Sh.Sh
סיימתי לבסוף את פרק 9 והמפרקים עוד ימשיכו לעלות אשמח לקרוא את התגובות שלך לגבי הסיפור, כל תגובה טובה או רעה מחזקת אותי על מנת להמשיך ולכתוב את הסיפור. מקווה אהבתם... ♡

לילי פרק 9

Sh.Sh 08/07/2019 86 צפיות אין תגובות
סיימתי לבסוף את פרק 9 והמפרקים עוד ימשיכו לעלות אשמח לקרוא את התגובות שלך לגבי הסיפור, כל תגובה טובה או רעה מחזקת אותי על מנת להמשיך ולכתוב את הסיפור. מקווה אהבתם... ♡

“בוקר טוב טומי שלי” לחשה אמא בקולה הרך מנסה להעיר אותי משנתי.

“די אמא, לישון” עניתי, הרעיון לקום מהמיטה בשבת בבוקר, לא היה מגרה במיוחד.

“יום הולדת שמח חמוד שלי” לחשה באוזני, מנסה דרך אחרת להעיר אותי. פקחתי את עיניי במהירות, מזדקף לישיבה,

‘נכון, היום זה יום ההולדת שלי’ התרגשתי.

עשרות בלונים צבעוניים חיכו מסביב למיטתי ואף בלוניי הליום צבעוניים גם הם פוזרו בתקרת חדרי, משפחתי עמדה במעגל סביב מיטתי, לכבודי בלבד.

חייכתי את החיוך הגדול ביותר שלי למראה עוגת השוקולד המצופה קרם וניל וקצפת מונחת מעל, חיפשתי בעיניי את אחי הגדול דייב שהתגייס לצבא לפני כחצי שנה ומאז לא רואים אותו הרבה, צביטה קטנה צבטה את ליבי ברגע שהבנתי שדייב לא הגיע, למרות זאת המשכתי לחייך אל משפחתי, לא רוצה לאכזב אותם אחרי שהשקיעו בשבילי כל כך הרבה.

“היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לטום!” זימרו כולם במקהלה, מוחאים כפיים לפי קצב שירתם ומריעים לכבודי.

“רוצה לפתוח את המתנות?” התלהב אודי בעלה של אמא שלי.

שפשפתי את עיניי מנסה להתעורר בזמן שאמא מעבירה לי את המתנה הראשונה.

“זו ממני” אמרה והניחה אותה בחיקי.

חייכתי אליה עדיין מאוכזב שדייב לא הגיע.

המתנה הייתה עטופה בנייר עטיפה כסוף ומבריק, נוצץ בכל פעם קרני השמש המגיעות מחלון חדרי פגעו בו. קרעתי את העטיפה בנמרצות, ובתוכה היו שני ספרים “ממלכת האיבוד ו”יומנו הסודי של רודריק” התלהבתי למראה הספרים, תוהה איך אמא ידעה שאותם רציתי.

“איך ידעת?” שאלתי בפליאה 

“כשהלכנו לחנות הספרים חודש שעבר, אם אתה זוכר” עצרה נותנת לי כמה שניות להיזכר “שמתי לב שהסתכלת על שני הספרים הללו, אבל ידעת שלא היה לי מספיק כסף לממן גם אותם וגם את ספריי הלימוד שלך”

“נכון!” נזכרתי “הייתי בטוח שלא ראית בכלל”

חיוך מרוצה התנוסס על פנייה של אמי וכך גם על שלי, חיבקתי אותה, הודתי לה, מרגיש תזוזה עדינה בצד השמאלי של השמיכה שלי.

“זה ממני” אמר אודי, מקרב אלי את מתנתו אשר הייתה מונחת בצד השמאלי של מיטתי, הבטתי בו ארוכות לאחר מכן, על אמי שסימנה לי עם ראשה לפתוח את המתנה, הנחתי את המתנה הקטנה שהוא קנה לי על ברכיי, מביט על העטיפה הכתומה שעליה רשום מזל טוב לאורך כל העטיפה.

קרעתי את העטיפה בפחות נמרצות מזו של אמא, הוא בטח קנה לי משהו לא שווה חשבתי לעצמי.

למראה עיניי ניגלה דיסק של המשחק “אבודים בזמן” שכל כך רציתי, אבל הוא לא הגיעה לארץ, לכן לא הצלחתי להשיג אותו. עיניי נפערו לרווחה בעודי מביט בדיסק המחשב, מרגיש רגשי אשם על כך ששפטתי את המתנתו מהר מידי

“איך השגת את זה?” התפלאתי

“היה קשה, אבל הצלחתי להפעיל את הקשרים שלי” חייך אלי

“קשרים?” שאלתי מבולבל

“יש לי כמה חברים בחו”ל” אמר ולא הוסיף, משאיר אותי מבולבל, אבל מאושר למראה הדיסק בחיקי.

“זה ממני” אמרה סטפני מגישה לי שקית ורודה שעליה רשום “זול בהכל” חנות של מוצרי בית וחד פעמי בעלות דולר אחד

התאכזבתי יותר שפתחתי את המתנה ובתוכה מצאתי דורדורנט ומסקרה לריסים.

“זה מה שקנית לי?” שאלתי מאוכזב מביט על המסקרה תוהה למה אני צריך אותה

סטפני פרצה בצחוק מתגלגל וכך גם אודי ואמא, הבטתי בהם מבולבל

“אני צוחקת, זו לא המתנה, לקחתי את המסקרה מהחדר שלי ואת הדורדורנט מהשידה שלך הבוקר, לפני שהתעוררת, סליחה, זה דרש” חייכה אלי למראה פני האדומות ממבוכה

“זאת המתנה שלך” אמרה מושיטה לי קופסת תכשיטים קטנה הצבוע שחור.

פתחתי את הקופסה מוצא שם שרשרת שחורה בעלת תליון של איין ויאנג.

“זה כסף אמתי” הוסיפה

עייני נפערו לרווחה למראה השרשרת שתמיד רציתי.

“אני לא מאמין!, זה מאוד יקר, מאיפה הכסף?”

“עבדתי קצת יותר משמרות החודש, כדי לקנות לך את השרשרת”

“המון תודה, סטפ” חיבקתי אותה ניזכר שדייב לא הגיע ליום ההולדת שלי

“דרך אגב” אמרה אמא מביטה באודי

“זה מדייב” המשיך אודי את דבריה של אמא

“הוא מוסר שהוא מצטער שלא יכול להגיע היום” הוסיפה אמא

אודי הניח קופסת קרטון חומה, גדולה על ברכיי, כבדה לעומת האחרות, בעלת חורים על פניי הקופסא.

פתחתי את הקופסא, מוצא שם גור כלב קטן בעל אוזניים שמוטות, פרוותו חומה בהירה הדומה לצבע של חוף הים מכסה את כל גופו ועיגול לבן סביב עינו הימנית שמבליט את עיניו החומות כדבש.

הכלבלב נבח כשהוצאתי אותו מהקופסא וליקק את פניי, על צברו היה קשור קולר שחור בעל תליון כסוף ועליו חרוטה המילה קוקי, העמדתי אותו על ברכיי שם לב שברגלו הימנית היה קשור מכתב קטן בחוט לבן.

פרמתי את החוט הקשור בקשר פפיון לרגלו, לקחתי את המכתב קורא אותו לעצמי, שומע את משפחתי ממלמלים מילים ברקע

היי טום! אחי היקר!

דבר ראשון, אני רוצה לומר לך מזל טוב ליום הולדתך, אתה כבר בן 9, ממש גבר קטן.

אני רוצה לאחל לך את כל הטוב שבעולם, אתה האח האהוב עלי (אל תספר לסטפני), תמיד עוזר לי שאני צריך אותו, תמיד שם בשבילי, כל כך מבין אותי ואת המצב שבו אני נמצא.

מגיע לך את כל האושר והעושר בעולם, כי אח כמוך לא מוצאים כל הזמן.

שתגדל להיות אדם טוב ומקסים כמו עכשיו.

ועוד דבר…

מגיעה לך גם התנצלות.

אני כל כך הצטערתי שלא יכולתי להגיע ליום הולדתך שכמעט צעקתי על המפקד שלי, אבל אם הייתי צועק עליו בכלל לא היו משחררים אותי, גם לא בחגים.

אני מקווה שאתה מבין.

קניתי לך את הכלבה הזאת ששמה הוא קוקי כדי שיהיה לך עם מי לשחק שאני לא נמצא, מקווה שאתה אוהב אותה, כמו שאני אוהב אותה.

מאחל לך כל טוב והמון מזל טוב, אוהב אותך…

דייב.  

חיוך קטן עלה על שפתיי, הבטתי על קוקי שפיה היה פתוח ולשונה הקטנה נופלת אל מחוץ לפיה.

“איך קוראים לו?” שאלה סטפני

“לה” תיקנתי אותה “קוקי”

כולם צחקו לשמע שמה של הכלבה, מכיוון שהמאכל האהוב ביותר על דייב הוא אינו ולא אחר עוגיות, לכן קרא לכלבה בשם המאכל האהוב עליו.

אחי הגדול ואני היינו מבלים כל הזמן ביחד, הוא החבר הכי טוב שלי בכל פעם שקרא לי משהו כל דבר שהוא, דייב היה שם ועזר לי, בכל מה שהייתי צריך ועכשיו המצב השתנה והוא התגייס לצבא, אני כבר לא רואה אותו, אף אחד מאתנו כבר לא רואה אותו, אפילו לטלפן  כמעט ולא מרשים לו בצבא.

כשהוא לא כאן אין לי עם מי לדבר או לשחק, אני לא כל כך מקובל בבית הספר ואת שאר משפחתי לא רואים הם עובדים הרבה, כך שיוצא שאני נשאר לבד בבית.

הרמתי את קוקי מעמיד אותה מולי

“שלום” חייכתי לעברה

היא התנערה מידיי ליקקה את פניי והתכרבלה אל בין זרועותיי.

סטפני התקרבה אל מיטתי, מלטפת את הקוקי המכורבלת

“היא בטח רוצה לצאת לסיבוב בחצר, אחרי כל כך הרבה זמן בתוך קופסא” חייכתי אל עבר אמא

“אל תדאג” התקרבה אלי “אודי כבר לקח אותה לסיבוב” לחשה

“תודה” לחשתי גם אני

“אל תודה לי, תודה לאודי”

“תודה אודי” חייכתי חיוך קטן לכיוונו.

“יש לי כמה סידורים לעשות, אתה תהיה בסדר?” שאלה אמא מלטפת את שערי

“כן” חייכתי

“אודי, תוציא את הקופסא מחדרו בבקשה” ביקשה אמא מאודי “אתה בה איתי לסידורים?” שאלה בעודו לוקח את קופסת הקרטון אל מחוץ לחדרי

“בטח” חייך

“טוב, אנחנו הולכים” נשקה לראשי עוזבת ביחד עם אודי את חדרי

“הייתי ממש רוצה להישאר, אח קטן, אבל אני ממש חייבת ללכת לעבודה, אלה אם כן, אתה צריך אותי איתך” יותר שאלה משאמרה

“לא זה בסדר” חייכתי שמח על הדאגה שלה כלפיי “קוקי תארח לי לחברה”

“אוקיי” אמרה נושקת גם היא לראשי ועוזבת את חדרי שתיק הצד של העבודה שלה על כתפה.

קוקי הרימה את ראשה מביטה בי, עיינה מבריקות, לשונה הקטנה שיצאה במורד פיה, וזנבה הקטן מכשכש בעליזות.

דמעות פרצו מעניי בעודי מביט בקוקי, בכיתי ללא קול, דואג שמשפחתי לא תשמע אותי בעודם מתארגנים ליציאה.

קוקי יבבה, ליקקה את דמעותיי המלוחות, זנבה הקטן חדל מלכשכש.

ראשה נטה הצידה כאילו שואלת אותי אם הכל בסדר

“זה כלום קוקי…” חייכתי מראה לה שהכל בסדר, אך הדמעות לא חדלו “אני בסדר” משכתי באפי מרגיע את דמעותיי “אני מצטער שהיית צריכה לראות את זה”

דיברתי אליה כאילו היא מבינה אותי.

בתגובה היא רק הביטה בי, מקשיבה לכל מילה שאני אומר.

נאנחתי מנגב את הדמעות המתייבשות על פניי “עם כמה שאני אוהב את דייב ומבין אותו ואת המצב שלו” עצרתי נושם עמוק משתדל לא לפרוץ שוב בבכי “קשה לי שהוא לא כאן, מרוב געגוע אליו אני לא מפסיק לבכות” חייכתי למראה לשונה הקטנה של קוקי שזלגה מפיה “אם יכולת לדבר בטח היית אומרת שאני סתם ילד בכיין”

נביחה יצאה מפיה של הכלבה, היא ליקקה אותי בשנית מתערסלת אל בין זרועותיי

“אני רוצה שהוא יחזור” אמרתי בפה מלא דמעות “אני רוצה שהוא יהיה פה לידי”

פרצתי בבכי כששמעתי את דלת הבית נסגרת מאחורי אודי ואמא, יבבות נשמעו ברקע, עיינה של קוקי הבריקו יותר ממקודם, חיבקתי אותה חזק יותר, חייכתי לעברה.

“הכל בסדר, קטנה” לחשתי מנגב את דמעותיי

יבבותיה חדלו, ליטפתי את פרוותה הרכה, מביט בה עוצמת את עיניה, ונרדמת בחיקי.

לילי פרק 9
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך