מההתחלה – פרק 1

mayaminov 17/09/2017 396 צפיות אין תגובות

“אז דוד שלך עובר לכאן?” שאלתי את לב כשהתקשר. זו הייתה השאלה הראשונה שלי ברגע שעניתי לשיחה, יודעת שהוא מתקשר בנוגע לזה. “שאחד יהיה חזק והשני חלש.” ביקשתי מהבחור בבית הקפה לפני שהספקתי לשמוע את לב עונה לי ושילמתי לו.

“כן… למען האמת הוא הגיע כבר אתמול בלילה.”

“באמת? איך זה שלא נתקלתי בו כשיצאתי מהבית שלך?” שאלתי. במשך כל החודש האחרון ביליתי לפחות חצי מהלילה עם לב, לא מפני שאהבתי להתנשק איתו – משום שבעצם מעולם לא התנשקתי איתו – אלא מפני שקל לי יותר להירדם אחרי שאני נמצאת בחברתו. ומאחר שיש לי כל כך הרבה סיוטים בזמן האחרון, אני נוטה ללכת אליו יותר ויותר.

“אולי מפני שהגעת אליי באחד בלילה?” שאל בעליצות וממש הרגשתי את החיוך בעל הגומות מופיע על פניו. “ועזבת באיזה ארבע אני חושב. ובכל אחת מהפעמים השתמשת בחלון החדר שלי בתור דלת.”

צחקקתי ונאלצתי להודות באשמה. “אתה כנראה צודק. בכל אופן – הו! הקפה שלנו מוכן!” הודעתי בהתרגשות ולקחתי את הכוסות במנשא מהבחור. “אני אפגוש אותך כבר בגלריה? או שאתה עוצר קודם בבית ספר?”

“אני כבר בגלריה. מחכה לך שתלמדי אותי איך לכל הרוחות משתמשים בפטיש!” צעק בתבוסה מלאת צחוק. יורד על עצמו רק כדי לגרום לי להרגיש טוב יותר וכאילו אני באמת נחוצה שם.

“הכל כבר ממש מוכן, הה?”

“החלק שלי ושלך. שאר המגמה תדאג כבר לעצמה כשאנחנו נהנה מהיום נטול המתמטיקה שלנו.” הבטיח.

“לא יכולה לחכות.” מלמלתי.

“ועלמה?”

“הממ?” שאלתי, מרגישה התרוממות רוח נהדרת בזכותו מבלי לחוש אפילו גרגר מהחשש והאפלה שעוטפים אותי בדרך כלל לאחר לילה מלא בסיוטים. אבל ההזיות כבר נעלמו כך שהמצב הרבה פחות גרוע. אני סובלת מהם מאז יום הולדתי השבע עשרה בו חוויתי חוויה של כמעט מוות יחד עם אחותי התאומה איה, אך היה נראה שבעוד שהיא חזרה לחייה מבלי להניד עפעף באופן רגיל לחלוטין, אני נפגעתי בפן הנפשי בנוסף לגופני.

הוא נאנח לפני שהשיב, נשמע עייף וכנראה שזה בהחלט בגללי. אם הייתי במקומו כבר היית מעיפה אותו מהחדר שלי ממזמן אם היה נכנס אליו בלילות כדי להשאיר אותי ערה. אבל הוא הניח לי לבוא ולהרוס את השעון הביולוגי של שנינו. וכל כך אהבתי אותו בזכות זה. “הלילה שלך… אחרי שעזבת, איך הוא היה?”

עצמתי את עיניי וניסיתי להחזיק את המראות של הסיוטים הרחק ממני. שבהם אני מותקפת על ידי היצורים המוזרים והמצולקים האלו בעלי הכנפיים השחורות מגואלות הדם. צינה קפואה עלתה בעורי ויכולתי להרגיש את הבחילה גואה בי. המראות הללו מעולם לא היו קלים וככל הנראה לעולם לא אתרגל אליהם.

“אפשר בבקשה לא לדבר על זה?” ביקשתי. ידעתי אילו רק דמויות שהמוח שלי מתעקש להמשיך לדמיין, אבל רק המחשבה עליהם…

“לא עלמה. אני יודע שאת לא רוצה לדבר על זה אף פעם אבל אני באמת חושב ש – ”

“חושב שמה, לב? שאתה איזה תחליף לפסיכיאטר שלי?”

“לא! למה לכל הרוחות שתחשבי ככה? את יודעת שאני ממש נגד זה שאת בכלל הולכת לפסיכיאטר ולוקחת כדורים אבל – ”

“אבל מה?!” כבר התחלתי לצעוק ואנשים ברחוב הביטו בי בהלם בשעה שהם חולפים מולי.

הוא רק מלמל, “אבל כלום. תיהני מהסמים שהם נותנים לך. סליחה שאמרתי משהו, סליחה שאני דואג לך ואוהב אותך.”

הנדתי בראשי ופניתי בפינת הרחוב, מתקדמת אל עבר הכניסה לגלריה. ניתקתי את השיחה ופתחתי את הדלת. “אתה יודע שאני לא אוהבת לדבר על זה.” ניסיתי לומר בקול יותר רגוע, אבל רק עצם המחשבה לוותר על הכדורים שהפסיכיאטר שלי, דוקטור רחמני, רשם לי ולחזור אל התקופה של ההזיות – שהגיעו עוד הרבה לפני הכדורים הדאיגה אותי.

הוא הסתובב לעברי, הפטיש עוד בידו האחת והסלולרי שלו בשנייה. שיערו הכהה, המתולתל סתור על מצחו וחולצתו מוכתמת צבע. “את יודעת.. אני אולי לא פסיכיאטר ואני ממש לא רוצה להיות אבל אם תדברי איתי אולי זה יעזור. את זוכרת איך זה היה כשלא סיפרת לי על הסיוטים האלו בכלל? פשוט התרחקת ממני ו… וזה פשוט פגע בשנינו, גם בי וגם בך.”

“אתה לא רוצה לדעת על מה החלומות שלי.” הכנסתי את הסלולרי שלי לכיס האחורי של המכנס שלי ולקחתי את ידו בידי, זו על הפטיש. “זה פשוט,” ניסיתי למצוא את המילה המתאימה. “אישי מידי, כמוך וכמו אמה.”

“כמוני וכמו אמה?” שאל בחוסר אמון שאני בכלל מעלה את העניין עם הבת זוג שלו, מאחר ואני בדרך כלל משתדלת מאוד לא לדבר עליה. בכלל.

“כן, כמוך וכמו אמה. זה אישי ואנחנו לא מדברים על זה. אז אני מבקשת שאני ואתה לא נדבר על הסיוטים שלי. או על ההזיות שהיו לי. אני שונאת אותם ולדבר עליהם… יגרום להם לקום לתחיה.”

הוא פתח את פיו אך סגר אותו מיד בחזרה, מניד בראשו ומתרחק ממני. “תניחי את הקפה בצד.” ביקש. “אני עדיין צריך לנקות את האזור שלנו.”

הנהנתי לאיטי והנחתי את הקפה שלו בצד, מתחילה לשתות מעט משלי רק כדי לעשות משהו עם הזרועות שלי. נעמדתי מול היצירות שלנו. היינו היחידים במגמה שבחרו ליצור יחד ולשתף פעולה במאה אחוזים. זה היה שלנו, מה שהיינו עושים יחד ושחיבר אותנו יחד עוד מימי הגן. כשהיינו יושבים לצד שולחנות הציור במשך כל היום, גם בהפסקות. למזלי גם לאחר שהקשר שלו ושל אמה התפתח הוא המשיך ליצור איתי.

“אהבתי את החלק שהוספת.” מלמלתי, גם כדי להקל את האווירה וגם מפני שזו פשוט הייתה האמת. העבודה שלנו הייתה על חיפוש עצמי ורצון להישאר ילדים בעולם הגדול הבאים לידי ביטוי בחיפושו של הכוכב השני מימין על ידי צלליתו של פיטר פן. נשכתי את שפתי והעמקתי בכוכב האדום הגדול שהוסיף בתקריב אל מול רקע הכוכבים בשביל החלל. למה לא סיפר לי שהוסיף אותו?

“כן… זה היה רעיון של אמה למען האמת. היא אמרה שזה חשוך מידי לטעמה,” אמר כשהרים מסמרים סוררים מהרצפה ואסף את כולם אל קופסת הפלסטיק הקטנה ממנה באו. “חשבתי לשאול אותך מה דעתך… אבל בדיוק הלכת ממני וחשבתי שאולי כדאי שתישני.”

גלגלתי את עיניי, הייתי צריכה לדעת שגם היא מבקרת אותו בלילות. “זה נראה נפלא.” השבתי בכנות. השתדלתי לא להעיר לו על הביקור שלה, כי איזו זכות יש לי? אם כבר אז לה יש את הזכות להעביר את הביקורת על הביקורים שלי אצלו. “היא יודעת?” שאלתי. “שהייתי אצלך?”

“לא.”

“למה לא?”

“למה היא צריכה לדעת?”

“כי היא בת הזוג שלך..” הוא באמת לא מבין? הוא לא יודע שהיא שונאת את עצם העובדה שהוא מעניק לי מזמנו?

“אני יותר נשוי אלייך מאשר אליה.” העיר והניח את הפטיש על הרצפה. הוא התיישב מולי על הקרקע והרים את עיניו אליי. מביט על הפרופיל שלי. “הקשר הנפשי שלנו חשוב בהרבה מהקשר הפיזי שלי ושלה.”

התנשפתי בחדות כשאמר את זה. כי לא יכול להיות שלקח את זה ברצינות כמוני. “אתה מזה לא מתכוון לזה.”

הייתה שתיקה קצרה לפני שענה. “את צודקת.”

הדלת נפתחה בחריקה. “מעולה!” שמעתי את קולה המתקתק של נעה, אחת התלמידות אתנו במגמה. “לב אני ממש שמחה לראות שאתה כאן, יש סיכוי שאתה עוזר לי עם שלי?” שאלה כשהכניסה על המריצה הישנה של סבתא שלה את העבודה שלה.

הוא הביט בי מבט אחרון לפני שהשיב לנעה בחיוב. במקום להתעמק בו החלטתי לשבת בפינה בשקט, לעסוק בשלי, דבר שלמדתי להתרגל אליו מאז שאנשים התחילו להתרחק ממני.

הוצאתי מהתיק שלי את ספר הסקיצות שלי ועברתי עליהן. בתחילת הספר היו הדברים הרגילים שלומדים לרשום בכל מגמת אומנות או קורס. כמה ספלי קפה, ספרים מונחים זה על זה. אבל ככל שהתקדמתי לאורך הרישומים שלי הם החלו להיות אלימים יותר, מלאי מפלצות ודם. סכינים ונוצות חדים המשתלבים יחד ותמיד לצדן של אותן עיניים שחורות שרדפו אותי.

עיניי נחו על רישום בו דמות כהה חסרת פנים עומדת מעל גופה של נערה כשנחילים של דם כסוף יוצאים מעיניה ופיה. הייתה תקופה שבה הייתי רואה את המראות האלו לנגד עיניי, ממש באותה תכיפות בה ראיתי את הדברים האמיתיים שקורים סביבי. כשזה היה קורה תמיד חול היה מעורב בעסק והיה הופך את הכל למלוכלך ומעורר חלחלה עוד יותר.

אחותי איה הייתה זו שהבינה בעצם שמשהו לא בסדר איתי, שאני לא אוכלת והופכת לעור ועצמות. לזה שהתרחקתי מכל החברים המשותפים שלנו. שאני ישנה הרבה יותר מדי זמן ושהפכתי לאדישה לכל. היא הייתה זו שמצאה לי את הפסיכיאטר שלי ונשבעה שלא לספר כלום להורים שלנו כל עוד אניח לה לטפל בי. אבל היא כן בחרה לספר ללב. לגרום לו להבין מה קורה לי בשעה שהוא רודף אחריי ומחפש הסברים.

ידי נטלה את אחד העפרונות של לב שהיו מפוזרים על הרצפה והתחלתי לצייר אותו. לא העזתי לצייר אותו מאז כל הסיפור עם אמה, פחדתי להכניס יותר מידי רגש ופרטים לציורים כדי שמי שלא יראה אותם לא ידע על הרגשות שלי. בעיקר הוא. אבל עכשיו היד שלי ממש עבדה מעצמה.

זה לא היה הוא ממש, הלב שאני מכירה. המסמורטט עם הזיפים שסירב לגלח והתלתלים המלאים החצופים האלו שלו שסירב לספר. זה היה לב אחר, כמעט ספרותי ומתקופה אחרת לגמרי. הלב הזה היה רועה צאן עם מקל עץ לידיו כשהוא ישן מתחת לעץ וכיבשה לבנה שמרחרחת את פניו. לצידו אצבעותיי ציירו אבן חדה שהוטלה על הקרקע.

מההתחלה – פרק 1
דרוג הסיפור 3 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך