יום ולילה- פרק 2

shira_19 30/03/2021 266 צפיות 4 תגובות

דייטים ראשונים הם מלחיצים, אבל הם אפילו מלחיצים יותר כשאני יודעת שהדייט הוא עם יצור על טבעי. אני סמכתי על אווה, באמת שסמכתי עליה, אבל עדיין פחדתי. עמדתי ליד הכניסה למסעדה בזמן שהבטתי באנשים שכבר ישבו במסעדה ונהנו מהמנות שהזמינו. הייתי רגילה ללכת להרבה מסעדות, אולי אחד מהיתרונות בלחיות בניו יורק היא שתמיד היו הרבה אפשרויות ומקומות שאפשר לראות או לאכול בהם.

משום מה מעולם לא יצא לי לאכול כאן. זאת לא הייתה מסעדה יוקרתית או מסעדה מהסוג שאליה אני רגילה ללכת עם הוריי כשחוגגים יום הולדת או כשיש אירוע מיוחד, היא הייתה בדיוק ההפך מזה, היא הייתה פשוטה, הצבע הצהוב והחם של הקירות היה נעים לעין, ושולחנות העץ ומספר התמונות שהיו תלויות על הקירות בפנים תרמו ליצירת אווירה חמימה ונינוחה. חייכתי שוב לעבר המארחת שעמדה בחוץ בזמן שהמשכתי לעמוד באותה הנקודה שבה עמדתי בעשר הדקות האחרונות.

עלתה במוחי המחשבה שאולי עדיף לבטל את כל העניין ופשוט לחזור הבייתה, הלב שלי דפק בחוזקה, הייתי עייפה כי רוב היום עבדתי בסטודיו לציור בבית ספר ואפילו לא ידעתי אם התלבשתי בסדר. העברתי את ידי על הסוודר הכחלחל שלבשתי ואז הבטתי מטה במגפיים השחורות שלי שהתאימו בצבען לג’ינס שלבשתי. אווה היא המומחית לאופנה מבין שתינו, ולא משנה כמה פעמים עשתה מאמצים לשכנע אותי לשים יותר תכשיטים או יותר איפור, אף פעם לא הקשבתי לה, והייתי בסדר עם זה, אבל לרגע אחד הצטערתי שלא הקשבתי לעצות שלה וניסיתי להשקיע יותר באיך שנראיתי הערב, אפילו העברתי את ידי בשיערי הקצר רק בכדי לוודא שלא נשארו בו עוד שאריות של צבע אחרי שיעור הציור שהיה לי היום.

אוקיי, יכול להיות שהייתי יותר מרק לחוצה, הרגשתי כאילו מישהו לקח ממני את פלטת הצבעים והמכחולים שלי ונתן לי כלי חדש לצייר איתו שלא ידעתי איך להשתמש בו, זאת הייתה תחושה שקיוויתי שתעבור, ומהר. עצמתי את עיניי לכמה שניות, רק בכדי להרגיש את הרוח הקרה מכה בפניי לפני שפקחתי את עיניי שוב. לקחתי נשימה עמוקה לפני שהסתובבתי לעבר המארחת. היא לא הייתה נרגשת מדי כשסוף סוף ניגשתי אליה ואמרתי לה את שמי בכדי שהיא תוכל לבדוק את ההזמנה, אבל האמנתי שאפילו היא הייתה שמחה שהיא לא הייתה צריכה להביט בי ממשיכה ללכת הלוך ושוב.

“הנה זה, ויולט קורו,” האצבע שלה נעצרה על מסך הטבלט. “הידיד שלך הגיע כבר, השולחן שלכם נמצא ממש שם.” היא הצביעה לעבר אחד מהשולחנות האחרונים שהיו פנויים בחוץ. עמדתי על קצות אצבעותיי וניסיתי להציץ ולראות מי ישב שם, אבל כמה אנשים שישבו לפני אותו שולחן הסתירו אותו.

“אני אקח אותך לשולחן,” היא אמרה. בקושי שמעתי מה שאמרה, אולי בגלל שעדיין הייתי מפוקסת באותה נקודה שהצביעה עליה ממש לפני שנייה. הנדתי בראשי באיטיות ועקבתי אחריה לאחר שלקחה את אחד מהתפריטים שבערימה מולה. היה ריח נעים באוויר וכשהצצתי בשולחנות האחרים, ראיתי את המנות שאנשים הזמינו, אבל לצערי לא משנה כמה טעימות הן נראו, לא הייתי באמת רעבה, אם להיות כנה לחלוטין, הרגשתי בעיקר בחילה.

מארחת כחכחה בגרונה ואני אז התעוררתי ממחשבותיי ומצמצתי לפני שהבטתי שוב בפניה.
“זה השולחן שלך,” היא אמרה והניחה את התפריט על השולחן. היא חייכה לעבר האדם הנוסף שישב בשולחן ואז הנידה בראשה לעברי לפני שהסתובבה חזרה בכדי ללכת חזרה לעמדה שלה. לרגע עלתה במוחי המחשבה לאחוז בזרועה ולבקש ממנה לא לעזוב אותי לבד עם אדם זר שהיה אמור להיות הדייט שלי, אבל אפילו המחשבה על מעשה שכזה נראתה בעיניי כה ילדותית ושטותית. עוד לפני שהספקתי לומר משהו נוסף, היא כבר הספיקה להיעלם.

התיישבתי על הכיסא והרמתי את ראשי באיטיות בכדי לראות מי ישב מולי בצדו השני של השולחן. אני לא יודעת מה ציפיתי לראות, אבל במקום לראות מישהו עם קרניים או כנפיים או עור מכוסה בפרווה או קשקשים, האדם שמולי נראה די רגיל. עיניי פגשו את עיניו החומות וממש לאחר מכן הוא חייך אליי, וברגע שזה קרה שריריי נרפו והלחץ שבחזי נרגע.

“היי,” הוא אמר. “אני ג’יאן.”

ג’יאן… חשבתי לעצמי, זה שם יפה.

“אני ויולט,” אמרתי בשקט והסתרתי את ידיי מתחת לשולחן בכדי שלא יראה כמה מהר שיחקתי עם אצבעותיי בנסיון להירגע. “אני מקווה שלא היית צריך לחכות לי הרבה זמן.”

“זה בסדר, חברה שלך כבר אמרה לי שכנראה תאחרי.”

הזדקפתי מיד במקומי. היא אמרה לו מה?

“אני לא איחרתי,” מיהרתי להגן על עצמי. “אני תמיד מגיעה בזמן, אני פשוט…אני פשוט הייתי…”

הוא הרים את אחת מגבותיו. “פשוט מה?”

“לחוצה,” הנמכתי את מבטי בכדי להתחמק ממבטו. “חשבתי שהיא תנסה לקבוע לי דייט עם איזה מישהו משוגע. אל תבין אותי לא נכון, אני אוהבת יצורים על טבעיים, ואני אוהבת קסם. קראתי את הספרים של הארי פוטר מליון פעמים ובשיעור היסטוריה עשיתי עבודה שלמה על המפלצות מהתקופה של יוון העתיקה, ושלא נתחיל לדבר בכלל על אנשי זאב, כי אני יכולה לדבר על זאב צעיר במשך שעות, אני עדיין לא מאמינה שהסדרה נגמרה,” אמרתי ואז הצצתי לעברו שוב בזהירות. יופי, הדייט הזה התחיל רק לפני כמה דקות וכבר הספקתי למצוא דרך להרוס אותו ולהלחיץ את האדם המסכן שמולי.

“אני מצטערת,” נאנחתי. “אני לא עושה דברים כאלה, אני לא יוצאת לדייטים. הסיבה היחידה שאני כאן היא בגלל החברה הכי טובה שלי, היא הראתה לי את האפליקציה הזאת שהיא שמעה עליה ומשום מה הסכמתי לשתף איתה פעולה ולתת לזה הזדמנות.”

“זה בסדר, גם אני לא יוצא להרבה דייטים,” הוא אמר ואז גירד את סנטרו. “ואני לא יודע אם זה ינחם אותך או לא, אבל ידעתי שאת לחוצה, שמעתי את דפיקות הלב המהירות שלך מאז שעמדת בכניסה למסעדה.”

“אתה…אתה יכול לשמוע דפיקות לב?” שאלתי. זה נשמע מטורף, אבל קול קטן בתוכי אמר לי שאני כנראה עמדתי לשמוע הערב דברים מטורפים יותר מזה. זאת אומרת, אני כבר שמעתי דברים הזויים וחסרי כל היגיון בחיי.

לפני שבני אדם ידעו על קיומם של יצורים על טבעיים, כל סיפור או אגדה ישנה היו פשוט סיפורים, אבל עכשיו ידעתי שלכל ירח מלא הייתה משמעות נוספת ושאנשים מסוימים יכלו לשלוט בקסם וללמוד איך להשתמש בו, זה לא קרה רק בספרים ובסרטים שראיתי.

“זה הופך אותי למשוגע?” הוא היטה את ראשו הצידה, ואני לא יכולתי להתאפק וצחקתי.

פתחתי את פי בכדי לענות לדבריו, אבל אז הבחנתי במלצר שהתקרב לעבר השולחן שלנו. הוא כבר הספיק להוציא את הפנקס שלו ובידו השנייה אחז בעיפרון.

“אתם מוכנים להזמין?” הוא שאל בקול מונוטוני. הוא שפשף את עיניו לפני שפקח אותן שוב, נראה כאילו הוא בקושי הצליח להשאיר אותן במצב הזה. הוא נראה צעיר יחסית, תהיתי אם הוא עייף בגלל שהמשמרת שלו נמשכה זמן רב כל כך או בגלל שהוא היה סטודנט שהיה מותש מהלחץ של לימודיו.

“אממ…” הבטתי בתפריט שלי שעדיין היה סגור ואז הסתכלתי שוב על המלצר.

“יש לכם אולי שוקו חם?” שאלתי והוא הנהן. “אז אני אשמח לשוקו חם בבקשה.”

“משהו נוסף?” הוא שאל בזמן שרשם בפנקס את ההזמנה שלי, אבל אני רק הנדתי בראשי.

“ואתה?” הוא סובב את ראשו לעבר ג’יאן, שרק הציג למלצר את הספל שבה אחז בכך שהרים אותה מעט.

“לא תודה,” ענה ג’יאן והמלצר הנהן לדבריו והתרחק מהשולחן שלנו, משאיר אותנו שוב לבד.

סרקתי את קצוות השיער הכהות שנפלו על מצחו של ג’יאן ואז הבטתי מטה בפניו. נשכתי את שפתיי ואז פתחתי את פי בהיסוס. “למה הסכמת להיפגש איתי הערב?”

“למה את חושבת?”

“אני לא יודעת,” משכתי בכתפיי, בנסיון להראות כאילו הנושא לא סיקרן אותי כלל. “אולי בגלל שאווה אמרה לך דברים טובים לגביי? תן לי להזהיר אותך מראש, היא אוהבת להגזים לפעמים. אני מקווה שהיא לא ניסתה לייפות את המציאות יותר מדי.”

לא חשבתי שהיא שיקרה או כתבה עליי משהו שלא היה נכון לגביי, אבל מצד שני לא ידעתי מה היו הפרטים שביקשו למלא באתר או השאלות שהיה צריך לענות עליהן.

“אז את לא אוהבת אומנות?” הוא שאל.

“אני מאוד אוהבת -”

“ואת לא דוברת ספרדית?”

“אני כן, אבל-”

“והצבע האהוב עלייך הוא לא כחול?”

מאוד קיוויתי שלא היו שם שאלות יותר רציניות או עמוקות מאלה, כי כמו שאני מכירה את אווה, היא הרבה יותר פתוחה עם אנשים ממני, לא יפריע לה לספר למישהו על סיפורי הילדות שלנו או על כמה בכיתי כשהדג הראשון שלי מת. “מה הנקודה שלך?” שאלתי לבסוף.

“הנקודה שאני מנסה להעביר היא שפשוט רציתי לדעת קצת לגבייך וזה מה שהיא עשתה, היא סיפרה לי רק את האמת.”

“את האמת?” צמצמתי את עיניי בבלבול קל.

“טוב, את יודעת, היא סיפרה לי כמה דברים רנדומליים לגבייך ואז התחילה לקשקש על הבנים בבית ספר שלכם ואז על הנשף שלכם ושאת מחפשת מישהו ללכת איתו.”

” זה רשמי, אני הולכת להרוג אותה כשאראה אותה מחר,” סיננתי, אך הוא שמע אותי וצחק.

“למה?” הוא חייך. “לפי מה שזה נראה, היא נשמעת כמו חברה נהדרת.”

“חברה שמסתבר נהנית להביך אותי ברשת החברתית,” מלמלתי. אם הייתי יכולה לכסות את פניי למשך שארית הערב הזה, הייתי עושה זאת. הודיתי למלצר שחזר עם ספל והניח אותו על השולחן שמולי. הנחתי את כפות ידיי מסביב לספל וחייכתי כשהרגשתי דרך הספל את החום של המשקה החם.

“החברים שלי גרועים יותר, תאמיני לי,” הוא אמר.

“מה איתך?” שאלתי. “למה נרשמת לאפליקציה?”
לא רציתי לומר את זה בקול ולהביך את עצמי אפילו יותר, אבל הוא נראה טוב, הוא לא נראה מסוג הבנים שהיו זקוקים לאפליקציית היכרויות בכדי למצוא דייט.

“טוב, אני מחפש אהבה,” הוא אמר. “למרות שהיום אנשים הרבה יותר מודעים לקיום של יצורים קסומים, זה קשה למצוא מישהו שיקבל את הצד העל טבעי שלי. היו הרבה בנות שצרחו או ברחו כשסיפרתי להן או כשהן גילו מה אני, אבל באפליקציה הזאת זה שונה. אנשים שמשתמשים בה יודעים מיד מה אני, ובני האדם שבוחרים להשתמש באפליקציה הם בעלי ראש פתוח והם יותר מקבלים את הרעיון של לצאת ולהתאהב ביצור על טבעי.”

הוא נאנח. “אולי זה יישמע קצת טיפשי, אבל זה נותן לי איזושהי סוג של תקווה, שאולי לא אצטרך לבלות חיי נצח לגמרי לבדי, בלי אהבה.”
טוב, הסיבה שלו נשמעה הרבה יותר רצינית משלי, אני בסך הכל רציתי דייט לנשף, והוא דיבר על כך שלא רצה להיות לבדו לנצח.

“רגע…אתה אמרת חיי נצח?” שאלתי והוא היסס לפני שהנהן.

לא הייתי צריכה לדעת עוד פרטים או לקבל עוד מידע, המילה הזאת בפני עצמה הספיקה לי בכדי שאוכל לחבר את כל הנקודות יחד, פתאום הבנתי למה אווה אמרה לי שהוא יוכל לפגוש אותי רק בערב, מידע שלא נתתי לו יותר מדי חשיבות בזמן שיברתי איתה.

“אתה ערפד,” אמרתי. לא הייתי צריכה אפילו להביט בפניו בכדי לדעת שצדקתי.

אחרי שאמרתי את המילים האלה, כל מה שיכולתי לשמוע היה שקט, למרות שאני בטוחה שג’יאן יכל לשמוע הרבה יותר מרק שקט, אבל ניסיתי שלא לחשוב על זה באותו הרגע. הרגשתי את מבטו עליי אבל במקום להביט בו, סגרתי את כפות ידיי עוד יותר מסביב לספל, היה משהו מנחם בחום שלו.

ג’יאן היה הראשון לשבור את השתיקה. “אז, אני מנחש שחברה שלך לא ציינה את זה בפנייך.”

אני רק הנדתי בראשי. רציתי לכעוס על אווה, על זה שהיא הכריחה אותי לבוא לאזור של העיר שלא הכרתי מספיק טוב, על זה שלא נתנה לי יותר פרטים, על זה שהיא שכנעה אותי לעשות את זה מלכתחילה, אבל חלק אחר בי האמין שזה היה לטובה, שהייתה לה סיבה טובה להתנהג ככה.
“היא ידעה,” לחשתי. “היא ידעה שאני אפחד ואברח.”

היא ידעה שאם תספר לי הכל על הבחור שהייתי אמורה לפגוש אני אפחד כי הכל ירגיש לי אמיתי מדי, שאני אמציא תירוץ כלשהו, שאני אגיד לה שהוא גבוה או נמוך מדי, שהוא לא הטיפוס שלי, שאני מעדיפה להיפגש עם איש זאב מאשר עם ערפד, למרות, שאם להיות כנה לחלוטין, תמיד הייתי יותר אובססיבית עם יומני הערפד מאשר זאב צעיר, אבל זאת לא הנקודה, הנקודה היא שתמיד היה קל לי לברוח, הייתי טובה בזה.

“את רוצה לעשות את זה?” הוא שאל בשקט. “לברוח?”

כשהבטתי בו שוב, יכולתי לראות את התהייה שבעיניו, כאילו הוא תהה בדיוק כמוני מה אבחר לעשות. אולי לא יכולתי לראות את זה, אבל אני בטוחה שאיפשהו בעיניו גם חשש, אולי חשש שגם אני אברח בגלל האמת.
“לא,” אמרתי. “אני לא אשקר, אני עדיין קצת חוששת, אבל אני הרבה יותר סקרנית.”

לקחתי לגימה נוספת מהספל ואז סקרתי את פניו. “הדבר הכי מרגש בחיים שלי הוא ללמוד ציור וכשיש לי זמן פנוי ואני לא צריכה ללמוד אז אני נפגשת עם החברה הכי טובה שלי ואנחנו רואות סרטים וסדרות ביחד. אני לא שונאת את החיים שלי, אבל אני לא יכולה שלא לתהות מה עוד יש בעולם שבחוץ. אם אתה ערפד, אז אתה בטח חווית דבר או שניים בחיים שלך עד כה, אתה בטח טיילת או ביקרת במקומות יפים, בטח יש לך היסטוריה מרתקת וסיפורים יפים ומעניינים לספר.”

“הו, תאמיני לי ויולט, רוב הסיפורים שלי הם לא יפים כמו שאת מדמיינת, ” הוא חייך אליי, אבל יכולתי לשמוע את המרירות שבקולו. “אבל כמו כל יצור על הכוכב הזה, אנושי או לא, יש לי את הרצון לחקור. יש זמנים בהם זה נותן לי תחושת נחמה, לדעת שהצד האנושי שלי לא מת לחלוטין.”

הוצאתי אוויר החוצה באיטיות כששמעתי אותו אומר את המילים האלה. הוא לא באמת מאמין בזה, נכון?

“ספר לי,” אמרתי. “אני רוצה לשמוע על מקומות מחוץ לעיר החיה הזאת, אבל אני גם רוצה לדעת או לפחות לנסות להבין את הקשיים שלך, איך לא השתגעת לגמרי אחרי שחיית…” הפסקתי כשהבנתי שאני אפילו לא יודעת בן כמה הוא. זה מצחיק, יש אנשים שמעדיפים לצאת עם מישהו קצת יותר מבוגר מהם, אני הייתי אחת מהאנשים האלה, אבל אני בטוחה שבמקרה הזה, אפילו שג’יאן נראה טיפה יותר מבוגר ממני, הוא היה מבוגר בהרבה יותר מרק שנה או שתיים.

הוא צחק שוב, כנראה שם לב להבעת פניי שהשתנתה. “אני לא כל כך זקן כמו שאת חושבת, אני עדיין לומד, למרות שאני ערפד כבר יותר משישה עשורים.”

“זאת הדרך העדינה שלך לספר לי שאתה בעצם בן שמונים?” שאלתי. “אני מצטערת, אבל אני חייבת להבין, ערפדים בכלל חוגגים ימי הולדת? זאת אומרת, כשאני חוגגת יום הולדת אני אוהבת לשים נרות על העוגה, אבל אם אתה בן חמש מאות שנה, אז בכלל יש לך מספיק מקום לכל כך הרבה נרות? קשה לי להאמין שבחנות אפשר לקנות נר אחד עם המספר הזה, למרות שאתה יכול לקנות כמה מספרים ולשים אותם יחד, אבל עדיין…” הפסקתי לדבר כששמעתי שוב את צחוקו הנעים. קיוויתי שהשאלות שלי לא מגוחכות עד כדי כך שהוא לא יכל שלא לצחוק בגללי.

“מה?” זעפתי כשהוא הניד את ראשו ושילב את ידיו לפני שהצמיד אותן לחזו.

“אני מצטער, אני לא צוחק עלייך, זה פשוט…בגלל שאני ערפד, בדרך כלל אנשים שואלים אותי דברים רציניים יותר, כמו מה אני עושה עם התשוקה שלי לדם, או אם אני באמת נשרף בשמש או אם יתד באמת יכול להרוג אותי, אבל במקום לשאול אותי משהו כזה, את מדברת איתי על ימי הולדת ועל טיולים מסביב לעולם,” הוא אמר.

“והתשובה שלי לשאלה שלך היא שאני לא יודע מה ערפדים אחרים עושים כשזה נוגע לימי הולדת, אני מכיר ערפדים שמעדיפים לא להביט אחורה ומעדיפים לחיות בלי לחשוב על כמות השנים שעברו מאז שהפכו לערפדים, ויש ערפדים, כמוני, שאוהבים לחגוג,” הוא עצר לשנייה כשראה את החיוך הקטן שעלה על פניי. “וכן, יש לי עוגה ואני קונה נירות והכל, זה עוזר לי להרגיש נורמאלי ואנושי, גם אם זה ליום אחד, וגם אם המספר שעל העוגה הוא קצת גבוה. כל ערפד מעדיף לחיות את החיים שלו אחרת, אני אולי לא מסכים עם כולם ועם כל אורח חיים, אבל גם אם אני לא מצליח להבין ערפדים מסוימים, אני עדיין מנסה לכבד את ההחלטות שלהם.”

רציתי לשאול אותו אם הוא מתגעגע לזה, אם הוא מתגעגע לחיים שלו כבן אנוש, אבל אני ידעתי שזאת הייתה שאלה טיפשית לשאול. אולי לא ידעתי עליו הרבה, אבל ממה שהוא סיפר לי ידעתי שהוא לא היה צמא לכוח או בעל תכונות שראיתי אצל רשעים בסרטים, אלה שהורגים ומפחידים אנשים, אלה שמשתמשים בכוחות שלהם בלי שאכפת להם לפגוע באחרים. הוא היה נחמד ואמיתי, וכנה לגביי הכוונות שלו.

“על מה את חושבת?” הוא שאל ואני נאנחתי.

“אני חושבת על…” התחלתי לומר ואז גבותיי התכווצו. “אני פעם קראתי שערפדים יכולים לקרוא מחשבות.”

“זה מיתוס,” הוא אמר. “אין לך מה לדאוג, אני לא יכול לקרוא את המחשבות שלך, אבל אני כן יכול לשמוע את הלב שלך.”

“מאוד מנחם לדעת את זה,” מלמלתי בזמן שהרגשתי את לחיי מתחממות קצת.

“אני מצטערת,” אמרתי והוא רכן מעט קדימה.

“למה את מתנצלת?” הוא שאל ברוך.

“אני לא יודעת, אני מרגישה כאילו אני שואלת אותך הרבה יותר מדי שאלות ואתה פשוט מנומס מדי מכדי לבקש ממני להפסיק, וגם, אווה אמרה לי שאפגוש אותך כאן, אבל אם כל התזונה שלך מבוססת על דם, אז אתה לא יכול לאכול כלום, וזה לא הוגן שאני נהנית מהשוקו שלי בזמן שאתה-” המשכתי למלמל, אך הפסקתי ברגע שהרגשתי את מגעה החם של כף ידו על זרועי. בהיתי בכף ידו ואז הסתכלתי עליו שוב, רק בכדי לראות שהוא חייך אליי ברוך.

“היי, אל תדאגי לגביי זה,” הוא אמר. “אני נהנה לדבר איתך, וחוץ מזה, אני גם הזמנתי משהו, אז אין לך שוב סיבה להרגיש רע.”

“אתה…” בהיתי בספל שלו ואז עיניי נפתחו לרווחה. “זה…זה דם?”

שמעתי על מסעדות שהוקמו במיוחד ליצורים על- טבעיים או על מקומות שהוסיפו לתפריטים שלהם מנות נוספות שיהיו מותאמות עבורם, אף פעם לא הייתי במסעדות האלה, אבל אולי הערב הייתי באחת ולא היה לי שום מושג לגביי זה.

“מה?” הוא שאל וברגע ששם לב לבהלה שעל פניי הוא מיהר להרגיע אותי. “לא, זה שוקו חם, אחד מהדברים היחידים שאני עדיין יכול לשתות וליהנות מהטעם שלהם, אולי זה בגלל שהייתי רגיל לשתות את זה הרבה כשעוד הייתי בן אנוש, ואולי אפילו ערפדים לא יכולים לומר לא לשוקולד.”

“יופי,” אמרתי. “זאת אומרת, לא היה מפריע לי אם זה היה דם, כדאי רק שאזהיר אותך שפעם כמעט התעלפתי לפני כמה חודשים כשעשו לי בדיקת דם כי חשבתי שזה רעיון טוב להסתכל על המחט, ולפני שנה כשבן דוד שלי נפצע בברך הייתי צריכה לקרוא למישהו אחר בשביל שבן דוד שלי הקטן לא יחשוב שקשה לי להתמודד עם קצת דם.”

“אוקיי, אז אני מבטיח לא לשתות דם כשאני איתך, ובמקום זאת נוכל לשתות שוקו ביחד, את אוהבת את הרעיון הזה?” הוא שאל ואני הנהנתי במהרה. “אבל אם אי פעם תתעלפי, אז אני מבטיח שאהיה שם לתפוס אותך.”

פתחתי את פי מעט ובהיתי בו, אני לא ציפיתי שיאמר משהו כזה. הרגשתי את עורי מתחמם ואני בטוחה שלחיי האדימו עוד יותר ממקודם.
נראה כי הוא לא הבחין בכך, כי הוא המשיך לדבר. ” יש לי רעיון. אני יכול לראות שאת סקרנית לגביי הכוחות שלי והחיים שלי כערפד, אז אני מציע שהערב אספר לך כל מה שאת רוצה לדעת ואענה על כל השאלות שלך, אבל רק אם בפעם הבאה שניפגש תתני לי ללמוד להכיר אותך גם,” הוא אמר ואז עיניו פגשו את עיניי שוב, רק שהפעם הן נראו אפילו יותר יפות. “אז מה את אומרת, ויולט?”

כל כך הרבה מחשבות התרוצצו במוחי, ואני יודעת שהשאלה שלו הייתה שאלה פשוטה, וזאת הסיבה שבגללה זה לא היה אמור להיות קשה לענות, אבל זה היה.
“אבל אתה כן יודע עליי קצת, אתה יודע מה הצבע האהוב עליי ושאני אוהבת אומנות ו-”

“את יודעת שלא לזה התכוונתי, את באמת חושבת שאפשר לדעת עוד על בן אדם בכך שאת יודעת את הצבע האהוב עליו?”

“כן, יש מחקרים ש-” נאנחתי כשהסתכלתי עליו שוב. “אני אפגש איתך שוב, אבל רק אם תבטיח לי גם משהו.”

הוא הנהן בראשו וסימן לי בידו להמשיך לדבר. “אני אצטרך שתהיה סבלני איתי. אני לא יודעת לאן כל זה יוביל או מה יקרה אחרי הערב, אבל אני יודעת שנהניתי לדבר איתך הערב, פשוט לוקח לי קצת יותר זמן להיפתח ואף פעם לא הייתי טובה בלדבר יותר מדי ולשתף בדברים.”

“יש לי סבלנות, ויש לי זמן, אם להיות מדויק, יש לי נצח,” הוא אמר ואני חייכתי אליו.

“בסדר, אז אני אשמח להיפגש איתך שוב, ג’יאן.”

“בסדר,” הוא חייך גם כן.

“אז, עדיין יש לי עוד כמה שאלות,” אמרתי ובמקום לענות הוא לגם שוב מהספל שלו וסימן לי להמשיך. “לכי על זה, אני כולי אוזן.”

יום ולילה- פרק 2
דרוג הסיפור 5 | 4 מדרגים

תגובות (4)

זה יפה- אני ממש אוהבת את הרבדים שאת מגיעה אליהם בשיחה קלילה ופשוטה. לא קראתי את הפרק הראשון, אבל בכל זאת הבנתי על מה מסופר, ובקלות. העברת את הסיפור מצויין:)

01/04/2021 19:59

    תודה רבה:)

    02/04/2021 15:37

אני מתה על זה!

02/04/2021 02:15
30 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך