הסוף שלי- פרולוג

"אני אוהבת אותך" אמרתי לו כשישבנו על הספסל מתחת לבית שלו.
שגב הסתכל עלי במבוכה ושתק ואני חזרתי על עצמי כאילו לא שמע אותי.
"אני אוהבת אותך" כמעט צעקתי את המילים.
" שמעתי אותך…" הוא אמר לי כאילו איבד את המילים שרצה להגיד
"אז תגיד משהו!" הפצרתי בו לדבר.
"אני לא יודע מה להגיד….." השתיקה המביכה מתחילה להופיע ואני מפחדת מהשקט יותר מהתשובה שלו עצמה.
"תגיד לי את האמת…." ניסיתי לעודד אותו לתת תשובה כנה.
"אני מחבב אותך ואת יקרה לי ואני אוהב אותך מאוד אבל לא ככה."
הדמעות חנקו אותי אבל לא רציתי לבכות, זה לא מגיע לי. זה לא מגיע לו לו לראות אותי בוכה בגללו.
"אני יכולה לשאול אותך משהו?" אמתי מפוחדת. הוא חייך אלי "בשבילך- הכל"
נשמתי עמוק מפוחדת שכבר איבדתי אותו לתמיד וכשאוויר האוויר יצא מהריאות הוא לקח איתו את המילה "למה?".
שגב הסתכל עלי מעט מבולבל אבל ידע בדיוק על מה אני מדברת. ראיתי את החרטה שלו על כל הדברים שעשה בעיני ושתק.
הסתכלית עליו בציפייה וחיכיתי שידבר ויענה. כל הקושי שלו להוציא את המילים האלה "אני מצטער…" הסתכלתי עליו בציפייה וידעתי שהוא לא הולך להמשיך. נשמתי שתי נשימות עמוקות "זה בסדר רק רציתי שתדע, לפחות ניסיתי. עכשיו אתה יודע"