חזרתי אחרי מלא זמן...מקווה שתהנו 🤗

החיים לא מושלמים; פרק 1

01/03/2020 95 צפיות אין תגובות
חזרתי אחרי מלא זמן...מקווה שתהנו 🤗

*פרק 1*
קרני השמש המסנוורת, חדרו היישר אל תוך עיניי מבעד חלון חדרי, ששכחתי לסגור אתמול בערב כשצפיתי בשמיים השחורים עד שעה מאוחרת.
פקחתי את עיניי באיטיות, מנסה להתרגל לאור, בזמן שאני מתעוררת.
קמתי, סידרתי את מיטתי הקטנה, והתקדמתי לעבר המקלחת, בכדי לשטוף פנים, ולצחצח שיניים, וגם לסדר את שערי שלא נראה כל כך במיטבו לאחר שקמתי משנתי.
התארגנתי, התלבשתי, והתכוננתי ללכת לבית הספר.
היום הוא היום האחרון לחטיבה. יתקיים מבחן, שכל תלמיד שיעבור אותו, יוכל לעבור לתיכון.
ההורים שלי, מעדיפים שאעבוד במכולת הקטנה שלנו, במקום שאלמד. אך אני רוצה ללמוד, כל תחומי הלימוד מושכים אותי, ואני מוצאת בהם עניין רב.
אני מקווה, ומאוד מקווה, שאעבור את המבחן הזה. הוריי הגיעו למסקנה, שאם אעבור את המבחן הזה, הם ישלחו אותי לתיכון, בכדי לא לבזבז את כישוריי. אך אם לא אעבור, הם לא יסכימו לי לנסות בתיכונים אחרים, או לבקש לעשות מבחן חוזר.
לכן השקעתי את רוב זמני בשבועות האחרונים, בשקידה למבחן הבא והקרב, שיתקיים היום.
הבטתי בבבואתי שבמראה הרחבה בפינת חדרי הצפוף, שחלקתי עם ריו ונלה, שני אחיי הקטנים, נשמתי עמוק, מקווה שאעבור את המבחן, קשה ככל שיהיה.
יצאתי לעבר המטבח, לקחתי את ארוחת הבוקר שאמי הכינה לי, נשקתי על לחייה ויצאתי מביתי.
בדרכי לבית הספר, פגשתי בחוליו, שלומד בתיכון, שנה מעליי.
מגיל כה קטן, שנאתי את חוליו. הוא כל כך מתנשא, ומדבר בצורה פוגענית כלפי הילדים בשכונתנו. הוא לא מסוגל לקבל את העובדה, שהוא לא חי בשכונת עשירים כמו שהוא מדמיין את עצמו. אני זוכרת את המקרה שגרם לי לשנוא אותו, כאילו קרה אתמול. כשהייתי בת 5, ויצאתי יחד עם שני הורי לפארק הקרוב לביתי, התיישבתי על הדשא הירקרק בשעת צהריים מוקדמת, כשבידי, היה בובי. בובי היה הדובי, היחיד שהיה לי.
לא רק שהורי לא יכלו להרשות לעצמם לקנות לי מבחר צעצועים, אלא גם שהוא היה הדובי שהכי אהבתי.
נעמדתי, בכדי להושיב את בובי על הנדנדה, רציתי שגם הוא ישחק קצת.
ואז הגיע חוליו. הוא לקח את בובי, ותלש את עינו, שהייתה כפתור ממקומה, ולאחר מכן את ידיו ורגליו. “תינוקת שכמותך, תשחקי בצעצועים של בוגרים לא עם דובי שיש לו רק עין אחת” לא ידעתי איך להגיב למה שהוא עשה לבובי, או למילותיו…
התפרצתי בבכי מר, ורצתי לעבר הבניין שבקומתו השנייה היה ביתי.
התיישבתי על המדרגות, חסרת אונים לגמרי. לא הבנתי, מה הייתה בעייתו של חוליו עם בובי, בובי שלי. בכיתי כל כך הרבה, עד כדי כך שלא התייחסתי לסליחה שיצאה מפיו של חוליו, במשך יותר מכמה פעמים.
והיום, כשאני מביטה בו, באותו ילד שהרס את הדובי היחיד שאי פעם היה לי, עולה בי בחילה.
הוא היה ונשאר, הילד האכזרי ביותר בשכונה כולה.
אף ילד, לא אהב אותו. אך משום מה, בזמן האחרון, בכל בוקר כשאנחנו נפגשים, הוא אומר לי ‘בוקר טוב’ אך אני לא מתאמצת להגיב לו.
“בוקר טוב”, אמר כשחיוך קל מובע על שפתיו. הבטתי בו מזווית עיני, וראיתי שהוא מביט בי, מחכה לתגובה. הישרתי את מבטי קדימה, מתנהגת כאילו לא שמעתי אותו. “מדוע את מתעלמת ממני מנד?” איך הוא מעז לקרוא לי מנד? זה הכינוי שלילי, חברתי הטובה ביותר נתנה לי כשנפגשנו לראשונה בכיתה א’. לאף אדם, חוץ מלילי, מותר לקרוא לי בצורה הזו.
“בשבילך אני אמנדה”, אמרתי בעוקצניות. הבטתי בו, מבט חטוף בכדי לראות את תגובתו. הוא השפיל את מבטו הנבוך, חייכתי והרמתי את מבטי בחזרה.
“מצטער”, אמר בקול חלש, כמעט לחישה.
הבטתי בו, בכדי לראות אם הוא באמת מתכוון לסליחה. ראיתי בעיניו תקווה שאולי אסלח לו על מעשיו. לא ידעתי אם לסלוח או לא. בכל זאת, הוא הרס לי את הילדות. אך חשבתי, שאולי אני מגזימה עם הטינה שאני שומרת כבר שנים, והגיע הזמן לסלוח ולשחרר. “סולחת”, אמרתי וחיוך רפה על פניי. בתגובה, קיבלתי חיוך מחוליו, שנראה שהוקל לו. הוא נעצר, והושיט את ידו ללחיצה. הושטתי גם אני את ידי, וברגע שלחצנו את ידינו, הרגשתי זרם של חשמל סטטי, שלא הבנתי מה מקורו באותו הרגע, והתגובה הראשונית שלי הייתה להיחלץ מהלחיצה. כנראה שלא רק אני הרגשתי ככה, כי חוליו הגיב בדיוק באותה הצורה.
הוא השפיל את מבטו במבוכה, ואני לא ידעתי מה לומר. לאחר כמה דקות של שתיקה שבהן הלכנו זה לצד זה בסמטה הארוכה, הגיע הזמן להיפרד, כל אחד לדרכו. “בהצלחה במבחן היום, אלה אמרה לי שאתן נבחנות לתיכון”, אמר במהירות, והלך לכיוון תחנת האוטובוס הראשית משמאלנו.
“תודה”, אמרתי בלחישה, שאני בטוחה שהוא לא שמע.

החיים לא מושלמים; פרק 1
דרוג הסיפור 4 | 7 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך