסתתר, ומכסחת לו את הצורה.
את/ה: שיהיה לך גיוס קל.
והוא לא ענה, ואני לא שלחתי לו משהו מאז; כי אני הייתי בת שש עשרה, מאוהבת עד מעל הראש ושבורת לב.

***

פברואר 2019

עשרה דברים שידעתי על יהודה:
1. הוא גבוה ממני בהרבה.
2. יש לו שיער כמעט שחור ועיניים חומות רציניות.
3. הוא מרבה להסתגר בחדר שלו רוב שעות היום.
4. הוא לא מתקרב לכיריים במטבח.
5. הציפורניים שלו באצבעות הידיים נקיות ומסודרות להפליא (נתקלתי בהן כשיום אחד הוא אסף את ספל הקפה שלו מהשולחן הזוגי במטבח).
6. הוא מזמזם לעצמו הרבה בחדר שלו.
7. חיי החברה שלו כנראה שואפים לאפס.
8. הוא שומר על מרחק ניכר ממני בבית.
9. החפצים שלו באמבטיה מסודרים ומקובצים יחד רחוק מאוד מהחפצים שלי.
10. נראה שהוא לא מחבב אותי כל כך.
בבוקר יום חמישי סגרירי של תחילת פברואר חמקתי מהבית בבוקר. שמתי לב שבימי שני וחמישי יהודה נשאר סגור בחדר שלו עד שעות הצהריים ורק אז יוצא, נכנס לחדר האמבטיה, חוזר מקולח ומאורגן, מכין לעצמו כוס קפה בכוס קלקר ויוצא מהבית עד שעות הערב.
השעה הייתה תשע בבוקר כשסגרתי את דלת החדר שלי מאחוריי בשקט. לא בקע שום אור דרך החריץ הארוך שבין דלת חדרו לרצפה והבית היה עדיין שקט. ירדתי במדרגות בזריזות ותחבתי עמוק את כפות הידיים בכיסים של המעיל המחמם והארוך שלבשתי. היה חמים ונעים בתוך הבית כך שהמפגש עם הקור שבחוץ היה בלתי נסבל ממש. פיזרתי את הצמה שקלעתי כדי ששיערי יגן על עורפי מפני הקור המעקצץ וצעדתי בצעדים נוקשים ומהירים על המדרכה שהייתה מוכתמת בנקודות כהות יותר של טיפות גשם. למזלי, הטפטוף פסק לפני עשר דקות בערך אבל על פי העננים הכבדים והשחורים שהאפילו על הרחובות, שיערתי שגשם כבד עוד אמור להגיע.
דחפתי את דלת הזכוכית הכבדה של בית הקפה. לא היה קל לשכנע את רעות לנסות מקום חדש, וקרוב במיוחד לדירה החדשה שלי, אחרי ששנים היינו נפגשות בקפה הפינתי של רוזנברג. אבל עדיין לא היה לי אוטו, לא שהייתה כאן חנייה בשביל אחד כזה, ולא התכוונתי להלך לי דקות ארוכות או להשתמש בתחבורה הציבורית הקלוקלת שבאזור הזה של תל אביב במזג אוויר כזה.
רעות ישבה כפופה מעל שולחן קטן צמוד לקיר, גבה מופנה אלי. היא לבשה סוודר כהה והמעיל שלה נתלה על משענת הכיסא, קצהו מלטף את הרצפה. הקשתי על כתפה כשחלפתי על ידה, חומקת אל המושב הפנוי מולה. היא הרימה את עיניה מהטלפון הנייד שלה, כפפות עטויות על ידיה. היא נראתה קלאסית להפליא עם הלוק החורפי הזה כשרעמת התלתלים השופעת שלה נראית כמו הילה סמיכה מאחוריה. “גם מכריחה אותי לשבת פה וגם מאחרת?”
התעלמתי מדבריה בזמן שהורדתי את כתפיית תיק הצד שלי מעליי והנחתי אותו בין רגל הכיסא לקיר שמשמאלי. “לאן נעלמת כל החודש?”
“בעיות בעבודה,” מלמלה ותחבה את הטלפון שלה לכיס המעיל. “זה הכל קצת יותר מדי. העבודה, החתונה, המשפחה שלי. אבל אני אחיה.” היא הניחה את סנטרה על כפות ידי והביטה בי בחיוך מתגרה.
עצרתי את תזוזתי והבטתי בה בתהייה לחוצה. “מה?”
היא חייכה חיוך רחב יותר, וחשפה את שיניה הצחורות. “איך הבחור?”
“איתי?” שלא שמעתי ממנו מאז שנפגשנו במקרה.
“לא האידיוט מהתיכון!” היא גלגלה עיניים. “השותף!”
גיחכתי. “עדיף שאני לא אספר.”
היא זקפה גבה אחת דקה ומעוצבת. “הוא חתיך?”
משכתי בכתפי. “לא ממש הייתה לי הזדמנות לבחון אותו. במשך הזמן הזה דיברנו שבע דקות במצטבר.”
היא הזדקפה במקומה בפליאה. “למה, כבר עצבנת אותו?”
נשפתי ברוגז וסימנתי למלצרית לגשת אלינו. “לא, לא הספקתי. הוא אפילו לא נתן לי הזדמנות.”
“אני מתה לראות אותו,” אמרה וסימנה בידה אל המלצרית שנשענה על החלון. “תתארי לי אותו.”
המלצרית התקרבה אלינו בחיוך זוהר מדי ליום הסגרירי הזה, כששיערה הדוק בקפידה ובידה בפנקס קטן. “בוקר טוב,” אמרה והעבירה את מבטה בין שתינו. “רוצות לשמוע על המלצות היום?”
רעות הפסיקה אותה בנפנוף יד. “רק לאטה.” המלצרית כתבה את ההזמנה במהירות בפנקס. “ומה בשבילך?” פנתה אלי.
“שוקו חם,” אמרתי והורדתי מעלי את המעיל, מתעלמת מגלגול העיניים של רעות. המלצרית הנהנה ופנתה אל המטבח בעוד רעמת התלתלים התקרבה אלי מעל לשולחן. “נו?”
“הוא גבוה,” אמרתי ומחצתי באצבעותיי את כף ידי הימנית. “הרבה יותר גבוה ממני.”
“זה לא כזה קשה להיות הרבה יותר גבוה ממך,” גיחכה וחיוכה קפא כשהבחינה בארשת פניי.
“את רוצה להתבדח על חשבוני או להמשיך להקשיב?”
“נו, דברי כבר!”
“אז אמרנו גבוה. ויש לו שיער כהה ועיניים חומות אם אני לא טועה.” שלפתי ממתקן המפיות מפית אחת ופוררתי את קצה באצבעותיי. “אבל הוא כזה… מוזר.”
המלצרית חזרה אלינו עם שתי כוסות גבוהות על מגש והניחה אותן מולנו. “תודה,” רעות צייצה בחיוך והמלצרית נפנתה מאתנו לעמוד בחזרה מאחורי הדלפק. “מה הכוונה?” המשיכה לשאול כאשר היא קורעת שקית סוכר ורוקנה את תכולתה אל הכוס. בתנועה עדינה היא ערבבה את הנוזל המהביל בכפית מתכתית ארוכה והביטה בי.
משכתי בכתפיי. “הוא שותק כל הזמן.”
“אולי הוא ביישן,” אמרה בניסיון פיוס ונשפה בעדינות כשקרבה את הכוס אל שפתיה.
“אני לא חושבת שמדובר בביישנות,” אמרתי ונשענתי לאחור, משלבת ידיים על חזי. “רוב היום הוא תקוע בחדר שלו, ואני רואה אותו ממש בקושי. אולי לפעמים כשאני חוזרת מהעבודה וגם הוא, בערב. חוץ מזה?” הוספתי גם אני שתי שקיות של סוכר אל השוקו ובחשתי במהירות. “כלום ושום דבר.”
“אולי את מלחיצה אותו.”
“אני?!”
“אולי הוא לא רגיל לבנות.”
נחרתי בבוז. “הוא לא בן תשע.”
“בן כמה הוא בכלל?” שאלה אחרי שלגמה מהקפה. “אלוהים, זה טעים,” מלמלה ואז לגמה פעם נוספת.
“שמואל אמר שהוא בערך בגילי. הוא לא נראה מבוגר ממני בהרבה.”
“איך אמרת שקוראים לו?” שאלה והוציאה את הטלפון מכיסה.
“יהודה,” אמרתי והחזקתי את הכוס הלוהטת בין ידיי. היא הקלידה נחרצות בטלפון שלה.
“יהודה מה?” שאלה.
“מה את עושה?” אמרתי והתקרבתי כדי להציץ.
“נחפש אותו בפייסבוק!״
“הוא לא כזה מעניין, רעות,” אמרתי וחזרתי להישען לאחור. “הוא אפילו לא חתיך.”
“לא?” השאלה יצאה באכזבה והיא הניחה את הטלפון על השולחן. “הוא בטח טוב יותר מאיתי.”
גלגלתי עיניים. ״איתי לא מכוער,״ מלמלתי ולגמתי מהשוקו הרותח.
“אולי אני ודורון נקפוץ הערב?” הציעה רעות.
קימטתי את אפי. “אני לא חושבת שזה רעיון טוב.”
פניה של רעות נפלו. “למה לא?”
“לא נראה לי שהוא יצור שאוהב חברה,” אמרתי. “חוץ מזה, אני עובדת הערב.”
“את לא תצליחי להחביא אותו ממני לעד,” אמרה ונפנפה באצבעה מולי. “עכשיו, עזבי אותו.” היא נטלה את הטלפון שלה לידה שוב. “את חייבת לראות איזה סלון כלות מהמם מצאתי באינטרנט.”

בעוד עשר שנים | 3
דרג את הסיפור

תגובות (2)

*היא נראה קלאסית להפליא… – נראתה
*…וחיוכה קפא כשהבחינה בארשת פנאי.- פניי (אלא אם אני מתבלבלת)

הכתיבה ממש יפה וזורמת. הכל מעניין ומושך לקרוא עד הסוף בלי הפסקה.
אהבתי שזה פעם בעבר ופעם בהווה, זה נותן לנו הזדמנות להכיר אותה קצת יותר.

21/10/2020 13:56

    תודה רבה לך! תיקנתי, בכלל לא שמתי לב
    ותודה על המילים החמות ♥

    21/10/2020 14:13
סיפורים נוספים שיעניינו אותך