יום גשום – פרק ראשון

02/03/2019 201 צפיות אין תגובות

“אני כל כך, כל כך רציתי, לא לקבוע מוות לסיגל”

הודעות ב8 בבוקר ועוד ביום שבת, אין בה רחמים חשבתי לעצמי ומיד נדדתי אל העיניים שלה ודמיינתי את העצב שבטח השתרר בהן הבוקר, כשהיא נאלצה להיכנס לחדר שכולנו הדחקנו, החדר שבו כל אחד משאר רופאי המחלקה שלנו ניסה שלא לבקר. תיארתי לעצמי שהיא נקראה הישר מתוך המיון העמוס והרועש לאחר לילה חסר שינה, לילה מלא המטופלים כאובים ומשפחות עצבניות, לילה מלא באלימות וכפיות טובה, לילה… “הוא בוכה” אשתי עוררה אותי בדחיפה קלה “תורך” קולה הכיל נגיעות האשמה על שלא התעוררתי לבד.

קמתי לאט, באיברים כבדים, בטינה קלה כלפיה וכלפיו על כך שנמשכתי חזרה למציאות. ניגשתי אליו, הוא עמד בתוך מיטת התינוק שלו, מביט בי בעיניים מלאות דמעות, בעיניים של איילה, אשתי. העיניים האלה שיודעות לחייך ביחד איתו, שבדרך כלל מלאות רוך וחוכמה, כעת הביעו בעיקר עלבון, כעס על הדקות הארוכות שלקח לי להרים את עצמי מהמיטה ולגשת, הן דרשו ממני, דרשו ממני לתפקד בתור האימא שבחרתי להיות. הרמתי אותו, מרחרחת את ריח התינוק שלו, מלטפת, מרגיעה ואוספת אותו למיטה שלנו להאריך קצת את הבוקר.
“זה לא מובן מאליו שהוא נתן לנו לישון עד שמונה” אני חוזרת איתו למיטה ונשכבת, היא שולחת יד ומלטפת לי את השיער. הרגע כמעט מושלם, שתינו שוכבות איתו ככה, והוא נרגע, נרדם לעוד כמה דקות בתוך החיבוק המשולש שיצרנו, בתוך המשפחה הקטנה שלנו.

“מי כותב לך בשבת בבוקר?” היא שוברת את השלווה שיצרנו.
“רוני, כתבה שסיגל נפטרה” ניסיתי להישמע אדישה, כאילו לא כל הודעה מרוני מעוררת בי גלים של רגשות ללא קשר לתוכן שלה.
“למה היא תמיד חייבת לכתוב לך דברים כאלה, הרי היא יודעת כמה זה משפיע עלייך”
“כי זה כואב לה והיא צריכה לשתף”
“אז שתשתף את בעלה, בשביל מה הוא שם”
“זה לא אותו דבר, אני יודעת מי זו סיגל, טיפלתי בה כל השבוע, חוץ מזה, אני רוצה לדעת”

היא מסתובבת ממני, זה ויכוח עקר שלא ישנה את המציאות ולכן היא ממצא אותו מהר מידי, אני תוהה מה היא חושבת, האם מנחשת. כמה מהרגשות שלי לרוני זולג החוצה אל החיים האמיתיים. אני רוצה להאמין שבחמש עשרה השנה האחרונות למדתי לאהוב את רוני במקביל למציאות, מתגוררת חבויה בתוכי, אבל בחודשים האחרונים הגבולות שלי מטשטשים והכול מבעבע החוצה. “אאוץ” אני זועקת כשמצח כבד של תינוק בן שנה נוגח בי בעוצמה. “טוב, אני חושבת שרשמית הילד ער ואפשר להתקדם לארוחת בוקר” היא מחייכת אלי ומתרוממת, געגוע עז מתפשט בתוכי, געגוע לזוגיות שלנו.

*************************

את רוני הכרתי בימיו הראשונים של התיכון, אני לא זוכרת את הרגע המדויק בו ראיתי אותה לראשונה, גם לא את השיחה הראשונה בנינו או מה הוביל אליה. אם הייתי צריכה לנחש, מהיכרותי הלא קצרה איתה, היא בטח חייכה אלי ללא סיבה ושאלה לשלומי, ניסתה לדובב את הבחורה החדשה. התיכון שלנו היה מורכב משלוש חטיבות שהיו שונות זו מזו בדיוק כמו פלחי האוכלוסייה אותן יצגו, אני השתייכתי לפלח העני, והיא, בין אם במודע או לא, לפלח העשיר. שלא במפתיע, היא, כמו רבים מבני כיתתי, התגוררה באזורה העליון של עיר, אזור רווי וילות ונופים של ירוק אינסופי שבהמשך, שנים אחרי, תתחולל בו שריפה קטלנית במיוחד אשר תגבה לא רק קורבנות אדם אלא גם את מרבית העצים שעיטרו אותו. אני גדלתי באחת הערים הסמוכות, בת לשני מהנדסים מהגרים שהשכלתי הייתה מטרתם העיקרית. הם בחרו להשקיע את מיטב כספם באותו תיכון בו עיניי פגשו בעיניה של רוני בפעם הראשונה ושינו אותן לנצח.

“את לא חושבת שמישהו צריך לפחות להזכיר את סיגל?” שאלה רוני בדרכינו למחלקה ביום ראשון בבוקר, “את לא חושבת שראוי לפחות לדבר על העובדה שיכולנו לאבחן את זה קודם ואולי, אולי להציל אותה?” אני שותקת, תחושה כבדה מחלחלת בי, אני זו שטיפלתי בה שבוע שעבר, זו הייתה האבחנה שלי, המאוחרת. “את היחידה שבדקה לה את הבטן מזה שבועות” היא המשיכה ועוררה בי נהר של רגשות, איכשהו זה תמיד איתה שהרגשות שלי נוטים להתפרץ ללא שליטה “את חושבת שאני לא מאשימה את עצמי בזה? שאני לא כועסת על עצמי? אם רק הייתי סומכת על עצמי אולי היא הייתה חיה היום” אני עונה מהר מידי, היא מסתכלת עלי, קצת מופתעת, הרבה מבינה. אנשים אחרים נכנסים לחדרון הקטן בו אנחנו מתארגנות, קוטעים אותנו, מפריעים כהרגלם. אנחנו לא חוזרות לדיון ומצטרפות לעדר החלוקים הלבנים שכבר מחכה לנו לביקור ב”צד המואר” של המחלקה, זה האזור של המטופלים העצמאים יחסית, האזור עם המעט יותר תקווה.

כבר כמעט שנה שאני פה, עוטה על עצמי מדים כחולים, חלוק וסטטוסקופ, תחפושת שלאט לאט הפכה להיות טבע שני עבורי, שלעיתים בלעדיה אני מרגישה אבודה, כמו בחודשים לאחר השחרור מהצבא שחיפשתי בנחישות את הנשק על הכתף, חווה התקפי חרדה קטנים בהיעדרו. לפעמים הבת שש עשרה שבתוכי עדיין לא מאמינה שאנחנו רופאות, ועוד יחד, באותה המחלקה, כמו שתמיד חלמנו. כמובן שבנעורים אתה לא מבין אלו השלכות יהיו לחלומות שלך במציאות. הביקור נמשך המון זמן, נמרח יותר מהרגיל, רוני נלקחה לטובת מטופל שהדרדר ורמת השעמום שלי עלתה. בתחילת ההתמחות אהבתי את הביקורים הארוכים, הדיונים על כל מטופל, הרגשתי שיש לזה משמעות, אך תחושת המיאוס לא איחרה להגיע, הצורך לרוץ קדימה, להספיק את היום העמוס הזה כדי לנסות לברוח הביתה לפני הפקקים, כל אלה גאו בי ועוררו עקצוצים של עצבנות שרק הלכה וגברה ככל שהדקות התארכו.

פרשנו לישיבת הבוקר, שעה נוספת בה אנחנו דנים על כל מטופל ומה התוכנית הטיפולית שלו, שעה שלפעמים נדמה שכל מטרתה היא קידום השחרורים והארכת הבוקר האינסופי גם כך על ידי החלטות שלעיתים קרובות מידי מרגישות שרירותיות מידי. גל זעם ניסה להתעורר בי, במה תתרום התעמרות שלי, תהיתי, גם ככה האוזניים של הבכירים כבויות מתוך ייאוש. בתור התורנית של אותו הלילה סימנתי את השחרורים בקנאות כמעט דתית, סופרת, מחשבת ומנסה לחזות מראש כמה עמוסות יהיו השעות הקרובות. רוני שבה מהמטופל הקורס שלה והתיישבה מצידו השני של השולחן, מידי פעם שולחת לי מבטים מלאי בוז כשעוד מטופל מועמד לשחרור לא צודק בעיניה. הבטתי בה, תוהה כהרגלי עד כמה אותה אישה בת שלושים היא הילדה שאהבתי כל כך כשהיינו נערות. תחפושת הרופאה שלה החמיאה לה, לרגע היה נדמה לי שככה אני זוכרת אותה תמיד, בחלוק לבן ועם סטטוסקופ על כתפיה, גם אז בתור נערה בת חמש עשרה, קטנת קומה עם תלתלים פרועים שמעטרים את כתפיה, מלאת חן, חיוכה מלא האור אף פעם לא מסגיר את העצבות החקוקה בה. פניה נראו עתה מעט בוגרות יותר, קמטים קטנים מעטרו את זוויות עיניה, מארחים חברה למיליון הנמשים שתמיד חלמתי שיהיה לי את הזמן לספור.

הרשימה נגמרת ואנחנו פורשים איש איש למטופליו. הסתכלתי בייאוש על משימותיי לאותו בוקר, חולקו לי עשרה מטופלים, הרבה מעבר לכמות שניתן לבדוק בנחת. יהיה עלי למהר אם אני רוצה להספיק להגיע כולם. “נוהל כיבוי שריפות” אנחנו קוראים לזה, לבצע רק את מה שדחוף, ובשגרת הדהירה שלנו הדברים נדחים ונדחים עד שגם הם בלית ברירה הופכים את עצמם לדחופים.

יום גשום – פרק ראשון
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך