אנשל שב הביתה

11/06/2021 77 צפיות אין תגובות

מוצאי שבת, 4.12.1993. אורם הצהבהב של הנרות מרצד על המפה הלבנה שמכסה את השולחן העגול בפינת האוכל. בין שני הפמוטים, על מפית נייר שנפרסה על מגש הנירוסטה, מונחת עוגת שזיפים. מרגוט אפתה אותה לפני כניסת השבת, בדיוק כאותה עוגה שהשליכה לפח שלושה שבועות קודם לכן. מלבד שתי הפרוסות שאכלה מרסל, המטפלת הפיליפינית, איש לא נגע באותה עוגה עד שיבשה. את העוגה ההיא אפתה מרגוט לכבוד יום הולדתו ה-70 של אנשל, כמנהגה מאז שיצא מהבית ונעלמו עקבותיו. אתמול, לפני כניסת השבת, שוב אפתה מרגוט את עוגת השזיפים האהובה על אנשל, לכבוד יום הנישואין ה-48. כעת היא ממתינה לבואו. “הלילה תחזור אלי, אניוש אהובי. חמש שנים וארבעה חודשים מאז שעזבת. די, מספיק. הלילה אתה חוזר”.

מרגוט ואנשל נפגשו לראשונה בטרנסילבניה ב-5 באוקטובר 1945, ביום הולדתו ה-22 של אנשל, לאחר שחזרו מהתופת, מתאוששים מדיזנטריה ומטיפוס הבהרות. הוא שרד את צעדת המוות ושוחרר ממחנה ההשמדה מאוטהאוזן על ידי האמריקאים והיא שוחררה על ידי הרוסים ממחנה ההשמדה מלכוב לשם הגיעה לאחר שהועברה ממחנה עבודות כפייה למשנהו בפולין ובגרמניה. היכרות קצרה הספיקה לשניים, גלמודים בעולם אחר אובדן כל יקיריהם ששולחו לתאי הגזים ולמשרפות – להחליט להינשא זו אל זה. הם נישאו כדת וכדין ב-4 לדצמבר 1945 (יום שלישי – פעמיים כי טוב, נר חמישי לחנוכה) כשמרגוט הייתה בת שבע עשרה ואנשל בן עשרים ושתיים.

קר בבית. הלהבה המכחילה בתנור הנפט היפני הולכת ודועכת. “מחר אזכיר למרסל שצריך למלא נפט. לא יזיק גם לנקות את הפתיל”. מרגוט, נשענת על ההליכון, ניגשת אט אט לתנור, מנמיכה את האש כדי שהנפט יספיק לעוד שעה-שעתיים. היא ממשיכה, עקב בצד אגודל, אל החלון שמרסל השאירה פתוח כדי סדק לפני שיצאה לחופשת סוף השבוע. מרגוט סוגרת את החלון עד הסוף. “מסוכן, צריך שיהיה אוויר מבחוץ כשתנור נפט דולק, אבל מה לעשות? קר!”. אט אט, בברכיים כואבות גוררת מרגוט את ההליכון על הרצפה הקרה וחוזרת לכיסא ליד השולחן, אל מול הכיסא הריק הממתין לשובו של אנשל.

ב-1947 נולד בנם הבכור, ליאון, וב-1949 נולד בנם הצעיר, דוד. מרגוט ואנשל עלו עם בניהם לישראל ב-1962 ועברו לגור בצור שלום, במפרץ חיפה. אנשל מצא עבודה כפועל דפוס, ומרגוט עבדה במשך שנים כפועלת ניקיון בבית אבות בחיפה. ב-1972, לאחר שירות בצבא ולימודים בטכניון, היגר ליאון לארה”ב ושנתיים לאחר מכן הצטרף אליו אחיו שעבר מסלול דומה. הבנים נישאו והביאו ילדים לעולם, אולם מרגוט ואנשל התראו איתם לעתים רחוקות ונאלצו לעקוב אחר גידול הנכדים והנכדות בתמונות ובמכתבים שהגיעו אחת לכמה חודשים.

ריח קל של אדי נפט מתפשט באוויר. מרגוט משפשפת את עיניה. היא חשה כיצד העייפות משתלטת עליה. “עוד מעט יבוא אניוש. אבקש ממנו למלא נפט בתנור ולהגביר את האש. הוא יפתח את החלון והכל יהיה בסדר”.

בפברואר 1988, כשהוא בן 65, לקה אנשל באירוע מוחי ובעקבותיו החל זכרונו לבגוד בו. בתחילת אוגוסט יצא בבוקר מביתו ומאז נעלמו עקבותיו. ליאון ודוד עזבו את עיסוקיהם בארה”ב ובאו לישראל בלי משפחותיהם כדי לתמוך במרגוט בתקופת החיפושים אחר אנשל. את עיקר זמנם בישראל הם העבירו בטיולים בנגב ובגליל, וכשהמשטרה נואשה מהמשך החיפושים לאחר שבועיים שבהם לא נתגלה קצה חוט, שבו גם הבנים למשפחותיהם. “נשמור על קשר”, הבטיחו למרגוט.

מרגוט שומעת את דלת הכניסה נפתחת. אניוש! פניו חלקות, שערו האפור חזר והשחיר. אניוש! הוי, אניוש! יקירי! ידעתי שתחזור.

מרגוט קמה מכסאה, רצה בקלילות אל אנשל אהובה. כאב הברכיים חלף כלא היה. שניהם צעירים כבימים עברו. “אניוש, איפה היית? לאן נעלמת?”

“מה זה חשוב, מגי שלי? עכשיו אני פה. מעכשיו אנחנו ביחד. לתמיד!”

“הכנתי לך את עוגת השזיפים שאתה כל כך אוהב. בוא, נשב ונחגוג את יום נישואינו”.

יום ראשון אחר הצהריים, מרסל מכניסה את המפתח למנעול דלת הכניסה. היא פותחת את הדלת, נכנסת הביתה. באוויר המחניק עדיין תלוי ריח קלוש של אדי הנפט, מעורב בריח הפאראפין השרוף שנותר מהנרות שדלקו עד תום. מרגוט יושבת ליד השולחן, עוגת השזיפים השלמה מולה. “מאמא, חזרתי. איך את מרגישה?” מרגוט לא עונה. חיוך רחב נסוך על פניה. עיניה הפקוחות בורקות מרוב אושר.

מרסל ניגשת אל מרגוט, שולחת בחיבה את ידה לאחוז בזרועה של מרגוט.

זרועה של מרגוט קרה ונוקשה.

אנשל שב הביתה
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך