shira_19
היי לכולם! אז זה הסיפור החדש שלי, מקווה שתאהבו ואשמח לשמוע את דעתכם :)

יום ולילה- פרק 1

shira_19 22/03/2021 192 צפיות אין תגובות
היי לכולם! אז זה הסיפור החדש שלי, מקווה שתאהבו ואשמח לשמוע את דעתכם :)

שמחתי שהיום נגמר, במיוחד בגלל ששנאתי את התקופה הזאת בשנה. אני לא מדברת על תקופת החגים או על תקופת מבחנים, אני מדברת על נשף הסיום. ראיתי כל כך הרבה הצעות לנשף בשבועות האחרונים, שמעתי את בנות כיתתי מדברות על השמלות שהן מתכננות ללבוש וכשהלכתי במסדרון היה קשה לי לפספס את הפוסטרים או הקישוטים שהכינו לכבוד המאורע, אבל לא משנה מה ראיתי או שמעתי, אני לא התרגשתי יותר מדי מהנשף הזה.
אני יודעת שאני נשמעת מרירה, אבל יש לי את הסיבות שלי. אני כמעט ולא דיברתי עם אנשים בבית ספר שלי והמסיבה האחרונה שהייתי בה הייתה מסיבת יום הולדת שש עשרה של החברה הכי טובה שלי. חוץ מזה, גם אם הייתי רוצה ללכת, לחברה הכי טובה שלי כבר יש דייט, וזה אומר שגם אם אלך, אז אני אלך לבד, וזה בפני עצמו דבר די מבאס.
כששמעתי מישהו דופק על הדלת, התקדמתי לעברה לאחר שלקחתי את הטיפ שכבר הנחתי על השיש במטבח ולקחתי בזהירות את מגש הפיצה מהשליח שעמד על מפתן הדלת. היה קשה לראות את תווי פניו בגלל הקסדה שעדיין הייתה על ראשו, אבל אני מניחה שגם אם לא היה חובש אותה עדיין לא הייתי מצליחה להבחין בהרבה פרטים, כי הוא נעלם באותה מהירות שבה הגיע. אני זוכרת שפעם שקלתי לעשות רישיון לאופנוע, לפני כמה שנים הרעיון קסם לי ונראה לי כמו משהו מגניב שהייתי רוצה לנסות, אולי סתם כי חיפשתי הרפתקאות ואתגרים חדשים, אבל אימא שלי כמובן פחות התלהבה מהרעיון, או לפחות זה מה שהבנתי לפי המהירות בה דיברה וכמות הפעמים שאמרה אלוהים אדירים בספרדית.
הנחתי את הפיצה בסלון לצד קערת הפופקורן שהכנתי כבר לפני כמה דקות. בשביל לשמור על השפיות שלנו במהלך השנה המאוד לחוצה הזאת, אני והחברה הכי טובה שלי אווה החלטנו לעשות מסיבת פיג’מות לפחות פעם בשבוע. זה אולי נשמע מטופש, או כמו תחביב שהיינו צריכות להפסיק ממזמן בגלל שאנחנו כבר לא ילדות קטנות, אבל אני לא יודעת איך הייתי מצליחה לשרוד את התיכון בלי אווה ובלי מסיבות הפיג’מות שלנו. אני לא אתפלא אם גם בשנות העשרים לחיינו נמשיך עם אותה המסורת, אולי לא באותה תדירות כמו עכשיו, אבל עמוק בפנים קיוויתי שלעולם לא נוותר עליה.
נשענתי על הספה והבטתי במסך הטלוויזיה שבו שודר קליפ לשיר של ראפר מסוים. במקום להתרכז בקליפ, מבטי היה מפוקס כעת על השעון שהיה תלוי על הקיר במטבח. לא הייתי מופתעת לראות שהמחוגים הצביעו על שעה מאוחרת יותר מהשעה שבה קבעתי להיפגש עם אווה, אני ידעתי הרי שהיא תאחר, איחור סדרתי היה עוד כישרון ייחודי של אווה קרטר. הקשבתי לקולה הנעים של לנה דל ריי ולמילים של השיר שלה שהכרתי טוב ובנקודה כלשהי בשיר, אולי פשוט מתוך שעמום, לקחתי את השלט כאילו היה מיקרופון וקירבתי אותו לפי לפני שהתחלתי לשיר.
“ויולט, מה לעזאזל את עושה?” שמעתי את קולה של אווה ומיד לאחר מכן את הדלת נסגרת. הסתכלתי עליה למשך כמה שניות אך במקום לענות המשכתי לשיר, אבל קצת יותר חזק ממקודם הפעם.
“האם תאהב אותי כשאני כבר לא צעירה ויפה? האם תאהב אותי…” שרתי בזמן שהתרכזתי בדמות המנצח שמשני צדדיו היו חברי התזמורת שהוסיפו גוון נוסף לשיר היפה.
ניסיתי להסתיר את החיוך שעל פניי ולשמור על ארשת פנים רצינית כשאווה הניחה את אחת מידיה על אוזנה כדי שהיא לא תשמע את השירה הנוראית שלי. היא התקדמה קרוב יותר אליי והושיטה את ידה באיטיות לכיוון השלט שאחזתי. תנועותיה היו מדודות וזהירות כל כך, כאילו פחדה שבכל רגע אני עלולה לעשות תנועה חדה או אולי אפילו אדחוף אותה אחורנית. לבסוף היא לקחה את השלט ונאנחה בהקלה כשהשיר נגמר.
“זה מה שאת מקבלת בגלל שאת מאחרת,” חייכתי והיא גלגלה את עיניה והתיישבה גם כן על הספה לאחר שהניחה את התיקים שהביאה עימה בצד. העפתי מבט חטוף בפניה, אך במקום שתלבש בגדים נוחים שמתאימים לשינה, היא לבשה את אותה שמלה שראיתי אותה לובשת היום בבית ספר. תהיתי לעצמי אם אולי, רק הפעם, האיחור לא היה באשמתה, אלא בגלל שהייתה צריכה להישאר בבית ספר עד שעה מאוחרת יותר בגלל החזרות שלה. לכל אחת מאיתנו היו את העיסוקים שלה ואני גם מצאתי את עצמי הרבה שעות נוספות בבית הספר בגלל שהייתי צריכה לעבוד על הציורים שלי, אבל תמיד הייתה לי הרגשה כאילו אווה הייתה צריכה לבלות הרבה יותר שעות בנגינה על פסנתר ובחזרות לקראת המופעים או הקונצרטים השונים שהיא הייתה צריכה להשתתף בהם. הנחתי את ידי על שפתיי בכדי לא לצחקק שום בכדי שלא תחשוב שאני צוחקת עליה כשהבטתי בשיערה הבלונדיני והארוך שנראה חלק אפילו יותר עכשיו. אית’ן, החבר שלה, נוהג לקרוא לה נסיכה, ואני יכולה להבין למה מתוך כל כינויי החיבה הקיטשיים והרומנטיים שקיימים בעולם, הוא בחר דווקא בכינוי הזה. בארון שלה אולי לא היו המותגים הכי יקרים ושווים, אבל היא ידעה לבחור בגדים אלגנטיים וייחודיים שלא היה ניתן למצוא בארון של אף אחת אחרת והיא תמיד נהגה לשים בשיערה קשת עם פנינים או אבנים שהזכירו לי בצורתם את היהלומים או הפרטים שמופיעים בכתרים של בני מלוכה או אצולה.
“אם תמשיכי להתנהג ככה אני לא אספר לך מה מצאתי,” היא אמרה בטון מזהיר ואני הרמתי גבה.
“מצאת מפת אוצר?” ניחשתי. “או אולי סוף סוף גילית איפה אמא שלך מחביאה את כל החטיפים שהיא קונה?”
“ויולט, אל תהיי מגוחכת,” היא אמרה. “אני לא אוכלת חטיפים, את יודעת כמה סוכר וחומרים אחרים שמזיקים לגוף שלך יש בדברים האלה?”
אה, נכון, איך יכולתי לשכוח את הפרט הקטן הזה. אווה לא מזמן התחילה לקרוא הרבה מחקרים ומאמרים על תזונה נכונה ועל החשיבות של פעילות גופנית, מה שגרם לה להפסיק לאכול הרבה דברים ובמקום זאת להתחיל לאכול בעיקר אוכל בריא, שכחתי שזה גם אומר שהיא בקושי אוכלת חטיפים עכשיו. אני לא יודעת עוד כמה זמן היא תמשיך עם כל העניין הזה או אם אי פעם יימאס לה ללכת לרוץ בבוקר, אבל אני כן יודעת עכשיו שכנראה זה היה רעיון לא חכם במיוחד להזמין פיצה.
“טוב…” היא חיככה את כפות ידיה זו בזו לפני שלקחה את הטלפון שלה והתחילה לדפדף על המסך. הצצתי על המסך שהיה מלא באייקונים של אפליקציות שונות שהורידה בזמן שחיפשה כנראה אחרי מה שרצתה להראות לי.
לאחר עוד כמה רגעים היא לחצה שוב על המסך ואז הצמידה את הטלפון לחזה בכדי שלא אוכל עדיין לראות במה מדובר, אבל למרות שלא היה לי מושג מה מצאה, החיוך שעל שפתיה רימז לי שזה בהחלט ריגש אותה מאוד.
“את זוכרת את השיחה שלנו על נשף הסיום?”
אם אני זוכרת? אני זוכרת יותר מדי טוב את ניסיונות השכנוע שלה. לזכותה ייאמר שכל פעם היא העלתה טיעונים נכונים ונקודות חשובות, אבל זה עדיין לא היה מספיק בכדי לגרום לי לשנות את דעתי.
“את מדברת על השיחה שבה אמרתי לך שאני לא מתכוונת לבוא?” שאלתי. “כן, אני זוכרת מצוין.”
“מה אם הייתי אומרת לך שאני יכולה למצוא לך דייט לנשף?” היא שאלה, שתי עיניה הירוקות נצצו בזמן שהביטה בי וחיכתה שאגיב לדבריה. אם עד כה הייתי רגועה יחסית, עכשיו ידעתי שהייתה לי סיבה לדאוג.
“אני לא החלטתי לא ללכת רק בגלל שאת כבר קבעת עם אית’ן, כל מה שקשור בנשף הזה פשוט לא בשבילי, זה הכל,” הסברתי בזמן שהיא הנידה בראשה ושילבה את זרועותיה זו בזו.
נאנחתי. “ואפילו אם זו הייתה הסיבה העיקרית, קשה לי להאמין שתצליחי למצוא לי דייט לנשף כש-”
“כן, כן, מה שתגידי,” היא הזדקפה כעת במקומה וסובבה את הטלפון שלה לעברי. מצמצתי בעיניי לפני שהבטתי במסך הפלאפון שאורו היה מעט בוהק מדי. על המסך הייתה תמונה פשוטה של לב שמסביבו היו דימויים ותמונות שונות, שביניהן מיד זיהיתי זוג כנפיים ובתולת ים.
צמצמתי את עיניי לפני שהרמתי את מבטי חזרה לאווה. “מה זה?”
“תני לי להכיר לך את יום ולילה,” היא אמרה והניפה את ידה באוויר מול המסך, תנועה שהזכירה לי את המוכרות בסופר שתמיד ניסו לשווק מוצרי קוסמטיקה או בשמים שונים, כאילו טון דיבור נעים ותנועת יד יספיקו בכדי לשכנע אותי לקנות את המוצר. “כולם בבית ספר מדברים על האפליקציה הזאת, אפילו סבתא שלי שמעה עליה, וסבתא שלי בקושי יודעת להשתמש בטלפון שלה.”
“אפליקציה?” שאלתי באיטיות.
“אפליקציית היכרויות,” היא הבהירה. “וזאת לא סתם אפליקציה רגילה, היא מפגישה בין יצורים על- טבעיים לבין בני אדם.”
“את צוחקת, נכון?” שאלתי בזמן שבהיתי במסך.
היה נראה כאילו היא ציפתה לתגובה הזאת, כי היא חייכה אליי ואז הניחה את ידה על כתפי. “קדימה, ויולט, תנסי לתת סיכוי לאהבה,” היא אמרה. “את זאת שתמיד אומרת שהבנים בבית ספר שלנו הם לא בוגרים, ילדותיים מדי, לא רציניים מספיק או שהם משעממים מדי. אולי כל זה פשוט סימן, אולי את פשוט צריכה להכיר מישהו שונה, מישהו מיוחד, מישהו קסום.”
“כמו מי בדיוק?” נשענתי קדימה וחיבקתי את רגליי. “אף פעם לא השתמשתי באפליקציה כזאת ואני גם לא מתכוונת להתחיל להשתמש. את מכירה אותי, אני לא הבן אדם הכי טכנולוגי בעולם ואם כבר להכיר מישהו, אני מעדיפה שזה יהיה בדרך קצת יותר רגילה, פנים אל פנים, במציאות, לא דרך מסך.”
“כן, ואולי את גם רוצה לשלוח למישהו מכתב בדואר ולחכות עד שהוא ישלח לך מכתב בחזרה, או שבעצם אולי עדיף להשתמש ביונת דואר, זה הרבה יותר הגיוני סה”כ,” היא אמרה ואני גילגלתי את עיניי. “אנחנו במאה העשרים ואחת, וי, הטכנולוגיה מתקדמת, כבר קשה להכיר אנשים בדרך שאת מתארת, אני אפילו קראתי מחקרים שאומרים שבמציאות של היום רוב הזוגות מכירים דרך אפליקציות.”
“את ואית’ן לא הייתם צריכים אפליקציה,” ציינתי. לפי איך שזה נראה, הייתי זקוקה לכמה שיותר טיעונים ונימוקים לטובתי בעניין אם רציתי להוריד אותה מהרעיון הזה.
“אני ואית’ן זה סיפור אחר,” היא אמרה בחולמניות. הסיפור שלהם באמת היה אחר, כמו מהסיפורים האלה שקוראים בספרים או בסרטים רומנטיים, ואני לא אומרת את זה רק בגלל שאווה סיפרה לי איך הכירו, אני הייתי נוכחת בזמן שהם פגשו זה את זה לראשונה, אני יודעת שכשהיא סיפרה לאימא שלה או לאנשים אחרים על האופן שבו הכירו היא לא הגזימה או הוסיפה אלמנטים דרמטיים שיצרו עניין נוסף לסיפור.
“מה שהיה ביני לבין אית’ן זה גורל,” היא אמרה. “אי אפשר להסביר את זה בדרך אחרת. לא הגיוני שזה סתם צירוף מקרים שנתקלנו זה בזה בכל כך הרבה מקומות, או שהספר נפל לי מהלוקר דווקא כשהוא עבר במסדרון או שכשהמורה סידרה מקומות מחדש היא הושיבה אותי לידו ואז בכיתת המוזיקה כששנינו ניגנו על הפסנתר שיר מהפלייליסט של הסרט -”
“אוקיי, הבנתי את הנקודה,” אמרתי. “גורל, צירוף מקרים, אהבה מהסרטים, את יכולה להמשיך.”
“מה שאני מנסה לומר, זה שלך לא הייתה הזדמנות להכיר תלמיד חתיך ממדינה זרה עם מבטא מהמם יש לציין, מה שאומר, שצריך לפתוח את הראש, לצאת מהקופסא, לנסות דרך אחרת.”
“אנחנו מדברות כאן על דייט לנשף, כן?” אמרתי. “אני לא מחפשת חבר או אהבה או-”
“אז את כן פתוחה לרעיון של לנסות את זה?” היא רכנה קרוב יותר אליי על הספה, החיוך שעל פניה רק הולך וגדל.
“אבל…את יודעת ששמעתי הרבה דברים רעים על אפליקציות כאלה, שזה שוק בשר ושקשה באמת להכיר מישהו נורמאלי ושכל הבנים שם-”
“את חושבת שלא חשבתי על זה כבר?” היא שאלה. “אני קראתי את התגובות של המשתמשים, דיברתי עם אנשים וקראתי מלא כתבות שעשו על האפליקציה. כמו שאמרתי לך, כולם מדברים על זה עכשיו, ועד עכשיו שמעתי רק דברים טובים. תחשבי כמה מגניב זה יהיה לצאת לדייט עם איש זאב או בתלות ים,” היא המשיכה לדבר במהירות. “יש כל כך הרבה אפשרויות! כמה בנות מהשכבה פגשו כבר מישהו ככה, אפילו בן דוד שלי יצא שבוע שעבר עם פיה, והשבוע יש להם כבר דייט שלישי.”
“פיה…את מתכוונת לפיה כמו טינקרבל?” שאלתי כשנזכרתי בסרט של פיטר פן שאני ואווה ראינו באחד מהמרתונים שלנו. זה היה הסרט האהוב על אווה והדמות האהובה עליה הייתה טינקרבל, היא אהבה את כל הקונספט של האמונה בפיות ושל אבקת הקסמים שגרמה לדמויות לעוף. אני גם אהבתי את הסרט, אבל שנאתי את הסוף, כעסתי על פיטר פן על כך שחזר לארץ לעולם לא כדי שלא יגדל, זה נראה לי כמו דבר אנוכי לעשות, לעזוב ולא לחזור בכדי שתוכל לחיות ככה, לנצח.
“איך זה אפשרי בכלל?” שאלתי לבסוף. “איך זה אפשרי לצאת עם מישהו קטן יותר ממך? כאילו, הרבה הרבה יותר קטן ממך?”
“אז לא פיה…” היא מילמלה בזמן שהעבירה את אצבעותיה על מסך הטלפון שלה.
הסתובבתי אליה בחדות. “אל תגידי לי שכבר התחלת?”
“תירגעי, אני בסך הכל ממלאה פרטים כללים עלייך והעדפות,” היא המשיכה להביט מטה. “מה עם זומבי?”
אני אל יודעת ממה הייתי יותר מזועזעת, מכך שאווה באמת הציעה שאלך לדייט עם זומבי או מכך שהאפלקציה הציעה לה את זה בתור אופציה.
“מי אחראי בכלל לאפליקציה הזאת? אדם שפוי לא יעלה בדעתו לנסות להפגיש בין זומבי לבן אדם. אני הייתי רוצה לשמור על המוח שלי, אז לא, אני לא הייתי רוצה לצאת עם זומבי.”
“את מוכנה להירגע. זו אפליקציה בטוחה לגמרי, ואת כנראה לא הקשבת מספיק בשיעור כשהמורה הסביר על האופן שבו החברה התפתחה והחלה לקבל יצורים על טבעיים כמו שהם. זומבים הם לא מפחידים כל כך כמו שמציגים בסרטים, הם פחות מאיימים או מסוכנים ממה שאת חושבת. בזכות הטכנולוגיה והמדע מצאו דרך להרגיע את הרעב שלהם ולאפשר להם להשתלב בחברה.”
“אני הקשבתי בשיעורים, ועדיין…בבקשה תבטלי את האופציה של זומבי,” ביקשתי ממנה בשקט.
“אולי ציקלופ?” היא שאלה. “שמעתי מחברה שהם די רומנטיים.”
“כן, ענק עם עין אחת, זה לגמרי הטעם שלי.”
היא סיננה משהו ברוסית שלא הבנתי לפני שהמשיכה לדפדף מטה בפרטים שמילאה. שנאתי כשהיא דיברה ברוסית כשהיא ידעה שאני לא יכולה להבין אותה, אם היא לא הייתה מבינה ספרדית אז זה היה הוגן, אבל מאז ומתמיד היא צפתה בטלנובלות, אז הספרדית שלה הייתה טובה כמעט כמו שלי, ומצד שני, אולי היה עדיף שלא אדע את התרגום של הדברים שאמרה.
“אלוהים, את כל כך בררנית,” היא ליפפה את ידה סביב אחת מקצוות שיערותיה הבלונדיניות. “את צריכה לשמור על ראש פתוח.”
“העובדה שאני משתפת איתך פעולה כרגע היא כבר צעד גדול מבחינתי, את שוכחת שאני לא רגילה לדברים כאלו, את יכולה לפחות לנסות להציע לי משהו קצת יותר…יותר נורמאלי, בהתחשב בנסיבות לפחות.”
“את רוצה לראות את רשימת האפשרויות?” היא שאלה. “אני לא אציע לך שום דבר שקשור במים כי אני יודעת כבר שאת לא יכולה לשחות ושריח של דגים גורם לך לבחילה. אני לא יכולה להציע לך קנוטאור או כל יצור אחר שרק חצי מהגוף שלו אנושי, כי אפילו אני יכולה להבין למה זה מוזר מדי, אבל את חייבת לעזור לי לפחות קצת, תני לי משהו לעבוד איתו או לפחות כיוון כלשהו.”
הרגשתי את מבטה עליי אך לא הסתכלתי עליה חזרה, כי ידעתי שהיא מצפה שאגיד משהו, שאתן לה את הכיוון שהיא מחפשת, אבל בכנות לא ידעתי מה לומר, לא הייתה לי תשובה מדויקת. יש אנשים שהם ברי מזל ופשוט מכירים את אהבת חייהם באופן מקרי, בתזמון שהסתבר שהיה נכון או כמו שאימא שלי נוהגת לומר, אני אמצא אהבה כשאני לא אחפש אותה וארדוף אחריה, אבל אף פעם לא רדפתי אחריה. “אני לא כזאת, אווה, אין לי רשימת דרישות ארוכה של דברים שאני מחפשת, אין לי טעם ספציפי בבנים שאני יכולה פשוט לתאר לך, לא אכפת לי מצבע העיניים או מהגובה, וגם לא אכפת לי אם הוא יבשל גרוע כי גם אני בשלנית גרועה ובאמת שהדבר האחרון שמעניין אותי זה איזה מן יצור על טבעי הוא יהיה, אני פשוט לא רוצה לפגוש מישהו הזוי או קיצוני עד כדי כך. אני אפילו לא מבינה למה אנחנו מבזבזות את הזמן שלנו על זה במקום בלצפות בסרט ולאכול מהפיצה שאני בטוחה שהיא כבר התקררה מזמן.”
“אנחנו מחפשות לך דייט, זה יותר חשוב מפיצה,” היא אמרה ואני לא צוחקת כשאני אומרת שכאב לי לשמוע אותה אומרת את זה. אחרי שבוע ארוך של מבחנים ולימודים, רק המחשבה על פיצה ועל ערב סרטים הצליחה לעודד אותי.
“נשמע כאילו את מחפשת לי חבר, לא דייט,” מלמלתי ופתחתי את המגש פיצה ולקחתי פרוסה גדולה יחסית. אווה יכולה לדבר עד מחר על כמות הקלוריות בחתיכה או להמשיך לבוק באכילת ירקות וכמות חלבונים נכונה לגוף שלה, אם אנחנו לא מתכוונות לראות סרט בקרוב אז לפחות אתנחם באכילה של משהו טעים בינתיים.
“היי, אני בסך הכל מנסה לעזור ואם מכל הסיפור הזה את תצאי עם אהבה, אז סוף סוף נוכל ללכת לדאבל דייט כמו שתמיד רציתי שנעשה, ואז גם אוכל להסתכל עליהם ביחד ולזכור שבזכותי החברה שלי מאושרת עם בחור נפלא, ובאמת וי, אולי עכשיו טוב לך לבד, אבל מה עם עוד שנה, שלוש שנים, חמש שנים, אני בטוחה שמתישהו יימאס לך מהלבד.”
“את מודעת לעובדה שלא צריך בחור בשביל להיות מאושרת, נכון?” שאלתי, למרות שידעתי שהיא ידעה את זה, ידעתי כמה עצמאית היא הייתה ושמערכת היחסים שלה ושל אית’ן מעולם לא הייתה מוגזמת והם לא היו זוג דביק כל כך בהשוואה לזוגות אחרים שראיתי בבית ספר.
“אני החברה הכי טובה שלך, נראה לך הגיוני שעד עכשיו אני לא יודעת מה את אוהבת בבחור, או איזו תכונה את מוצאת מושכת אצל מישהו?” היא שאלה. “חלק מהתפקיד שלי כחברה הכי טובה הוא לדעת את הדברים האלה, אבל את אף פעם לא משתפת אותי בכלום.”
“אני כן משתפת אותך, יש דברים שאת יודעת שאפילו ההורים שלי לא יודעים, אז תאמיני לי שאת הבן אדם שיודע עליי הכי הרבה דברים ושאני הכי סומכת עליו בעולם, אבל מוזר לי לדבר על אהבה, לא כי אני לא חושבת שזה נחמד, או שלא הייתי רוצה לחוות אותה, זה פשוט קצת קשה לדבר על זה לפעמים, זה הכל. חוץ מזה, אני לא רוצה להתחיל ליפול לציפיות לא ריאליסטיות ולהתחיל לדמיין דברים שאף פעם לא יקרו, את אמרת את זה בעצמך, הסיפור שלך ושל איתן מיוחד, סטטיסטית אם את מחשבת את הסיכויים לסיפור כזה אז התוצאה היא די נמוכה.”
“ובלי קשר אליכם,” המשכתי לדבר ולאחר שלקחתי עוד כמה ביסים מהפיצה. “כל השיחה הזאת על טכנולוגיה ואפליקציות היא די מדכאת, לפעמים חבל לי שלא נולדתי בתקופה אחרת, כשהכל היה פשוט יותר. אני מתגעגעת לתקופה שצריך ללכת ולרכוש סרט בשביל שיהיה אפשר לראות אותו בבית, או כשאנשים באוטובוסים היו מביטים זה בזה או קוראים ספר או מגזין במקום להיות מרוכזים בטלפונים שלהם או מנותקים מהעולם בגלל המוזיקה שהם שומעים, ואת יודעת משהו, כן, אני מעדיפה לקבל מכתב אהבה בדואר, כזה שאפשר לקרוא את המילים שמישהו כתב על הנייר עם עיפרון או עט, אני מעדיפה מישהו שיש לו קצת עניין באומנות בכדי שלא אצטרך להרגיש רע כל פעם שאני מדברת על יצירת אומנות יותר מדי זמן, או לפחות שאוכל ללכת למוזיאון לאומנות פעם ב…, וספרים, הייתי שמחה אם הייתי מכירה מישהו שקורא ולא עסוק כל היום במשחקי וידאו או במה הייתה התוצאה במשחק הכדורגל בערב שלפני.”
“עוד משהו?” שמעתי את קולה הרך של אווה. הרמתי את מבטי מהפיצה שעד כה בהיתי בזיתים ששמו עליה בזמן שדיברתי והסתכלתי עליה. העברתי כמה קצוות שיער שנפלו על פניי אל מאחורי אוזניי וצחקתי.
“זה מגוחך,” הנדתי בראשי בזמן שהמשכתי לצחוק, אך מבטה עדיין היה רציני.
“מה מגוחך?”
“אני סתם נסחפתי, אני יודעת שבנים כאלה לא קיימים, לא איפה שאנחנו גרות בכל מקרה. ניו יורק זאת עיר כל כך גדולה, ועדיין, כל כך קל למצוא את עצמך לבד כאן, זה לא מוזר?”
“ואם היית צריכה להמשיך להיסחף, מה עוד היית רוצה?”
היטיתי את ראשי מעט הצידה בכדי לבחון את פניה, אך ממש כמו לפני רגע, היא עדיין הייתה רצינית, חיכתה בשקיקה לשמוע את דבריי. “את רוצה שאמשיך לדבר בשביל שיהיה לך עוד מידע להשתמש בו בפרופיל שלי באפליקציה המוזרה הזאת או שאת פשוט שמחה שסוף סוף אני מדברת איתך על בנים?”
“גם וגם,” היא חייכה. היא לקחה את אחת הכריות מהספה והניחה אותה על ברכיה לפני שהניחה את שתי מרפקיה על הכרית והשעינה את ראשה על כפות ידיה. היא נראתה כמו ילדה שהפסיקו לספר לה את הסיפור בחלק המעניין ביותר והיא חיכתה בציפייה לשמוע את ההמשך.
“קדימה, אל תפסיקי עכשיו, אני רוצה לשמוע, וגם, אם את רוצה שאמצא עבורך התאמה טובה, אז אני צריכה כמה שיותר פרטים.”
לא אהבתי את הכיוון שכל השיחה הזאת לקחה, לא אהבתי את זה בכלל.
“אווה…”
“היי, תסמכי עליי, אני מבטיחה שרק אם אמצא מישהו שנראה כמו התאמה טובה עבורך אז רק אז אסדר לך דייט איתו, כל מה שאת צריכה לעשות הוא לסמוך עליי.”
לקחתי ביס נוסף מהפיצה ונשענתי אחורנית על הספה. זה הולך להיות לילה ארוך.

יום ולילה- פרק 1
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
31 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך