להיוולד מחדש-פרק 12 💌

🌞לוסיה🌞
אחרי שדין נשכב במיטה שלו החלו הרעשים שאני אוהבת-רעמים וברקים.
יצאתי למרפסת שבחדר שלו והתיישבתי בכיסא בחוץ, כל כך רגועה מהצלילים שאני כל כך אוהבת, הסתכלתי על הברקים בהערצה, עצמתי עיניים, עלו לי זיכרונות מהילדות שלי איתו…עד שפתאום דין יצא והתיישב לידיי, אבל זה לא עניין אותי באותו רגע… הרגשתי כל כך טוב שהייתי במעיין אופריה "את יודעת שזה מסוכן להיות בחוץ כשיש ברקים?" דין אמר מעט לחוץ והתיישב לידי "אל תדאג,לא יקרה כלום" חייכתי ועצמתי עיניים והוא גם הסתכל על הברקים "זה לא מפחיד אותך?" הוא שאל בתמימות ואני צחקתי "למה אני אמורה לפחד משיר?" אמרתי בשיא הטבעיות, שוכחת לרגע שלא כולם חוו את החיים שלי "כשהייתי קטנה והשמש הייתה עולה, ראיתי את כל האושר של האנשים בעולם, הולכים יד ביד, נוסעים במכוניות, תמיד כל כך מאושרים, כל כך מאוחדים, תמיד מישהו שמלווה אותם למקום מסויים-גן, בית ספר, עבודה… ואני הייתי לבד, כל כך לבד, יושבת ובוכה על הגורל לי… ואז החושך הגיע, הלילה, והחלו רעשי רעמים…כולם היו מתכנסים בבתים שלהם ואני הייתי היחידה בחוץ, עם סופות וגשמים, בלילות האלו לא הייתי מרגישה לבד, הייתי מרגישה מאושרת, הייתי נרדמת הכי טוב, הרגשתי שאני לא לבד בגשם הזה, לא הייתי צריכה אף אחד… אז לא-אני לא מפחדת מהדברים שעושים לי טוב" שיתפתי אותו בסיפור הילדות הנצחי שלי, הסיפור שגדלתי עליו וכל החיים אני אגדל עליו, ממשיכה להביט בשמיים "לוסיה" הוא פנה אליי בשקט והפנתי את מבטי אליו "את לא לבד בגשם הזה" הוא אמר תוך כדי שהוא אוחז לי בפנים ומתקרב אליי לנשיקה הכי עדינה שיש, אחת כזו מלאת נחמה, נשיקה עם אמירה, נשיקה שגורמת לי להאמין לו.. התנתקנו מהנשיקה ממשיכים להביט אחד בשנייה ולי עלה אוטומטית חיוך קטן, רציתי להגיד לו שאני אוהבת אותו, שהוא חשוב לי, אבל המילים לא יצאו לי מהפה, בחיים לא אמרתי את זה לאף אחד "אני לא אציק לך יותר" הוא אמר בפתאומיות וקם בחזרה למיטה שלו..לא ציפיתי לזה.
———————————

☇דין☇
"אני מבין שזה בעייתי, אבל אני חייב שתסיים את הבנייה תוך שבועיים ובלי לפרסם שום פרטים" דיברתי בטלפון עם אחד הקבלנים שלי, על משהו חדש שאני בונה שלא קשור לתחום המשקאות בכלל, משהו שאני עושה בהשראה של לוסיה ולמענה. ברגע שהתחלתי את הפרויקט הזה אנשים לא זיהו אותי, הם חשבו שאני צוחק, שזו בדיחה…ולמען האמת זו האבן דרך הכי משמעותית בקריירה שלי, סוף סוף אני מרגיש מועיל, אני לא מרגיש ריקנות לא מובנת, אני מקדיש את עצמי למשהו ששווה לחיות עבורו "אלכס בדלת" אחת המזכירות שלי אמרה לי באינטרקום "תכניסי אותו" אמרתי לה כשסיימתי לסדר מסמכים אחרונים "איך הולך לך?" הוא שאל אותי כשאני הייתי ממש מרוכז בדפים שלי "את האמת שמעולה, זה יהיה פשוט ענק" אמרתי בהתלהבות "וואו, בחיים לא ראיתי אותך ככה" הוא צחק והבנתי למה הוא מתכוון "לוסיה יודעת?" הוא שאל אותי וירד לי החיוך, השם שלה מעלה לי זיכרונות, מזכיר לי שלא ראיתי אותה כבר שלושה שבועות, שהפעם באמת לקחנו מרחק אחד מהשנייה, ואת האמת אני שמח כי אני יודע שלה טוב רחוק ממני, שהיא לא צריכה בנוסף לצרות שיש לה בחיים עוד מפגר כמוני עם בעיות "לא, היא לא יודעת, אני אספר לה שהכל יהיה מוכן…זו תהיה המתנה שלי עבורה" אמרתי מרוצה "איך זה קורה שפתאום אתה ככה מאוהב בה? חושב עליה? עושה דברים בשבילה? מישהי שהיא כל כך שונה ממך, שאפילו בסרטים לא היו יוצרים ממכם זוג" אלכס שאל אותי ואני חייכתי "אין לי מושג איך, אבל מה שבטוח זה שאני לא מתחרט על כלום" עניתי וקמתי מהשולחן שלי "יאלה נלך לאכול צהריים?" שאלתי אותו כדי להעביר נושא "בטח" הוא צחק ויצאנו מהמשרד.

🌞לוסיה🌞
"לוסיה" מאור צרח לי מחוץ לאוהל כשבידיוק קראתי ספר "מה?" השבתי לו בעצבים "בואי תראיי דחוף" הוא צחק לו שם "ואיי אי אפשר לקרוא בשקט" מלמלתי לעצמי ויצאתי החוצה "נו מה?" שאלתי אותו כשהתקרבתי לשפת הנחל "תראי את שחר" הוא אמר והצביע עליו שוחה "ואוו" התרשמתי והעלתי חיוך "עכשיו תגיד לה מי המורה הכי טוב" מאור לעג לי ושחר לא ענה לו "עדיף שתסתום" השבתי ודחפתי אותו קצת "יאלה צא להתקלח, היום נצא לאכול גלידה ופיצה" מאור אמר לו ושחר לא בזבז אפילו שנייה "אתה תהיה אבא טוב" אמרתי בחיוך למאור כשהבחנתי בקשר שלו עם שחר "קודם צריך אמא" הוא צחק והלך להתיישב בדשא "ברור שזה יקרה, אתה כל כך גבר וחתיך וחמוד מי לא תרצה אותך?" שאלתי את מאור תוך חיבוק "אני נועדתי לחיות ככה, להציל ילדים מהצרות שלהם, לא בשביל לחיות חיים יפים ומוצלחים" הוא שיתף אותי "אני מבינה מה שאתה אומר, ובאמת אין גיבור-על יותר אמיץ וטוב לב ממך, אבל אתה לא יכול להציל את כולם כל הזמן, אתה חייב לדאוג לעצמך" אמרתי לו והחזקתי לו את היד "ומה איתך? לא תרצי לחיות גם חיים משלך? הכי קל להגיד לאחרים אבל לעצמך?" הוא שאל אותי ושקעתי במחשבות, לא חשבתי על גבר אחר שיכול לעשות אותי מאושרת כמו דין…זה כל כל אבסורד "אני רק בת 17 וחצי, יש לי עוד לעבור, עוד ללמוד" אמרתי וקמתי משם "היי" הוא עצר אותי "הכל בסדר?" הוא שאל ואני הנהנתי לו "איך לא יהיה בסדר עם הולכים לאכול פיצה" צחקתי והתארגנתי.

☇דין☇
היה כבר לקראת ערב, נכנסתי למכונית וזו הייתה הפעם הראשונה שלא נסעתי מהר, לא פתחתי גג נפתח ולא שמתי את השיר המקפיץ ברקע. נסעתי בעיר, הסתכלתי על האנשים, על מקומות, פתאום ראיתי מסעדות פשוטות, גלידריות, פיצריות, מקומות כל כך פשוטים שלא הייתי מבחין בהם בחיים… החניתי את הרכב ליד אזור מלא באוכל ופשוט ישבתי ברכב, בהיתי וחשבתי לוסיה ואז פשוט ראיתי את לוסיה- עם שחר ומאור בדרכם לפיצרייה… לא האמנתי שהמשפט "מחשבה יוצרת מציאות" הוא כל כך פרקטי. ראיתי אותם צוחקים ביחד, מאור עשה ללוסיה שקמח, הם רבו בצחוק, נכנסו לעשות הזמנה והכל עם חיוך… כל כך פשוט… זה הזכיר לי את היום כיף עם לוסיה בקליפורניה, אחד הימים הכי יפים בחיים שלי, שמחתי שטוב לה אבל כאב לי שלא איתי.
אחרי חצי שעה לפחות שבהיתי בהם הטלפון שלי צלצל "הלו דין" התקשרו אליי מהבנייה של הפרויקט "כן" השבתי ממשיך להסתכל על לוסיה מחייכת "יש לנו בשורות מעולות" הוא השיב ואני התיישבתי בצורה יותר נוחה בכיסא "דבר" האצתי בו "השגנו מספיק כוח אדם כדי לסיים את הבנייה תוך פחות משבוע, אני מעריך שביום חמישי הקרוב אתה יכול לחגוג את אירוע הפתיחה" הוא אמר לי והעלתי חיוך רחב, משהו שמעולם לא היה לי "וואו, תודה, אין לי מילים" אמרתי לו מאושר שסוף סוף דבר טוב קורה, פתחתי את הגג נפתח שלי ושמתי את השיר שאז בקליפורניה לוסיה שמה לי… וככה נהגתי הביתה.