חלול.

אין לי אוויר.
הכל חנוק פה.
הקירות נצמדים אליי, כמו בדים שחורים רטובים עוטפים אותי לאט לאט במחנק הזה שאני כל כך אוהב.
רגע אחד מלטפים את הגרון שלי רגע אחר נועצים את הסיבים שלהם בתוכי, לא משאירים לי מקום לספק ולנשימה.
והנשימה חומקת ממני, אט אט, כאילו הייתי בחלל ואני רק מחכה לשיחרור המתוק, לרגע שהריאות שלי יתרוקנו מאוויר.
אני מחכה למשהו שלא שם, עומד בצומת לטרמפ שלא יגיע.
הקו אמור לעבור אבל שכחתי שביטלו אותו מזמן.
ואני מעשן, אני מעשן לא כי כיף לי, כי זאת הפעם היחידה שאני מצליח להרגיש חסר נשימה כמו שאת גרמת לי להרגיש.
חיים בלעדייך הם עונש צרוף, עינוי שלא מפסיק.
בדכ אני אוהב כאב, אבל הכאב הזה בלתי נסבל, יותר כואב מכל קעקוע על גופי, יותר מכל צלקת שנמצאת עליי.
הכאב שורט אותי מבפנים, סוחף כל טיפת דם שיש לי, כל איבר ואיבר, מקלף אותי מבפנים.
עד שלא נשאר ממני כלום, אלא מעטפת חלולה של מי שפעם הייתי.
עד היום שתחזרי, אם בכלל.