RedAngel
פרק ראשון:)

לילות הדממה (1)

RedAngel 05/06/2019 97 צפיות אין תגובות
פרק ראשון:)

“אדי אדי אדי” יוליה מלמלה בקול בעודה אוחזת בתיק הכינור שלה שלא הפסיק להיתקע באנשים שוב ושוב.
היא ירדה במדרגות כמעט בריצה, ובעוד דעתה מוסחת היא התנגשה בעצם בלתי מזוהה שתפס אותה בחוזקה כדי שלא תיפול.
היא הרימה אליו מבט מבולבל ואז נאנחה בהקלה.
“או ארתור זה רק אתה. כבר חשבתי שנתקעתי באמא או אבא” היא חייכה אליו חיוך מהיר ואז שאלה, “ראית את אד?”
ארתור פילבל בעינייו לרגע וניסה להתמקד.
“קודם כל יול, את צריכה להבין שאת לא יכולה להתרוצץ במסדרונות. את עוד תיתקעי במישהו שהוא לא אני” הוא הרים גבה משועשעת והיא גילגלה עיניים.
“שנית, אדוארד מחכה לך באורוות. סטאר גם מחכה לך שם מוכנה.”
הוא הרים ידיים בהכנעה.
אין לו שום מטרה להתווכח איתה על התרוצצות עכשיו.
“אני מודה לך מאוד” היא התרוממה על קצות אצבעותיה ונשקה לחייו בזריזות. לא לפני שבדקה שאף אחד לא רואה, ואז הלכה מספר צעדים אחורנית, קדה קידה ופנתה לדרכה.
“רק כדי שאבין,” היא סבה על עקביה, “אם אדי בא איתי, מה אתה עושה פה?”
הוא חייך חצי חיוך, בלי שיניים. חיוך עם שיניים היה מאוד נדיר אצלו.
“יש לי כמה עניינים עם אביך, אחר כך אולי אצטרף אלייך ואל אד. להתראות.” הוא נופף בידו והחל ללכת לכיוון משרדו של לורד ג׳יימס לואיס.
יוליה מצמצה. הוא נעלם באותה מהירות שבה הוא הופיע.
כזה ארתור היה. מסתורי, שקט, לא מרבה בחיוכים, אבל עם זאת הוא תפס חלק מרכזי ביותר בחייה.
היא לא יכלה לדמיין אותם בלעדיו.
יוליה אספה את שיערה אל זנב סוס אדמוני ארוך ומקורזל בקצוות, תוך שהיא עושה את דרכה אל האורוות.
הריח הכה בה קודם כל.
עובדי הטירה דאגו לנקות את צרכיהם של הסוסים ביסודיות, ולכן לאורווה היה ריח של חציר רך וטרי.
היא פנתה אל עבר התא בו שכנה סטאר.
התא היה פתוח כיוון שסטאר ידעה שאסור לה לצאת.
היא צהלה לקראתה ופרוותה השחורות בהקו.
האוכף היה מסודר על גבה ויוליה קפצה אליו בפעם אחת.
סטאר החלה לעשות את דרכה אל פתח האורווה, שם חיכה ליוליה אדוארד וגובה קומתו וחוסנו היו ברורים כשמש כאשר ישב זקוף על גבו של מון שהיה לבן כמו הירח שעל שמו נקרא.
ברגע שראה אותה הבזיק אליה חיוך ובן רגע רכב לצידה.
“היי אד, אתה יודע אולי מה ארתור עושה אצל אבא?”
היא התחככה בו בשובבות,
הוא התכווץ לרגע ואז ענה, “האמת שאני יודע,” עיניו התקשו, “אבל אספר לך אחר כך”.
למרות עקשנותה הרבה של יוליה, היא ידעה לזהות שכאשר אחיה הבכור מדבר בטון הזה כדאי שהיא לא תשאל הרבה שאלות, ולכן רק רכבה לידו בשתיקה.

אחרי זמן מועט של רכיבה, האחים הגיעו אל קרחת יער קטנה החבויה בין העצים.
הם ירדו מהסוסים ושיחררו אותם ללחך מעט עשב.
הקרחת הייתה חלקה לגמריי למעט גזע עץ אחד שהיה מוטל על הקרקע, מוקף בעשב ופרחים.
מסיבה שלא הייתה מובנת להם, העשב בקרחת יער זו לעולם לא צמח פרא, אלא נשאר קצר ורך.
יוליה התיישבה על אמצע הגזע ואילו אדוארד התפרס על הקרקע והשעין את ראשו על ברכיה.
היא הוציאה את הכינור שלה מנרתיקו, הצמידה אותו אל סנטרה, עצמה את עיניה, והחלה לנגן.
היא לעולם לא חזרה על אותה יצירה פעמיים.
בעצם, היא כלל וכלל לא ניגנה יצירות.
אף פעם לא היה לה מורה שילמד אותה את סודות המוסיקה. את כינורה הראשון מצאה בחדרה של אימה ומכשראו שהילדה כשרונית, החליטו להעניק לה כינור משל עצמה.
המוסיקה נבעה ממנה והשתחררה בצלילים חדים וקצרים, או משיכות ארוכות לסירוגין. הכינור שלה היה הדרך שלה להביע את הרגש והיא הביעה את כל ישותה דרכו.
כשהיא סיימה אדוארד הביט בה. מבטו היה קשה ורך בו זמנית. היא הניחה את הכינור על העשב וירדה מבול העץ כך שהביטה לאחיה בעיניים.
“יולי”,
“כן אד? פשוט תדבר”, היא חייכה אליו חיוך עדין,
“אלוקים, שכחתי כבר כמה התבגרת” עיניו התלחלחו, “את כבר בת שבע עשרה”.
הוא נשם נשימה עמוקה והחל לדבר.
“ארתור עכשיו מדבר עם אבא על אותו נושא שאבא ביקש ממני לדבר איתך עליו” הוא היישיר אליה מבט כדי לוודא שהיא שומעת את דבריו.
“אבא וארתור חותמים עכשיו על חוזה הנישואין של ארתור”
“חוזה הנישואין? חשבתי שהוא התארס כבר כשהיה ילד קטן.” יולי תמהה.
“נכון, הוא התארס כשהיה קטן, אבל עכשיו צריך להכניס לתוקף את החוזה.
ארתור כבר בן עשרים ואחת, והוא צריך להנהיג ממלכה עוד מעט. הוא צריך משפחה שתביא לו יציבות”.
הוא מלמל כאילו מישהו חזר ושינן את הדברים האלה באוזניו.
יוליה נראתה מבולבלת, לא מבינה עד כמה העניין קשור אליה.
“יולי, האדם שארתור מאורס לו מאז שהיה קטן זו את.
את עומדת להיכנס בברית הנישואין עם ארתור ולהפוך למלכה” הוא הביט בעינייה וצפה בהן מתעגלות בהבנה.
“הו” זה כל מה שפיה הצליח להפיק.
“כן, הו” אדוארד מלמל בעצב.
הוא לא היה עצוב על השילוב בין השניים. לא היה לו ספק שאם מישהו יהיה לאחותו הקטנה בעל טוב זהו ארתור. אבל מבחינתו היא עוד נשארה קטנה וחסרת אונים. והיא רק בת שבע עשרה ועומדת להיכנס עכשיו אל עומק הארמון המלכותי והמושחת שממנו נזהר כמו מאש.
עודם שותקים והנה נשמע קול פרסות קרב ובא.
ארתור החליק באלגנטיות מסוסתו המנומרת והתקרב באיטיות אל שני האחים היושבים זה לצד זה באמצע קרחת היער.
אדוארד התרומם, טפח לארתור על גבו, פלט, “אני אשאיר אתכם לבד”, עלה על סוסו ונטמע בתוך ענן אבק.
ארתור התיישב לצד יוליה והיא השעינה את ראשה על כתפו בתשישות. ידו מצאה את שיערה והוא ליטף אותו בעדינות.
“מה עושים עכשיו?” היא לחשה בשקט.
“אני לא יודע. אני מניח שאני אמור לדעת מה עושים אבל אני באמת לא יודע.”
הוא נאנח.
“יש כבר תאריך?” היא נשאה אליו עיניים.
“יש לנו כמה חודשים” הוא החזיר לה מבט עמוק.
“בסדר.” היא לחשה, ליבה הולם בשקט.
ארתור, שהרגיש מה שהיא הרגישה אבל לעולם לא ידע איך לבטא את זה נעמד ומשך אותה לעמידה ביחד איתו.
הוא הביט אל תוך עינייה הירוקות-תכולות שנפערו בתמיהה וכרע על ברכיו.
בתגובה למבטה ההמום הוא רק אמר, “אני רוצה לעשות את זה כמו שצריך”. הוא החל לבטא את המילים לאט וברור.
“האם את, יוליה לואיס בתו של סר ג׳יימס לואיס, תסכימי, למרות הנסיבות הלא פשוטות שלנו, להתחתן איתי?” מבטו היה מלא בציפיה ועצב. הוא לא רצה להעמיד אותה במצב כזב. היה ברור שהמצב הזה לא פשוט גם בשבילו והוא זקוק לתמיכתה בעניין הזה. היא נאנחה ברכות ומשכה אותו בחזרה לעמידה, הקיפה אותו בזרועותיה והצמידה אותו אליה. מרגישה את ליבו פועם בחזקה.
“כן ארתור.” היא לחשה לו,
היא הרגישה את הלחץ שאחז בגופו מתרפה באחת והוא הצמיד אותה אליו.
“תודה”
“באמת תודה”.

לילות הדממה (1)
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך