שחר.נ.
המוות לא יפריד ביננו. החלק השני נוצר לאלה שיותר כואבים את הכאב של דיוויד. שהוא בעצם הפרידה ביניהם. הפרידה קשה, לפעמים צריך לדעת לקבל אותה ולעבור הלאה.

המוות לא יפריד ביננו 2

שחר.נ. 29/10/2016 395 צפיות 2 תגובות
המוות לא יפריד ביננו. החלק השני נוצר לאלה שיותר כואבים את הכאב של דיוויד. שהוא בעצם הפרידה ביניהם. הפרידה קשה, לפעמים צריך לדעת לקבל אותה ולעבור הלאה.

טיפות גשם ענקיות מכסות את החלון.
האח דולק, הבית חמים.
שנתיים עברו מאז שהיא הלכה,
הזמן ריכך את עוצמת המכה. אבל מעולם לא הפסקתי לאוהב אותך רבּקה. מעולם לא. החור השחור שבבטן קצת כואב, אז אני מתקפל. וממהר להעביר את מחשבותי למקום אחר.
אני יודע שעכשיו את מסתכלת עלי וגאה בי, גאה שכמעט הצלחתי להמשיך הלאה.
קראתי לתינוק על שמך.
קוראים לו רובט. הוא אוהב את העולם, כמוך. חיוכך צרוב בזכרוני, השטויות שהיו רק לנו ביחד, השלמות שבה הייתי שרוי אז.
נוגדת כל כך את החצי שאני עכשיו.
צביטה קלה מעירה אותי מהירהורי.
רובט.
הוא מחייך אלי חיוך עם שיניים קטנתנות ואני ניגש לקחת אותו. מחבק אותו חזק. הוא מתפתל בידיי ואני מניח לו ומניח אותו על הריצפה, הוא מושיט את ידו לכף ידי. והולך בתנועות איטיות של ברווז. הוא מראה לי את הבימבה שלו ורוצה שאני אנהג עליה. אני מתישב ונוסע מעט, נזהר לא לשבור אותה. רובט צוחק וכך גם אני. ‘יאללה רובט שב במקומי’ רובט מחייך במתיקות. ומתחיל לדחוף אותי.
רובט הוא החבר הכי טוב שלי.
אני מוותר לו על הבימבה ומתיישב מולו, עושה לו רמזור.
המבט המאושר של רובט גורם לי להיות מאושר.
רבּקה באמת השאירה לי חלק ממנה. רבּקה.
מקור השמחה שהיה לי נעלם.
זה כמו להתחיל מאפס, לחזור להתחלה.
השעה כבר שמונה אז אני לוקח את רובט לאמבטיה ביד אחת, ברעש גדול כי הוא קצת מסרב. אני עולה את המדרגות בקלילות וניגש לסוף המסדרון. אני מחמם את חדר האמביטה ורק אז מפשיט את רובט. אחרי שרובט כבר ישן במיטה אני ניגש לקוח.
ישנו קוח במסדרון, בקצה קיר הקוח ישנו שולחן עבודה גדול, עמוס בחומר לימודים. אני מתיישב ולומד.
לומד להיות רופא.
אני לא אתן עוד לאנשים צעירים למות.
אני מתגעגע אליך רבּקה.
מתגעגע ונקרע.

קול בכיו של רובט מעבר לקיר מעיר אותי. אני קם ורץ אליו, כבר שבע וחצי.
אני מוציא אותו והוא מחייך כשהוא רואה אותי.
‘יאללה נלך למעון?’ אני מחייך אליו. ומעיף אותו באוויר. אני מלביש אותו ומאכיל אותו. הכל במלחמה בזמן. אני משאיר אותו בחדר המשחקים עם דלת פתוחה ורץ להתלבש. אני שולף מכנסי ג׳ינס וטי שרט ואנחנו רצים אל האוטו. להורים שלי ושל רבּקה אין מחסור בכסף, אז הם עוזרים לי ולרובט מעל ומעבר. אני חוגר אותו ומדבר איתו בזמן הנסיעה. הוא מחזיר לי רק במילמולים מוזרים, מילמולים של תינוקות.
אני שם אותו במעון, השעה כבר שמונה, המטפלת מחייכת אלי. אני נושק לרובט ורץ לאוטו. אני נוסע ללימודים.
אני מגיע בדיוק בזמן, מתישב ונאנח. הספקתי.
במסלול הלימודים שלי, מסיימים בארבע כל יום. קשה להתקבל למסלול הזה. בארבע בדיוק אני נוסע לרובט. השמש הספיקה כבר ליבש את כל יום האתמול. אז היום אני ורובט יוצאים לפארק.
העניים של רובט גדלות כשהוא רואה את הפארק.
אני עוזר לו לטפס על מתקנים, להתנדנד, להתגלש.
בסופו של דבר הוא מגיע לארגז החול, אני מתישב לצידו ומביט בו, בכמויות הלכלוך שהוא עומד להביא הביתה.
אני מביט סביבי. אמא וילד מאושר.
אבא ואמא מלטפים תינוק שזה עתה התעורר, וילדה שמושכת בשולי שמלתה של האמא.
ילד כבן שתים עשרה מתנדנד בכל הכוח.
אישה שיושבת מרוחקת, עם מבט עצוב בענייה.
מבט של ציפיה לסוף.
אני נרתע.
הלכלוך שרובט הביא הביתה לא היה גדול מדי. לכן ליום למחרת אנחנו הולכים שוב לפארק.
הכל כמו יום האתמול. האישה עם הפנים העצובות נעלמה. אני מנדנד את רובט. מתרכז בו, ובידייו הקטנטנות. כשאני מרים את מבטי מרובט אני רואה את האישה מאתמול מביטה הישר בעניי.
חודרת אותי.
המבט מאתמול נעלם, ומשהוא בה מוכר לי, מוכר מדי.
אני מגלגל אותה בזיכרוני ולא מוצא.
‘הי’ היא מחייכת.
משהוא בה נראה נרגש, לא התווי פנים משהוא מעבר.
נראה שהיא חיכתה לדבר איתי.
אני מרגיש גם צורך לדבר איתה.
‘היי, אני מכיר אותך?’ אני מרים גבה, יותר נכון גבותיים.
‘השאלה מה אתה מגדיר אותך.’ אני מחייך אליה בבלבול. ועובר לשאלה קלה יותר.
‘שם?’ היא מחייכת במתיקות. ‘קשה לענות.’ היא מביטה ברובט. נראה שהיא רוצה לחבק אותו באיזשהוא אופן. אני ממהר להוציא את רובט ולחבק אותו.
‘דייויד אתם כל כך דומים’ היא לוחשת.
דייויד.
איך היא ידעה את שמי?
אני מרגיש שהמוח שלי מתערפל. מי היא? מאות שאלות מתרוצצות במוחי. אז אני רק שואל.
‘סליחה?’
היא שוב מחייכת. אך לפתע היא נראת כאילו משהוא אחז בה מבפנים והיא נופלת על הרצפה, ענייה מגולגלות ומראות רק את לובן העין. אני קורעה לצידה. ‘את בסדר?’ היא מתעוררת בבהלה. ‘מי אתה?’ היא לוחשת. ונראת מבולבלת. מיד היא קמה ובורחת.
הכל קרה מהר מדי.
מוזר מדי.
הגשם חזר.
אז אני ורובט נישארנו בבית כל השבוע הבא.
נזכרתי באישה ההיא מדי פעם. האישה המבולבלת מהרחוב.
בלילות הצלחתי לישון. כמו בכל הלילות גם בלילות החרונים חלמתי על רבּקה. כמו בכל יום נחתתי בבוקר חזרה למציאות עם הכאב. יום אחד הלכנו לסבא וסבתא. רובט שמח.
אבל יותר הוא שמח שהשמש שוב הפציע בין העננים, שיכולנו שוב לצאת לגן המשחקים.
היא הייתה שם.
שמה לב שהגעתי ברגע שהייתי בזווית עינה. היא חייכה אלי חיוך ענק. משהוא בה היה שונה.
היא נראתה צלולה יותר. ונקייה יותר. היא ישבה על הספסל, כששולי חצאיתה נחים במדויקות על הספסל, וחולצתה מקופלת בדיקדוק. שערה חום וארוך, אסוף בצמת דג. רבּקה תמיד רצתה אחת כזאת. אני מרגיש את החור השחור בבטן לוחץ, אז אני ממהר להביט ברובט שעכשיו משטלת על הקרוסלה. הפעם אני מתישב ליד האישה.
‘הי’ אני מחייך.
יש כמה דברים שאני צריך לברר.
היא מחייכת.
‘כמה שאלות’ אני מכחכך בגרוני ומותח את רגלי.
אני רואה שהיא נרתעת מעט, אבל משהוא בה קורא לי.
‘איך קוראים לך?’
היא מחייכת חצי חיוך.
‘קשה להגיד את זה.’ היא מכחכחת את ידיה זו בזו, כנראה בכדי לחמם את עצמה.
‘אני בּק ‘ היא מחייכת. ואז שואלת. ‘ואתה?’
עכשיו תורי לחייך. ‘את יודעת את השם שלי.’ אני מקמט את מצחי. ‘השאלה היא איך.’ היא זעה באי נוחיות קלה. ‘זה לא בעיה.’ היא נושמת עמוק. ‘היה לך על התיק שם.’ בלבול קל. עכשיו הכל יותר ברור.
‘מה דעתך על הקרות חדשה?’ אני מביט בענייה. צבע חום שוקולד. ‘אני בּק’ היא מושיטה את ידה ללחיצה.
‘אני דיויד’ אני מושיט את ידי. לחיצה קלה, ידה קפואה. ‘איפה את גרה?’ סומק קל עולה על לחייה. ‘אין לי כל כך מקום. אני בגוף הזה’ היא מחווה על גופה. ‘וברשות.’ ידיה צונחות. ‘תוכלי לבוא לאכול איתי ועם רובט ארוחת ערב’ חיוך עלה על פניה. ‘תודה’ כמו על פי סימן רובט רץ אלי ומבקש לחזור הביתה. אנחנו חוזרים ברגל, בּק נראת מאושרת, כאילו זכתה בכל הטוב שבעולם.
אני מחמם קוסקוס וירקות מוקפצים.
משהוא בבּק מוכר לי עדיין, חתיכה של הפאזל חסרה לי.
‘אז מאיפה את בעצם?’ אני שואל אחרי שאני מדליק את האח. ‘מסובך.’ היא עונה במשיכת כתף. ‘בוא נעבור על שלב ההכירות.’ ידיה נעות מעט מהר. אני מהנהן. ‘אני גם שונא את השלב הזה’ אני מוריד את הסירים מהגז. ‘כן זה כל האממ.. ואז את באה לפה הרבה? וכל הקטע הזה של המזג אוויר. סיוט.’ משהוא בה מזכיר את רבּקה. אני מביט בה שוב, עכשיו אני מבחין בכמה גוונים של דבש בשערה. היא לוקחת עוד מנה. ‘אז.. אתה לומד? עובד?’ ‘לומד’ אני מחייך. ‘לומד להיות רופא.’

ארבעה חודשים עברו מאז הכרתי את בּק, משהוא בה דומה מאוד לרבּקה. היא התגלתה כאישה נפלאה. היא התגלתה כדמות להערצה, כמו שגיליתי כי רבּקה היא דמות להערצה. אני חושב שאני מתאהב.
רבּקה שמחה עכשיו, מכל מקום שהוא, היא שמחה שאני שמח. לא הפסקתי לאהוב את רבּקה. לא הפסקתי לרגע. להפך, בחודשים האחרונים היא נכנסת יותר ויותר למחשבותי, כאילו היא פה. אבל גם בּק פה. אני מתאהב גם בבּק זה ברור. הכל מסובך נורא, מערבב את מחשבותי.
אולי סוף סוף לרובט תיהיה דמות נשית בחייו. זה חשוב.
היום אני אגיד לבּק, שאני אוהב אותה ישרות. היא אוהבת כנות כמו רבּקה.
רובט מזמן ישן, ובּק עכשיו שוטפת כלים. אני מוריד צלחות ושם בכיור.
‘בּק’ אני אומר כמעט בלחישה.
‘אה דיויד?’ היא שואלת וחצי מסתובבת. שערה אסוף היום לזב סוס גבוה.
‘אני צריך להגיד לך משהוא.’ אני אומר כמעט בתקיפות ואז ממהר להוסיף לגוון קולי רכות. היא מביטה בעניי וכמו על פי סימן מתישבת על כיסא ליד האי. אני מתישב על כיסא לצידה ומביט בענייה.
‘אני אוהב אותך’ אני מרגיש את הכל מתחולל מבפנים.
קולה רועד.
‘אני אוהבת אותך’ ומיד היא פורצת בבכי, דמעות זולגות מענייה והיא מנסה לסלק אותן, אך מיד דמעות נוספות מגיעות.
אני מרגיש בלבול. מעולם לא הבנתי את המוח הנשי.
‘מה בּק?’
‘אני חייבת לספר לך משהוא’ היא נעמדת כמו על פי פקודה והולכת לחלון, היא פותחת אותו ומביטה למרחקים. לעבר המדשאות העצומות. היא עומדת שם משהוא כמו חצי שעה ואני מתישב על עדן החלון, מביט בה בשטיקה. מחכה למוצא פיה.
‘ בּק זה הכינוי שלי’ היא אומרת בלחישה.
‘זה הדבר היחיד שאתה לא ידעת עלי דיוו,’ דיוו. רק רבּקה הייתה קוראת לי כך.
‘ההורים שלי כינו אותי ככה שהייתי בת שנה.’ היא מנגבת דמעה.
‘בגלל זה לא סיפרתי לך מה המוצא שלי ודילגתי על השלב הזה דיויד. אני לא האישה מגן השעשועים, אני לא האישה מהרחוב. אני בגוף הזה דיויד אבל רק בגלל שהתגעגעתי אליך’ היא סוף סוף מביטה בעניי. היא מתישבת על הריצפה. מביטה למעלה ואז למטה. אני רואה את כמויות הדמעות שלה ורוצה להפסיק אותם. אני רוצה להגן עליה. ‘דיויד’ אני יורד לשבת לצידה.
היא מביטה ישירות בעניי.
‘אני דיבוק בגוף הזה, הנשמה שלו כבר עזבה. נכנסתי אליו רק כשהאישה כבר ממש גססה ממצב נפשי’ היא חושפת את פרקי כף ידה, ומופיעים שם מיליוני חתכים. ‘לפני שהשטלתי על גופה היא ניסתה להתאבד. וכשהגעתי היא פינתה לי את המקום בשמחה.’ היא מביטה הישר בעניי. הכל מכוסה דמעות. ‘דיויד אני אהבתי אותך, ואוהבת אותך, ואוהב אותך תמיד.’

המוות לא יפריד ביננו 2
דרג את הסיפור

תגובות (2)

כתיבה יפה ומרתקת.
אני חושב שהחלק הראשון הציב רף גבוה… גבוה מדי…
החלק השני נופל מהחלק הראשון (אני רוצה להיות כנה ולא לפגוע).
אני אהבתי בחלק הראשון, שזה מציאותי.
כאן לקחת את זה למקום אחר… וזה קצת הרס.
בכל מקרה, נהניתי לקרוא :)
תודה רבה

01/11/2016 17:28

    כן.. את האמת שגם אני חשבתי ככה אבל קשה לי עם סופים עצובים. הסיפור הקודם יש לו סוף. וזה גם עוד סוף, לא חייבים להחליל את זה. אבל תודה

    04/11/2016 15:48
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך