הנערה מאגם הברבורים- פרק 17

shira_19 21/03/2021 61 צפיות אין תגובות

אני זוכרת את היום שבו אימא שלי לקחה אותי בפעם הראשונה לחוג בלט. הייתי ילדה קטנה עם בגד גוף ורוד, הייתי מוכנה יותר מתמיד לרקוד. ואז כשחזרתי הביתה מהחוג המשכתי לרקוד והכרחתי את ההורים שלי לשבת ולראות אותי רוקדת.
זה מוזר לחשוב שכבר כילדה קטנה ידעתי מה אני רוצה לעשות, שמהרגע שנכנסתי לסטודיו לריקוד, ידעתי ששם אני רוצה להיות.
ועכשיו, עכשיו כשאני עומדת על במת האולם, אחריי כל מה שעברתי בחודשים האחרונים, אני מרגישה בעיקר פחד, פחד לפשל, פחד שלא אהיה טובה מספיק, פחד שברגע שאעמוד על הבמה אשכח את כל הצעדים.
אני רוצה לחזור להיות אותה ילדה קטנה ששמחה לרקוד על הבמה, בלי דאגות ובלי לחשוב יותר מדי, אבל לא ידעתי אם זה אפשרי.
הנחתי את הטלפון על הפסנתר ולחצתי על הכפתור שיפעיל את המוזיקה. המוזיקה המוכרת מילאה את חלל האולם והתחלתי לרקוד.
צעדיי היו מהירים, אך כל פעם שניסיתי להסתובב או לקפוץ מעדתי או עשיתי את זה בצורה שגויה. כל מה שעבר לי בראש הוא כמה רקדתי גרוע בהשוואה ללילה, או כמה עוד הייתי צריכה להתאמן בשביל להגיע לרמה שתספיק בשביל לקבל את התפקיד. ואז חשבתי על סקיי, על זה שהייתי חברה נוראית ושאכזבתי אותה.
נעצרתי במקומי ולבי פעם במהירות. הרגשתי שאני מזיעה וראייתי החלה להיטשטש. מצמצתי בעיניי אך זה לא עזר, רק הרגשתי את הקושי שלי לנשום ולחשוב במהירות. זה היה כאילו איבדתי כל שליטה.
“גרייס,” שמעתי מישהו אומר את הקול שלי, אבל הקול נשמע כאילו היה רחוק כל כך, כל מה שידעתי הוא שלא הצלחתי לנשום.
“היי, גרייס, תסתכלי עליי,” שמעתי שוב את אותו קול, אבל פחדתי לפקוח את עיניי. הרגשתי בסחרחורת שעוטפת אותי.
“לא” מלמלתי בשקט ונשמתי שוב, “אני לא מסוגלת.”
“תירגעי, הכל בסדר, תסתכלי עליי,” שמעתי קול רגוע ומוכר, זה היה דניאל. ורק הידיעה שהוא זה שהיה כאן הרגיעה אותי.
“דניאל, אני לא יכולה,” מלמלתי והרגשתי כיצד הוא מחבק אותי ואת זרועותיו שעוטפות את גופי. פקחתי את עיניי באיטיות וראיתי מולי את פניו של דניאל, את עיניו החומות שכל כך אהבתי, עיניים שהביטו בי כעת בדאגה.
“היי, תשמי עמוק, אני איתך,” הוא אמר ואחז בידי בעדינות ועזר לי לשבת על רצפת הבמה. עשיתי בדיוק מה שהוא אמר לי וחזרתי על אותה פעולה עד שהרגשתי שתחושת המחנק נעלמה.
“דניאל,” מלמלתי וכשהבטתי שוב בפניו התחלתי לבכות. דמעות ירדו במורד לחיי ואני התייפחתי בשקט בזמן שהוא שוב חיבק אותי קרוב אליו. כעבור כמה דקות נרגעתי והתרחקתי מדניאל, כשהוא עדיין הביט בי בדאגה ואחז בידי.
“אני לא יודעת מה לעשות,” אמרתי בשקט.
“בקשר למה?” הוא שאל בבלבול ואני השתתקתי, לא ידעתי איך להסביר לו את כל מה שאני מרגישה.
“אני מרגישה אבודה” אמרתי והרגשתי שוב את המחנק בגרוני, “אני מרגישה שכל פעם שאני עולה לבמה אני רק מאכזבת את עצמי ואת כולם, ושאני צריכה לתמרן בין הלימודים ובין האימונים, ו…ואני פשוט ממשיכה להיכשל.”
“אני לא יכול להבין את מה שאת עוברת. אבל אני כן יודע שאת רקדנית מדהימה ואני מאמין שאת תצליחי במה שאת עושה, כי את גם הבן אדם הכי חכם שהכרתי וגם רקדנית מוכשרת,” הוא אמר לי בעידוד וחיוך קטן עלה על פניי.
“אני פשוט לא מצליחה באף ריקוד ואני שוכחת את הצעדים, ומחר מיס קלאריס עושה לנו את המבחן הסופי בכדי לראות אם אני אקבל בסוף את התפקיד של לילה, ואני כל הזמן בלחץ בגלל זה.”
“את לא צריכה כל הזמן לנסות ולהוכיח את עצמך לאחרים, את צריכה קודם כל להאמין בעצמך ולהגיד לעצמך שאת טובה מספיק, וגם אם לא תקבלי את התפקיד, זה לא אומר שאת לא רקדנית מצוינת.”
“אני יודעת” מלמלתי וניגבתי את לחיי, “אני פשוט בלחץ, ואני וסקיי רבנו, והיא אף פעם לא כעסה עליי ככה, ואני לא יודעת מה לעשות בשביל שהיא תסלח לי.”
“למה רבתן?” הוא שאל בסקרנות.
“אני התאמנתי עד מאוחר ולא הספקתי להגיע לתערוכה שלה,” אמרתי והבטתי ברצפת הבמה, “ואני יודעת כמה היה חשוב לה שאבוא, ואני גם מבינה למה היא מאוכזבת ממני ככה, הייתי חברה נוראית.”
” זה לא נכון,” הוא אמר ואני הרמתי את מבטי, “את לא חברה נוראית. את פשוט נמצאת בתקופה לחוצה, כל אחד יכול היה לשכוח משהו כזה, זה ששכחת לא אומר שלא אכפת לך ממנה, והיא תבין את זה.”
“איך אתה יכול להגיד דבר כזה?” שאלתי בשקט.
“כי ראיתי את החברות ביניכן, ואני יודע שאתן תפתרו את זה, את פשוט צריכה להיות סבלנית ולתת לה זמן, דברים תמיד מסתדרים בסוף.”
“אני מקווה שאתה צודק”
“את תראי שהכול יהיה בסדר. ואם את צריכה שאני אנגן בזמן שאת רוקדת או סתם מישהו שיתמוך בך, אז אני רוצה שתדעי שאני תמיד אעזור לך,” הוא אמר וחייך אליי.
“תודה” אמרתי , “תודה על זה שאתה מקשיב לי, ואני מצטערת על זה שהיית צריך לראות אותי בוכה ככה”
“אל תגידי את זה” הוא אמר ואחז בפניי בעדינות, “לא אכפת לי אם היית צועקת עליי מכעס או בוכה, אני לא רוצה שתחזיקי יותר את מה שאת מרגישה בפנים בלי לשתף אף אחד, את מבטיחה לי?”
“אני מבטיחה” אמרתי וצחקתי כשהושיט את ידו לעברי. לחצתי את ידו אך הוא לא שחרר אותי מאחיזתו.
“מה קרה דני?” שאלתי אותו כשראיתי שהוא מביט בפניי בריכוז, כאילו חשב על משהו.
“אני…אני רוצה לשאול אותך משהו, ואני רוצה שתעני לי בכנות” הוא אמר ברצינות, מה שהלחיץ אותי קצת.
“אוקיי” אמרתי בשקט.
“אני יודע שניסית להתחמק ממני בימים האחרונים,” הוא אמר והביט בי בכדי לבדוק את תגובתי, “ועוד לא דיברנו על מה שקרה בינינו באותו הערב, ואני רציתי לדעת -”
“לא, דניאל, בבקשה לא,” קטעתי אותו והוא הביט בי פגוע, אני לא חושבת שהוא ציפה ממני לתשובה הזו.
“אני לא רוצה לדבר על זה, תשכח שזה אי פעם קרה” אמרתי וניסיתי לשחרר את ידי מאחיזתי, אבל הוא לא נתן לי ללכת. למה ציפיתי? דניאל נייט אף פעם לא מוותר בקלות.
“לשכוח?” הוא חזר אחריי, “אני לא יכול לשכוח ואני גם לא רוצה לשכוח. ולמרות שאת לא אמרת לי כלום, אני יודע שגם את מרגישה כלפיי משהו”
“זה לא משנה מה אני מרגישה,” אמרתי בשקט.
“זה הכי משנה” הוא אמר והביט בעיניי, “תפסיקי ללכת סביב ולחשוב שמה שאת אומרת או מרגישה זה לא חשוב, לי אכפת, אכפת לי ממך גרייס.”
“דניאל אני לא יכולה להיות איתך, אני צריכה להיות מרוכזת בלימודים ובאימונים, ובקרוב אם אקבל מלגה , אז גם אצטרך לעזוב את ביה”ס מוקדם, ואז מה יקרה?”
“למה את כל כך עסוקה בדאגות על העתיד”?” הוא שאל ואחז גם בידי השנייה, “אנחנו נמצאים בהווה, זה מה שאת צריכה לחשוב עליו, מה שצריך לקרות יקרה.”
“אי אפשר שלא לחשוב על העתיד,” אמרתי לו בתסכול והוא חייך אליי.
“אני לא אומר שזה לא חשוב לחשוב על העתיד שלנו. יכול להיות שאת תלמדי בג’וליארד ועוד כמה שבועות את תטוסי לאוניברסיטה יוקרתית ויכול להיות שתחליטי שוב לעזוב את ביה”ס למקום שתתפתחי בו יותר טוב כרקדנית, הכל יכול להיות. אבל אל תתני למחשבות והחששות שלך לעצור בעדך מלעשות את הדברים שאת עושה ולהיות עם האנשים שאת אוהבת”
“האנשים שאני אוהבת,” מלמלתי בשקט, חשבתי על סקיי ועל דניאל, ועל מאיה שהכרתי רק השנה, ועל ההורים שלי, יכול להיות שבקרוב אעזוב שוב את כולם, ואני לא יודעת אם אני מוכנה לזה.
“גרייס” הוא אמר והחזיר את תשומת לבי חזרה אליו, “אני לא מפסיק לחשוב על הנשיקה שלנו, ואני צריך לדעת אם את מרגישה כמוני ” הוא התוודה ואני חייכתי, אך גם הרגשתי בסומק שעולה על פניי.
“אתה יודע שכן,” אמרתי בשקט ולחיי נעשו אדומות אפילו יותר.
“ולמה את מסמיקה ככה?” הוא שאל בשובבות ואני מיד אני הנחתי את ידיי על לחיי בכדי להסתיר את צבען האדום.
“כי…כי זו הייתה הנשיקה הראשונה שלי, וזה מביך לדבר על זה יותר ממה שצריך,” אמרתי והוא חייך אליי ברכות.
“אז אני אפסיק להביך אותך,” הוא אמר וליטף את שיערי.
“אני יודעת שאני לא מרבה לדבר הרבה, ואני יודעת שאני שקטה מאוד, אבל אתה חייב לדעת שאני באמת מחבבת אותך מאוד, וגם בשבילי שום דבר ממה שקרה בינינו לא היה סתם,” אמרתי בשקט ואני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי חיוך כנה ואמיתי כל כך עולה על פניו של דניאל.
“אנחנו לא צריכים להתחיל לתכנן תוכניות או לחשוב הרבה קדימה, אני רוצה להיות איתך, ומה שצריך לקרות כבר יקרה,” הוא אמר ואני הנהנתי באיטיות.
“זה אומר שאת תהיי חברה שלי?” הוא שאל ואני צחקתי.
“אתה כל כך עקשן דניאל.”
“אבל תמיד משיג מה שאני רוצה,” הוא אמר ונשק ללחי שלי.

***
עמדתי מול הלוקר שלי והוצאתי ממנו את הספרים שאני צריכה לשיעור, אך ברגע של חוסר ריכוז חלק מהם נפלו.
התחלתי לאסוף חלק מהספרים עד שראיתי מישהי נוספת שהתכופפה מולי ועזרה לי להרים את הספר האחרון.
“מאיה?” מלמלתי בבלבול כשהושיטה לי את הספר, “לא ראיתי אותך בבית ספר כבר כמה ימים, הייתי בטוחה שאת עסוקה בלסיים את הכתבות שלך ואת כל הפרויקטים שלך.”
“זה די נכון, כל כך הרבה אירועים קורים בבית ספר שאני תמיד צריכה לשים לב לכל מה שקורה, וכל יום כשאני חוזרת הביתה אני כותבת או עורכת כתבות.”
“למיס קלאריס לא אכפת שאת לא מגיעה לחזרות?” שאלתי בשקט ושמתי לב להבעה עצובה על פניה של מאיה, היא אמנם ניסתה להסתיר את זה בחיוך, אבל זה לא הצליח לה.
“מה קרה?” שאלתי אותה בשקט בזמן שהיא סקרה את פניי.
“אני…אני לא הולכת להשתתף במופע” היא אמרה.
“למה?” שאלתי בשקט, מחפשת את המילים הנכונות לומר, “את רקדנית מעולה.”
“כי זה לא העולם שלי גרייס,” היא אמרה וחייכה אליי, “אני הצטרפתי למגמת המחול בהתחלה בתור משהו נחמד שאוכל לעשות, אבל זה לא בשבילי. אני אוהבת לכתוב ולצלם ולעבוד על פרויקטים משלי.”
“אבל עוד מעט צריך להגיש את כל הפרויקטים של אמצע השנה, איך תספיקי הכל?” שאלתי במהירות.
“אני פשוט לא נמצאת באף כיתה כרגע, אני מנסה פשוט למצוא מה מעניין אותי” היא אמרה והסתכלה עליי שוב, “אבל את כן תוכלי לעזור לי בכתבה הבאה שאני כותבת.”
“ברור, אני אעזור לך בכל מה שתרצי,” אמרתי בהתלהבות וכמעט שוב אחד הספרים נפל אך היא תפסה אותו לפני שנפל אל הרצפה.
“אני עושה כמה כתבות שקשורות למופע,” היא אמרה ובחנה את מבטי, “הייתי רוצה לדעת אם זה בסדר מבחינתך שאצלם כמה תמונות שלך רוקדת בשביל הכתבה.”
“אני לא אוהבת כל כך להצטלם. אני בטוחה שלילה תשמח לעשות את זה, היא אוהבת להיות באור הזרקורים.”
“כבר לקחתי מספיק תמונות שלה, הייתי רוצה שגם את תופיעי בכתבה. חוץ מזה, הקוראים שלי אוהבים תחרות בריאה.”
“איך את יודעת את זה?” שאלתי בזמן שהלכנו במסדרון.
“כי כל הבית ספר מדבר על זה” היא אמרה כאילו הדבר היה ברור מאליו, “כולם יודעים שכל רגע מיס קלאריס יכולה להחליף בין התפקידים שלכן, הרבה אנשים כבר קנו כרטיסים למופע.”
“זה לא מפתיע אותי. מיס קלאריס אמרה לנו שזה אחד מהמופעים המרכזיים של הבית ספר השנה,” אמרתי והרמתי את מבטי אליה. שמתי לב שמאחוריה עמדה סקיי, אף פעם לא היה קשה לי למצוא אותה בין כולם, זה היה אפילו קל מדי.
“היי, למה את נראית עצובה כל כך?” שאלה בשקט מאיה. לאחר שסובבה את ראשה אל עבר סקיי היא הביטה בי בהבנה.
סקיי עמדה עם כמה מחברותיה כאשר הן צחקו על משהו. אחת מהבנות שיחקה עם מכחול וסקיי אחזה בתיק עבה שניחשתי שהיה תיק העבודות שלה.
“היא בחיים לא תסלח לי,” אמרתי בשקט והסתובבתי בחדות למאיה כששמעתי אותה צוחקת.
“אני מצטערת, לא התכוונתי לצחוק עלייך, את פשוט לפעמים נוטה להגזים,” אמרה מאיה.
“אני לא מגזימה, אני ממש פגעתי בה, והיא לא דיברה איתי כבר שבוע,” אמרתי ונזכרתי בכל הפעמים שבהן התקשרתי אליה השבוע אך היא לא ענתה.
“אתן תפתרו את זה בסוף, תפסיקי לדאוג” היא אמרה בעידוד, “את פשוט צריכה להיות סבלנית.”
“אני מרגישה שכולם אומרים לי את זה לאחרונה,” אמרתי לה ונאנחתי בשקט.
“אז אולי את צריכה להקשיב לעצה הזו. אני בטוחה שאת ככה גם בגלל הלחץ מהמופע, אחריי שהוא ייגמר, את תוכלי להתאמן הרבה פחות ויהיה לך הרבה יותר זמן פנוי.”
“או שיודיעו לי שאני צריכה לעזוב את הבי”ס כי התקבלתי לאחת מהאוניברסיטאות שאני רוצה,” אמרתי והיא נעצרה במקומה.
“למה את מתכוונת?”
“מיס קלאריס דיברה איתנו אתמול בערב. יגיעו למופע הרבה נציגים של אוניברסיטאות, כנראה בשביל להחליט את מי הם יקבלו בסוף.”
“זה דבר טוב גרייס, את אמורה לשמוח עכשיו, לא ללכת מדוכדכת במסדרון.”
“כי אני לא חשבתי שיבואו כל כך הרבה אנשים ושזה יהיה כזה אירוע גדול. כשרק התאמנו למופע התרגשתי מכל הרעיון, ועכשיו אני בעיקר לחוצה כי אני מפחדת שאולי אף אוניברסיטה שאני רוצה לא תקבל אותי.”
“אני חושבת שיש לך חום,” היא אמרה והניחה את ידה על מצחי, ” את מתחילה לדבר יותר מדי שטויות בבת אחת.”
“זה לא מצחיק,” אמרתי.
“ומה יקרה אם באמת תתקבלי?” היא שאלה.
“אני מעדיפה לא לחשוב על זה” אמרתי אחרי שתיקה קצרה, “עדיף פשוט שאתרכז במופע, יש לי חזרות כל היום.”
“אני חושבת שזה פשוט יותר קל לך לחשוב שהדברים יישארו ככה, ואני מבינה שאחריי שהיה לך קשה לחזור לבית ספר את מפחדת שפתאום שוב תצטרכי לעזוב.”
“אולי,” אמרתי בשקט, “אני לא יודעת.”
“ואני יודעת שאולי את לא מרגישה מוכנה מספיק לקראת המופע, אבל אם אני הייתי מיס קלאריס, הייתי נותנת לך את התפקיד הראשי, כי לדעתי את יכולה לגלם מושלם את אודט.”

***

התקדמתי לעבר השירותים בכדי להתארגן לקראת החזרות. המראה שעל הקיר הייתה מבריקה ויכולתי לראות דרכה בבירור את השתקפותי. התחלתי למרוח אודם על שפתיי אך בדיוק אז שמעתי קול שבקע מאחד התאים שמאחוריי.
הנחתי את האודם ליד הכיור והתקדמתי לעבר התא שמאחוריי שהיה סגור. בגלל ששני התאים הנוספים היו פתוחים, ידעתי בוודאות שמישהו נמצא מאחוריי הדלת שמולה עמדתי.
“סליחה,” אמרתי ודפקתי בעדינות על הדלת, “יש שם מישהו?”
חיכיתי כמה שניות, אך שום דבר לא קרה, רק ששוב שמעתי את הקול, ועכשיו גם ידעתי שזה מישהו שבכה. עמדתי במקומי בניסיון להחליט אם לעזוב את אותה נערה בשקט או לנסות לעזור לה.
דפקתי שוב על הדלת, אבל הפעם יותר חזק.
“תעזבי אותי,” שמעתי קול מוכר אומר בשקט. הלכתי צעד אחורה כשזיהיתי את הקול, לא יכול להיות שזו מי שאני חושבת שזו.
“תפתחי לי את הדלת, אני רוצה לעזור לך,” המשכתי לומר.
“אני לא צריכה את העזרה שלך גרייס, פשוט תלכי מפה,” היא אמרה. הצצתי אל הרצפה של התא, שמה לב לזוג נעליי עקב שחורות.
“לילה, הכל בסדר?” אמרתי והנחתי את ידי על הידית. באותו הרגע הבנתי שאם אפתח את הדלת היא תכעס עליי, מאוד תכעס עליי. אבל מצד שני, היא אף פעם לא באמת חיבבה אותי.
פתחתי את הדלת ומולי נתגלתה דמותה של לילה. שיערה הכהה היה אסוף בצמה הדוקה, היא לבשה את בגדיי הריקוד שלה אך עדיין נעלה את נעלי העקב שלה.
כאשר הרימה אליי את מבטה, שמתי לב לעיניה הכחולות וללחייה הרטובות. אני חייבת להודות שמעולם לא ראיתי את לילה ככה, כל כך…עצובה ופגיעה.
“אמרתי לך ללכת מכאן,” היא אמרה והעבירה את ידה על הלחי שלה.
“מה קרה לילה?” שאלתי.
“זה…זה לא עניינך,” היא אמרה בקול רועד, ” אני לא רוצה לדבר על זה איתך או עם אף אחד,” היא אמרה והסיטה את מבטה ממני. לא הופתעתי מכך, היא הייתה לילה, הנערה המושלמת של מגמת המחול, אני לא חושבת שמישהו אי פעם ראה אותה בוכה.
“אני רק רוצה לעזור לך,” אמרתי והושטתי לה טישו, אבל היא המשיכה להתעלם ממני.
“לא למדת שלא כדאי לך לדחוף את האף לעניינים שלא קשורים אלייך, ואני גם לא רוצה שיראו אותי בוכה.”
“את לא חייבת תמיד להראות שהכול אצלך בחיים מושלם, מותר לבכות לפעמים.”
“אולי את רגילה לבכות הרבה גרייס, אבל אני לא בוכה, זה טיפשי.”
“אני מבטיחה שלא אספר לאף אחד אם תגידי לי מה קרה,” אמרתי לה בניסיון נוסף לשכנע אותה לדבר.
“את לא תביני. וחוץ מזה, את המתחרה שלי.”
“אולי אני המתחרה שלך על הבמה, אבל זה לא אומר שאני לא ארצה לעזור לך. תנסי אותי, אולי אני עוד אצליח להפתיע אותך,” אמרתי וכעת היא הסתכלה עליי ולקחה בהיסוס קל את הטישו מידי.
“זה קשור למופע,” היא אמרה וקינחה את אפה.
“למופע?” שאלתי, “אם את חוששת שלא תרקדי טוב מספיק אז את צריכה להאמין בעצמך, כי את רקדנית מצוינת.”
“זה לא קשור לריקוד שלי, אני יודעת שאני רוקדת מדהים. במופע הזה תהיה כוכבת אחת, וזאת אני,” היא אמרה וגרמה לי לרגע להתחרט על כך שניסיתי לעזור לה, אבל ידעתי שככה לילה התנהגה, תמיד מלאה בביטחון עצמי, או לפחות ניסתה להראות שהיא בטוחה בעצמה.
“ההורים שלי…הם לא מתכוונים להגיע,” היא אמרה.
“למה את מתכוונת? אני בטוחה שהם ישמחו לראות את הבת שלהם רוקדת על הבמה, ועוד בתפקיד חשוב כל כך.”
“כשהייתי קטנה הם נהגו לבוא להופעות שלי, אבל כשהם הבינו שזה לא רק תחביב אלא קריירה שאני רוצה לפתח, הם לא תמכו בי,” היא אמרה במרירות והביטה על זוג נעלי העקב שלה, “הם לא יגיעו מחר, הם אמרו שהם יותר מדי עסוקים בעבודה.”
“אין מישהו אחר שיוכל להגיע במקומם?” שאלתי והיא הנידה בראשה לשלילה והביטה בקעקוע שעל הזרוע שלה.
“טוב, אז אני חושבת שההפסד הוא כולו שלהם. כי את רקדנית מדהימה, וחבל בשבילם שהם יפספסו אותך רוקדת. ואני מבטיחה לך שברגע שתקבלי מלגה או תתקבלי לאוניברסיטה שרצית, הם יבינו כמה את מוכשרת” אמרתי. לרגע עברה בראשי המחשבה שזאת לילה, לילה שאהבה להציק לי ולהתנהג ברוע לכולם, לילה שהתנשאה תמיד מעל כולם. אבל אז הבנתי שאולי יש סיבה שבגללה התנהגה ככה.
“למה את נחמדה אליי?” היא שאלה ואז ראיתי ניצוץ של הבנה בעיניה, “את בטח רוצה שאספר לך הכל בכדי שתוכלי לנצל את המידע הזה נגדי אחר כך.”
“רגע, מה?” אמרתי ושילבתי את זרועותיי, מה היא אמרה עכשיו?
“הייתי טיפשה מספיק בכדי לחשוב שאת סתם ניסית לעזור לי,” היא אמרה, ולרגע היה נדמה כאילו התחילה לדבר לעצמה.
“את טועה,” אמרתי, “אין לי שום אינטרסים לפגוע בך. כן, במשך כל הזמן שהכרתי אותך את היית בעיקר מגעילה אליי, אבל אני לא מתכוונת לפעול באותה הצורה, אני לא כזאת.”
“גרייסי הקטנה והחמודה, תמיד חושבת על טובת הזולת,” היא אמרה ואני הנדתי בראשי.
“מותר לך להראות רגש לילה. את לא תמיד חייבת לראות את כולם כיריבים שלך, לא הכל חייב להיות תחרות. אני מבינה שקשה לך, גם אני במקומך הייתי מתעצבנת בגלל דבר כזה, אבל אם תשתפי מישהו ברגשות שלך, את תרגישי הרבה יותר טוב אחריי זה.”
“את לא מכירה אותי ואת גם לא יכולה להבין אותי.”
“אני כן יכולה להבין את התסכול שלך. שאת אולי חושבת שלא יבינו אותך, או שאין לך עם מי לדבר. גם אני נהגתי לשמור הכל בבטן ולא לשתף אף אחד, בסופו של דבר זה יפגע רק בך.”
“את יכולה ללכת גרייס, אני אסתדר לבד,” היא אמרה, אבל אני נשענתי על הקיר שמולה והבטתי בה.
“אני לא יוצאת מכאן עד שתרגישי יותר טוב ותתכונני לעלות לבמה, החזרות מתחילות עוד עשר דקות.”
“למה את לא פשוט הולכת? אם לא אגיע לחזרה, מיס קלאריס תיתן לך את התפקיד הראשי, וזה מה שאת הכי רוצה.”
“כי זה לא הוגן. אני רוצה לקבל את התפקיד ביושר, ואני בטוחה שאם הייתי באותו המצב את היית עוזרת לי גם.”
“ולמה שאני אעזור לך?”
“כי אולי אנחנו שונות לילה, מאוד שונות,” אמרתי, “אבל שתינו רוצות לקבל תפקיד ביושר ובידיעה שאנחנו באמת הכי טובות, ולא בגלל שום סיבה אחרת.”

הנערה מאגם הברבורים- פרק 17
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
30 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך