הנערה מאגם הברבורים- פרק 18

shira_19 21/03/2021 69 צפיות אין תגובות

יש אנשים שכשהם עוברים רגעים קשים הם ממשיכים ליפול למטה, מחכים שמישהו יתפוס אותם. אבל לילה פול, היא הייתה בן אדם אחר. אם לא הייתי רואה אותה בשירותים, הייתי חושבת שהכול אצלה בסדר. אבל ידעתי שהיא לא הייתה בסדר, ולפעמים, ורק לפעמים, הייתי רוצה לדעת כיצד להעמיד פנים טוב כל כך, לדעת לזייף חיוך באופן מושלם כל כך.
החזרות נמשכו כמה שעות, עד שמיס קלאריס החליטה שרק אני ולילה נישאר באולם הגדול.
“זהו בנות, מחר המופע הגדול, אני בטוחה שאתן נרגשות מאוד,” אמרה מיס קלאריס והצמידה את המחברת שלה לחזה.
“כן, המופע הזה יהיה הצלחה גדולה, אני בטוחה בזה,” אמרתי. כבר יכולתי לדמיין בראשי את האנשים הרבים שיכנסו מחר לאולם.
כשאתה נמצא לפני המופע, החזרות האחרונות תמיד מרגישות כמו השקט שלפני הסערה. רגע אחד אתה מתאמן על הצעדים ורגע לאחר מכן שומעים את האנשים שנכנסים לאולם ואז הגוף מתמלא באדרנלין וברצון לרקוד, אהבתי את התחושה הזו.
“החלטתי שהיום אתן לא צריכות להישאר ולהמשיך להתאמן, אתן צריכות לנוח לקראת היום הגדול” אמרה מיס קלאריס, ואני ולילה אוטומטית הבטנו אחת בשנייה ולאחר רגע במיס קלאריס.
“זה אומר שאני עדיין ארקוד בתפקיד הראשי?” שאלה לילה, ולמרות הרושם שניסתה ליצור בפני כולם, ידעתי שהיה לה עדיין חשש קל שמיס קלאריס תעביר אליי פתאום את התפקיד הראשי.
“כן, כמובן,” אמרה מיס קלאריס וחייכה ברוך לעבר שתינו, “שתיכן עבדתן כל כך קשה לקראת המופע, ולשתיכן מגיע התפקיד. אבל אני מצטערת גרייס, לילה התכוננה לתפקיד הרבה יותר זמן ממך והיא לדעתי יותר מוכנה לגלם את התפקיד הראשי.”
“אני…אני לגמרי מבינה,” אמרתי בשקט, למרות שבתוך תוכי, כן קיוויתי שאולי מיס קלאריס תשנה את דעתה.
“אם במקרה יקרה משהו ללילה את תמלאי את המקום שלה, אבל כרגע את תגלמי את התפקיד הקודם שלך, אני בטוחה שאת זוכרת אותו.”
“אני זוכרת הכל מצוין,” אמרתי בזמן שהרגשתי בלילה שחייכה לידי עם חיוך זחוח על פניה. הרגשתי צביטה קטנה בכך שחמקה ממני ההזדמנות לשחק את אודט, אבל לילה רקדה טוב יותר, והיא עבדה לא פחות קשה ממני.
“אני ידעתי שאקבל את התפקיד, תמיד הייתי הטובה ביותר,” היא אמרה לי בזמן שמיס קלאריס התרחקה מאיתנו.
“מזל טוב, זה מגיע לך,” אמרתי לה ומהאופן שבו הביטה בי, ידעתי שהיא לא צפתה לתשובה הזו.
“אממ, תודה אני מניחה,” היא אמרה והסתובבה להתרחק ממני, אך באותו רגע נכנסה בריצה לאולם מאיה.
“מאיה, מה את עושה כאן?” שאלתי והעברתי את מבטי על מאיה שהתנשפה ואחזה בידה בכמה דפים ובמצלמה.
“את כבר לא משתתפת במופע, את לא אמורה להיות כאן,” אמרה לילה והתכוונה להמשיך ללכת אך מאיה עצרה בעדה.
“אני רוצה לצלם את שתיכן רוקדות ביחד, בשביל הכתבה שלי,” היא אמרה, לילה גלגלה את עיניה בזמן שאני חייכתי לעבר מאיה.
“אנחנו נשמח לעשות את זה,” אמרתי ולילה סובבה את ראשה לעברי.
“אל תדברי בשמי, אני לא מתכוונת להישאר עוד רגע אחד באולם הזה עם שתיכן, יש לי דברים חשובים יותר לעשות.”
“את קיבלת את מה שאת רוצה לילה, את משחקת בתפקיד הראשי, הכתבה הזו יכולה רק לעזור לך,” אמרתי ולילה סובבה את מבטה לעברי.
“למה את מתכוונת?” היא שאלה.
“מאיה היא כותבת נורא מוכשרת, הרבה אנשים בבית ספר מקוראים את הכתבות שלה. כתבה עלייך ועם תמונות של שתינו רוקדות, יוכלו רק לעזור לפופולאריות שלך ולכך שיותר אנשים יבואו למופע, אנשים שיראו אותך רוקדת” אמרתי, מאיה חייכה אליי ושתינו סובבנו את מבטינו ללילה, מחכים לתשובתה.
“בסדר” היא אמרה לאחר שתיקה קצרה, “אבל רק ריקוד אחד, כי אני בשונה מכן, בן אדם מאוד עסוק,” היא אמרה וניגשה לעבר אמצע הבמה. מאיה מיהרה לשבת באחד מהמושבים שמהם ניתן לראות את הבמה טוב מספיק. מאיה הפעילה את המוזיקה והביטה בנו בציפייה.
אני ולילה עמדנו על מרכז הבמה, והתחלנו לרקוד. באופן שהפתיע אותי, שתינו היינו מתואמות ורקדנו בקצב מושלם, בלי טעויות או עצירות. לבי פעם בחוזקה ונשימתי הייתה מהירה, התרכזתי בנקודה בסוף האולם והתמקדתי בצעדים שלי ובמנגינה הנעימה. מדי פעם הרגשתי בנוכחותה של מאיה ובמצלמה שלה, אבל רוב הזמן שקעתי בעולם משלי.
“זה היה מדהים, אתן רוקדות יפהפה,” מאיה אמרה כשהמוזיקה נפסקה. היא הביטה במצלמה שלה ובדקה שהקליטה הכול. בזמן הזה לילה כבר הספיקה לעזוב את האולם ואני ניגשתי למאיה שחייכה לעברי.
“אני חייבת להראות לך את התמונות שצילמתי וגם את הסרטון שלכן רוקדות,” היא אמרה והרימה את מבטה לעברי, “ואני חייבת להגיד לך שממש השתפרת גרייס.”
“אני?” מלמלתי וכיווצתי את גבותיי.
“אני זוכרת שבהתחלה היית טועה בהמון צעדים והיית מקבלת המון ביקורת ממיס קלאריס. אבל עכשיו כשאני רואה אותך, את רוקדת טוב כל כך, הריקוד שלך מדויק ונכון, את באמת צריכה להיות גאה בעצמך,” אמרה לי מאיה ואני חייכתי אליה.
“תודה לך מאיה, זה אומר המון בשבילי. אף פעם לא חשבתי שאצליח לעמוד בכל כך הרבה חזרות, או שאוכל לרקוד עם לילה על אותה הבמה ולהתחרות איתה על אותו התפקיד.”
“אני חושבת שאף פעם אי אפשר לצפות את העתיד. אני חשבתי שאשאר בכיתת מחול ושארקוד במופע ואני בטוחה שאת לא ציפית לרקוד ככה עם לילה או ללמוד את התפקיד של אודט.”
“בזה אני באמת לא יכולה להתווכח איתך, הרבה דברים קרו מאז היום שחזרתי. אני לא אותה גרייס.”
“את לא אותה גרייס, ואני לא אותה מאיה. אבל זה טוב, שינוי הוא לא בהכרח דבר רע.”

***

ישבתי על מדרגות הכניסה לבית שלי בזמן שהבטתי בשמיים שהיו מלאים בכוכבים. כובע גרב כיסה את ראשי ואת אוזניי ואת ידיי כיסו כפפות, היה כמעט בלתי אפשרי לצאת החוצה בקור הזה מבלי להתקרר.
“ידעתי שאני אמצא אותך כאן,” שמעתי את קולה של סקיילר, וכאשר סובבתי את מבטי שמתי לב אליה. היא התקרבה אליי בצעדים קלילים והתיישבה לידי על המדרגות.
“ברור שאני אהיה כאן, זה הבית שלי,” גיחכתי בזמן שהבטתי בפניה. מוזר איך שבוע אחד בלי לדבר איתה הרגיש לי כמו נצח.
“את יודעת שלא לזה אני מתכוונת טיפשונת,” היא אמרה ודחפה את כתפי בשובבות, “אני מתכוונת לזה שאת יושבת כאן בחוץ, מביטה בכוכבים כמו ילדה חולמנית.”
“לכל אחד יש את האמונות התפלות שלו.”
“כן, כמו שאני לא יכולה ללכת לתערוכה בלי צמיד המזל שלי, את לא יכולה להיות מוכנה למופע בלי להביט בכוכבים ולספור שיש בשמיים יותר מעשרה.”
“אני יודעת שזה טיפשי,” מלמלתי ונשענתי אחורה בכדי לקבל נקודת מבט טובה יותר על השמיים.
“אני לא חושבת שזה טיפשי לספור כוכבים, אני פשוט לא מבינה למה בחרת דווקא את המספר עשר. עדיף כבר לבחור שלוש, כי אם לדוגמא יש פחות מעשרה כוכבים בשמיים את ישר חושבת שאת תרקדי גרוע.”
“עשר זה המספר של שניידר,” אמרתי לה והיא חייכה חיוך קטן.
“שוב את והדיבור על שחקני כדורגל, הלוואי ואני הייתי מבינה בזה משהו, ככה הייתי מבינה על מה האחים שלי מדברים כשהם צופים בטלוויזיה,” היא אמרה אך התקשיתי לחייך, עדיין הרגשתי אשמה על כל מה שקרה בינינו.
“אני באמת מצטערת סקיילר,” אמרתי לה, “אני לא התכוונתי לפגוע בך.”
“את לא צריכה להמשיך להתנצל, אני מרגישה גם רע על זה שגרמתי לך להרגיש אשמה כל כך,” היא אמרה, ” אני יודעת כמה בלתי נסבלת אני לפני תערוכות גדולות, אני יודעת כמה זה קשה להוכיח את עצמך, ובמיוחד בבית ספר כמו שלנו.”
“בסוף גם לא קיבלתי את התפקיד הראשי, אז זה לא באמת משנה יותר,” אמרתי ונאנחתי בשקט.
“לא ציפיתי שלילה פול תיתן למישהו לקחת לה את התפקיד, היא אף פעם לא תוותר על אור הזרקורים,” אמרה סקיי והניחה את ידיה בכיסיי המעיל שלה.
“אני יודעת. ולמרות שאני כועסת עליה על האופן שבו התנהגה אליי, אני עדיין מאמינה שהיא רקדנית טובה, ואני אפילו מרחמת עליה קצת.”
“למה את אומרת את זה? לילה היא אחת מהבנות העשירות והמקובלות שאני מכירה,” היא שאלה אותי ונראתה עכשיו יותר מרוכזת בדבריי.
“אני חושבת שזה עצוב שיש מישהו שמשקיע כל כך הרבה שעות ומאמץ על משהו שהוא אוהב, אבל אף אחד שקרוב אליו לא מעריך אותו על זה. אבל אני חושבת שאני יודעת איך לעודד אותה,” אמרתי בשקט.
“את רוצה לעזור ללילה? אני חושבת שהחזרות האלה חירפנו אותך אם ככה את מתנהגת” היא אמרה ואני צחקתי.
“אני בסך הכל רוצה לעשות משהו טוב,” אמרתי והיא הנידה בראשה.
“בכל אופן, אני באתי לדבר איתך על משהו,” היא אמרה בקול רועד קצת, מה שגרם ללבי לפעום בחוזקה.
“על מה רצית לדבר איתי?” שאלתי אותה.
“זה קשור לערב של התערוכה,” היא אמרה והביטה בי בחשש קל.
“את אמרת לי שהיה חשוב לך שאבוא, במיוחד לתערוכה הזו,” אמרתי כשנזכרתי במה שאמרה לי בכיתה.
“כמו בכל תערוכה מביאים חובבי אומנות ואנשים מהתחום ובין היתר נציגים מאוניברסיטאות שונות, אף פעם אי אפשר לדעת מי יראה את הציור שלך, או כמו שאבא שלי תמיד אומר לי, אף פעם אי אפשר לדעת מי יגלה אותך.”
“כן, אני משערת לעצמי שהרבה אנשים הגיעו לתערוכה הזאת,” אמרתי והיא הנהנה באיטיות.
“אחד מהנציגים של האוניברסיטאות ניגש אליי, הוא אהב את העבודות שהצגתי והוא אמר שהוא קיבל את התיק עבודות שלי ושהוא היה רוצה שאבוא ואלמד במכללה אר סי איי.” ”
“אר סי איי?” שאלתי.
“המכללה לאומנויות ועיצוב, אחת מהמכללות הטובות יותר ששמעתי עליהן,” היא אמרה ונשכה את שפתיה והביטה ברצפה.
“זאת הצעה מדהימה, למה את נראית מודאגת כל כך?” חייכתי אליה ואחזתי בידה.
“כי המכללה הזו נמצאת בלונדון,” היא אמרה ונאנחה, “אני לא אוכל לקבל את ההצעה הזו.”
“למה לא?” שאלתי למרות שידעתי את התשובה שלה.
“בגלל שאז לא נלמד קרוב אחת לשנייה. תמיד חלמנו לגור בדירה משלנו, ושאת תתקבלי ללהקת מחול ושאני אפתח גלריה במרכז העיר ניו יורק. ואם אקבל את ההצעה הזו אני אנפץ את החלום הזה.”
“את לא יכולה לסרב להצעה הזו בגללי,” אמרתי לה בנחישות, “אני לא אתן לך לוותר על הזדמנות מדהימה כזו רק בשביל שנהיה ביחד. את הרי יודעת שאנחנו תמיד נהיה חברות טובות, מרחק לא ישנה את זה.”
“אני יודעת את זה. אבל עדיין אני מפחדת שדברים ישתבשו. חלק מהאוניברסיטאות בניו יורק לא קיבלו אותי עדיין, ולא נשארו לי הרבה אפשרויות בחירה, אבל לטוס ללונדון נראה לי פתאומי כל כך” היא אמרה.
“את יכולה לומר לי איפה סקיילר, החברה הכי טובה שלי סקיילר, כי אני לא חושבת שאני רואה אותה כאן,” אמרתי וסקיי צחקקה כשהעמדתי פנים שאני מחפשת אותה.
“סקיילר שאני מכירה לא הייתה מוותרת על הזדמנות כזו. את הבן אדם הכי ספונטני שאני מכירה, ואם המקום הזה הוא ברמה גבוהה , את צריכה לעשות את זה.”
“ומה את תעשי?” היא שאלה אותי, “כל הזמן הזה רק חיכיתי שתחזרי מצרפת ושנהיה ביחד, ועכשיו כסוף סוף נגמרה התערוכה והמופע שלך מגיע, אנחנו נצטרך להיפרד שוב.”
“גם אני מפחדת מזה” הודיתי בפניה בשקט, “יכול להיות שמחר מודיעים לי שגם אני עתידה לעזוב כי התקבלתי ללהקה או לאוניברסיטה, דברים קורים כל כך מהר שאף פעם אי אפשר לתכנן תוכניות מראש.”
“אבל את תעזבי אחריי כמה חודשים את הבית ספר, במקרה שלי רוצים שאעזוב עוד כמה ימים, אני לא יודעת אם אני מוכנה לזה,” היא נאנחה והביטה בשמיים.
“עוד כמה ימים?” לחשתי, “ומתי הם רוצים שתחזירי להם תשובה?”
“מחר בבוקר אני חייבת לתת להם תשובה, ואם התשובה שלי היא כן, אני אהיה חייבת להתחיל לארוז בכדי להתחיל להתמקם שם. אני אצטרך לסיים ללמוד את המקצועות שנשארו לי משם, וכבר אצטרך להיפרד מההורים שלי ומהאחים שלי,” היא אמרה ויכולתי להבין את הכאב שלה ואת ההתלבטות הגדולה.
“זה קשה פתאום לעזוב הכל, אבל זה לטובת משהו שיש לך תשוקה כל כך גדולה אליו ובשביל להגשים את החלום שלך” אמרתי וחייכתי אליה, “אני רואה כמה את רוצה להציג את האומנות שלך בעולם, לעורר השראה בכמה שיותר אנשים, את לא תוכלי לעשות את זה אם תישארי כאן, למרות שהולנד זו התחלה נהדרת בשביל זה.”
“את תהיי חייבת לעזור לי לארוז, כי אני באמת לא יודעת מאיפה להתחיל,” היא אמרה ואני חיבקתי אותה חזק. התאפקתי שלא לבכות. המחשבה שאני והחברה הכי טובה שלי נהיה רחוקות אחת מהשנייה לזמן ארוך כל כך הפחידה אותי, אבל ידעתי שאני לא אהיה מה שיעצור אותה והיא הייתה עושה בדיוק את אותו הדבר בשבילי. אף אחד לא אמר שזה קל להגשים חלומות, אבל זה היופי שבזה, צריך לעבוד קשה ולעבור מצבים לא קלים בשביל להעריך את ההצלחה ואת הרגעים היפים בפסגה.
“את תראי שאת תהיי בסדר, כמו שאת אמרת לי, צריך להיות חיוביים,” אמרתי והיא גיחכה.
“כמה כוכבים ספרת בסוף בשמיים?” היא שאלה אותי ואני חייכתי והבטתי בשמיים לרגע.
“הרבה יותר מעשר,” אמרתי ושתינו צחקנו.

הנערה מאגם הברבורים- פרק 18
דרוג הסיפור 4.8 | 4 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך