הרוח שאבדה

בראון ג'ייק איבד את אשתו ג'ולי בפיגוע.
היא נשאה בבטנה את בתם השנייה, קורטני. התחילו צירים לג'ולי, באמצע המסעדה, ואז נכנס המחבל וירה בכולם. את קורטני הצליחו להציל, אבל את ג'ולי… לא.
יום אחד, בראון הלך לישון. הוא טיפל בבתם בת ה-6, אנדריאה, בקורטני הקטנה, ונרדם על הספה. הוא התעורר כשמישהו נגע בכתפו. הוא הסתכל אחורה, וראה שם את ג'ולי. היא לבשה שמלה לבנה, שרווליה היו קרועים, גם קצת השמלה, השיער שלה היה פרוע. הוא חשב שהוא חולם. היא התיישבה לידו. "יפתי, השיער שלך מבולגן, ולמה את לובשת שמלה בלויה?" הוא שאל. הוא בא לסדר את שיערה, אבל לא הצליח. היא בהתה בו במבט חודר, עם עיניה הירוקות הבוהקות, ושמע את קולה בלבו: "אתה לא תצליח לסדר לי את השיער. אני לא באמת חיה. ואתה לא חולם." היא יכלה לתקשר איתו רק בטלפתיה, לא היה לה מיתרי קול לדבר איתם. הוא הלך עם הרוח של ג'ולי לחדר השינה, הם ישנו עם מצח נוגע במצח. היא אמרה לו בטלפתיה: "כמה טוב להיות איתך…" הוא לחש: "גם איתך.. אני רוצה שתחזרי להיות פה…" "אבל אני פה. רק לא פיזית." היא אמרה. הם נרדמו. הם חיו ככה בערך כשנה. כשהבנות היו ערות היא הייתה מסתתרת בעליית הגג, צופה בסרטים בטלוויזיה הישנה שהייתה שם, מעיינת באלבומים של המשפחה, של אנדריאה…. וכשאנדריאה הייתה בבית הספר, ג'ולי הייתה מחבקת את קורטני ובראון היה מצלם אותה, ולמזלו, הרוח נקלטה בעדשה. עבר עוד כמה חודשים. "אנדריאה, אני הולך לעבודה. תשמרי על עצמך ועל קורטני." "לבד?" שאלה אנדריאה. בכל זאת, רק בת 6. בראון אמר: "יש פה מישהי ששומרת עלייך. אני לא בטוח שאת רואה אותה." "הפיה מארי?" שאלה אנדריאה. הפיה מארי הייתה פיה ששומרת על ילדים- למרות שהם לא ראו אותה. בראון הנהן ויצא. אנדריאה חשבה לעצמה: 'אני יאכל עוגייה. אבא לא יודע וקורטני לא יכולה לספר.' באותו רגע, בחוץ, התהלכו להם לוכדי רוחות. הם, בעצם בעיקר כלומניקים, אבל- המכשירים שלהם עובדים. הם איתרו רוח בבית של בראון. הם ירו לתוך החלון של עליית הגג רימון- לא אחד שמתפוצץ או עושה רעש. זה שחרר גז מיוחד, שברגע שהוא פוגע ברוח- היא מתה שוב ומתכלה, ונשמתה עוברת לעולם הרוחות.
"עזור לי…" שמע בראון במוחו. הוא הבין שקרה משהו וג'ולי או הילדות בבעיה. הוא עזב מהר את עבודתו ונסע הביתה. הוא הרדים במהרה את אנדריאה כדי שלא תדע כלום. הוא עלה לעליית הגג ומצא את ג'ולי על הרצפה. הוא מצא לידה את הרימון. הוא זרק את הרימון מהחלון, והחזיק את הרוח הגוססת. "את לא הולכת, נכון?" הוא שאל בבכי. היא בהתה בו, לא אמרה כלום. הוא הבין מהשתיקה שהיא עומדת להיעלם. "אני אוהבת אותך, שתדע. אני אשמור עליך בעולם הרוחות. רק תשמור על הבנות שלנו, ותזכור רק אותי… ותמשיך הלאה… אל תבכה עליי, תתאהב בעוד נשים…" היא אמרה לו. הם התנשקו נשיקה אחרונה, והגוף שלה התחיל להיעלם. תוך כדי הוא מלמל שלא תיעלם. כשנשאר רק הראש ומעט מהידיים, היא נגעה בראשו, ואמרה: "תפסיק. אני תמיד כאן." ועצמה עיניים, ונעלמה. הוא הסתכל בתמונה שהוא צילם, שהרוח של ג'ולי מחזיקה את קורטני. הרוח נעלמה מעט, וכדי להבחין בדמותה צריך להתאמץ מאוד. הוא כעס על עצמו שהשאיר אתה לבד, ולא הבין איך היא נעלמה. אחרי שבועיים, הוא ישב בבית קפה עם בנותיו. והגיעה למקום אישה, דומה מאוד לג'ולי. הם התחילו לדבר, ואז הוא לקח ממנה את המספר. "מה השם שלך?" הוא שאל. "אני ג'ולייט. אבל תקרא לי ג'ולי." היא אמרה. הוא הבין שג'ולי לא עזבה אותו.
יום אחד, כשג'ולייט עברה לגור איתם, היא ובראון עמדו מול המראה, ודמותה של ג'ולי הופיעה. "אל תיבהלי." אמר בראון. ג'ולי שמה את ידה על המראה, ובראון שם על ידה של ג'ולי. מיד אחרי,
ג'ולייט ובראון יצאו להצגה. בסוף ההצגה, בראון וג'ולייט נעמדו על הבמה. ג'ולייט לא ממש הבינה למה.
בראון כרע ברך, והוציא קופסא.
"ג'ולייט… התינשאי לי?"