מי שאני הכי אוהבת

Untitled 13/07/2018 44 צפיות אין תגובות

אני סך הכל נערה שגרתית עם חשיבה לא שגרתית (עניין מאוד שגרתי דרך אגב) שספגה אכזבות. שברונות הלב הקטנים והמתסכלים לא היו עניין של מה בכך, הפתעות לא נעימות בחיים היו עניין שגרתי במיוחד, אבל כעיקרון כל ענייני הזוגיות ואותה ההאהבה אפילו לא גרמו לי לאותה התלהבות. היה מוזר לגלות שאני לא מסכימה עם דעות הסובבים בכלל ובזמן שכולם רודפים אחר מראה חיצוני ואופי שאפשר לסבול בפרטנר שלהם, אני חיפשתי אחרי סרטים מצויירים במחשב וספרים בספרייה של התיכון. אם הייתי רוצה יכולתי להשיג את מי שרציתי, הייתי יכולה לצאת עם אנשים שפעם לא יכולתי. הייתי. אבל לא, לא רציתי ולא יכולתי וזה היה הדבר האחרון שחיפשתי. למה לחפש לעצמי צרות והסחת דעת או בן אדם שהתנהגות הלא שגרתית שלי, שהייתה שילוב של זקנה מזדקנת וילד ילדותי, יגרמו לו לנסות להיפתר ממני לאחר שישיג את מה שרצה. את ה”הייתה לי חברה” או “התנשקתי”. ולא הייתי אחת מהנערות החמודות הביישניות, למרות שהיו כאלה שטעו ולאחר שהבינו שטעו התרחקו. לא פעם יצא לי להתחרט על טעויות מפגרות. ניסיתי את עצמי בזמן שכולם חיפשו בני זוג למען הטייטל אני חיפשתי את עצמי דרך אחרים. בין אם זה להתאהב בידידה שלי, בין אם זה לנשק ילד מכיתת מוזיקה כי הוא רצה וכי למה לא? אבל הייתי לבד. וזה גבה ממני מחיר. לא לחשוב בדרך של כולם, להתנהג כמו מישהי שלא אכפת לה מדעות של אחרים. הכל גובה מחיר כבד. בסופו של דבר גם החברים שלי הבינו בינם לבין עצמם שאני כלבה, אנוכית, ילדותית, חסרת אחראיות, דאגנית, מדוכאת והרשימה לא תגמר כך. וכך אני נשארתי אני עם צרותיי (נאמר בכל דרמטי). ואז בעצם פגשתי אדם שלא חשבתי שישנה את חיי. למרות שהאמנתי שכל אדם שאני פוגשת משנה את חיי, אך לא ציפיתי לכזאת כמות מאסיבית של שינויי חיים. פשוט לא ציפיתי אפילו שאדבר עם מישהו או אנסה להרשים ואחר כך לא ציפיתי לזה שאתחיל לחבב מישהו שהוא לא הטעם שלי. הוא הפך להיות הטעם שלי וככל שעבר יותר זמן והתחלתי לחשוב מה אני רוצה הבנתי שזה הוא. אבל פחדתי, ידעתי שאני לא הבן אדם הכי נחמד שקיים. הייתי מודעת לכל התקריות שלי עם אנשים שנגמרו בזה שפגעתי או נפגעתי והוא היה האחרון שרציתי שיפגע ועוד בגללי. ולאחר חצי שנה של היכרות מעמיקה (ואחר כך עוד שבוע וחצי) מצאתי את עצמי מתנשקת איתו. הפעם הראשונה שהתנשקתי עם בן אדם שאני אוהבת באמת, הפעם הראשונה שהתנשקתי עם בן אדם שאני אוהבת באמת ואוהבת חזרה. וככל שעבר הזמן ככה זה נראה פחות מפחיד, ככל שעבר הזמן ככה נראיתי פחות רעה. ככל שעבר הזמן נתתי לפחדים שלי ליפול, לחומות שלי להישבר. ההזדמנויות שלו לפגוע בי היו מעבר לכמות הכוכבים שאפשר לראות בלילה במדבר ובמקום לפגוע בי הוא זה שהציל אותי מלטבוע בתוך הבעיות והצרות של עצמי. ועד כמה מוזר היה לדעת שמישהו רואה מעבר לבדיחות, שמישהו רואה מעבר להתנהגות האימפולסיבית, שמישהו היה בכלל שם לב לזה שהראש שלי חשב על עצמו בתוך חבל תלייה. עד כמה היה מוזר שהוא נשאר, שהוא בוחר כל הזמן להישאר. לא לוותר על מישהי שאולי לא מוותרת על אחרים אבל על עצמה כבר מזמן וויתרה. עד כמה מוזר זה לפתוח עיניים ולהבין שוב ושוב שאני מצאתי את המקום שלי, בחיבוק שלך, מוקפת בידיים שלך. כל כך מוזר, מישהו שנישק את הצלקות שלי. מישהו שאוהב אותי למרות שאני כזאת בחורה שגרתית עם צורת מחשבה לא שגרתית במיוחד. איך אפשר לאהוב כזה גיהנום? למרות שאני מניחה שבגלל ששנינו לא מאמינים אז התשובה תהיה משעשעת. או בגלל שאנחנו כאלה כופרים ועוד שומעים מטאל אז אנחנו אמורים לאהוב גיהנום? מתשהו תענה לי על זה ואז אני אדע. עד אז אני פשוט אחשוב לעצמי למה מגיע לי כל הטוב הזה? הלוואי ויכולתי להגיד תודה על כל מה שלא עשית, תודה על כל מה שעשית ותודה על כל מה שתעשה. כי אתה מי שאני הכי אוהבת.


מי שאני הכי אוהבת
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך