יום שישי ה-13, מציאות מדומה

אנונימית123456 29/01/2020 151 צפיות אין תגובות

נפרדנו. נפרדנו, פשוט כך. בכמה מילים, ממש פשוטות. קצר ולעניין, בלי הרבה דיבורים. לא נותר מה לומר, רק לבכות על כל הזכרונות שצברנו במשך שנה שלמה.
חצי שנה אחרי, יום שישי בערב כשאני עם כל המשפחה. מדברים על מה שאני הולכת לעשות אחרי הצבא. ופתאום דפיקה בדלת. אולי זו השכנה. קמתי לפתוח את הדלת. פתחתי, ומה אני רואה?
אתה פשוט עומד, ומסתכל עליי, עם מעיל שחור וג׳ינס, והבלורית שלך בשיער, כאילו אתה כבר מוכן ליציאה.
“שירן, מי זה? את רוצה שאבוא?” אבא שלי קרא לי מהסלון. “לא, זה סתם, תרומות”, חייכתי באילוץ. הסתכלת כאילו אתה כבר יודע שאסור לך להכנס. שאלתי מה אתה עושה כאן, ולא הייתה תשובה. והחבר שלך שלידך, אני אפילו לא מכירה. לירן אמרת שקוראים לו, ואני שואלת, מתי בכלל הספקת להכיר אותו?
בכל מקרה, לירן היה חייב להשתין אז הוא נכנס אליי הביתה. אבל אתה לא. סיכמתי עם עצמי שאני לא נותנת למזיקים להכנס.
עמדת על מפתן הדלת, כמו תמיד. שתיקה מביכה, אתה במבט מושפל ואני במבט של הלם וציפייה. אבל אני יודעת, יודעת שבטח רק עברת כאן כדי לקחת את הסווטשירט שלך, הדבר היחיד שהשארתי אצלי, הדבר היחיד ממני ששייך לך.
פתאום השקט נשבר כשאתה ממלמל, “אני רוצה שתבואי”. ואני חושבת, לאן לעזאזל? אז שאלתי. “לתל אביב. לירן עם אוטו ואנחנו נוסעים כמה חבר’ה, יש איזו מסיבה. את רוצה להצטרף?” בדיוק כשבאתי לענות לירן חזר. באתי לענות, שאתה חתיכת מזדיין, כי ברור לי מהעיניים שלך שיש משהו נסתר מאחורי ההזמנה. למה שמישהו שלא דיברתי איתו במשך 6 חודשים, ושאני בכלל לא מכירה, יבוא עד לפתח ביתי ללא התרעה מראש ויציע לי לצאת איתו… למסיבה? מה הקשר עכשיו, סתם באמצע החיים? יש משהו מאחורי זה, ואני חוששת שזה בולט מהעיניים שלך.
אבל אתה לא אוהב אותי, אז זו לא אהבה. זה עוד משהו אחר ממך, שמחפש לעשות לי רע. כי כמו שאמרתי כבר, אתה חתיכת מזדיין, עושה רק מה שמשתלם לך גם אם זה עולה ברגשות של אחרים. כמו כל מה שעשית בקשר שלנו, וכמו שאחרי שנפרדנו מצאת לך כמה בחורות, כאילו לא הייתי קיימת. רציתי כל כך לטרוק לך את הדלת על הפנים, אני לא יודעת למה לא עשיתי את זה. לא יודעת למה אפילו כשהכרנו, לא סגרתי בפניך את הדלת של הלב שלי. אבל אני יודעת, שמטעויות צריך ללמוד. “אתם יכולים ללכת אם סיימת לבלבל את המוח, אני לא יוצאת עם בוגדים.”
לירן חייך בעצבות, “תודה שהקדשת לנו מזמנך”, בזמן שהוא מחזיק את הזרוע שלך כאילו אתם עומדים ללכת ואומר “אוריאל, בוא”.
ואתה? אתה בהלם כמו תמיד. אתה בהלם, כמו אחרי שראית אותי כמה פעמים אחרי הפרידה. אבל אני, אני לא בהלם, אתה יודע? אני כבר לא מצפה ממך לשום דבר. אתה תצא מהשער של חצר הבית שלי, ותלך. אתה תשכח מהר, כי אתה יותר חזק ממני נפשית. כי תמיד היית החזק נפשית מבינינו, בגלל זה הצלחת כל כך לעבוד עליי והיה לך כוח לזייף מערכת יחסים של שנה שלמה.
אני צועדת מהדלת ופותחת את השער, כאילו מסמנת לכם שהגיע הזמן ללכת. לירן מושך אותך לצאת, אבל נראה שמשהו לא כשורה אצלך. “אני לא בגדתי בך, שירן”. כן, כבר שמעתי את המשפט הזה, יותר מדי. “ואני, לא מאמינה לך. שבת שלום”.
באתי לסגור את השער אבל אתה נכנסת שוב במלוא המרץ, “למה את לא מסוגלת להאמין לי לעזאזל? מה כבר בקשר שלנו לא היה לך טוב?”. ואני, כל כך רוצה להזכיר לך את כל מה שהיה, אבל כבר אין לי, אין לי כוח להתמודד עם זה. “לך מפה. יש לך חברה, אבל אני רואה שאין לך בושה לבוא לבית של ‘האקסית שלך’. אל תגרום לה לעבור את מה שאני עברתי בגללך”.
אתה מסתכל בהלם, אבל אתה יודע על מה אני מדברת. לירן כבר מחוץ לשער, מחכה שתצא. הוא כבר הבין שזה חסר סיכוי, הוא יודע כמה חרא אתה. אתה מתחיל להתעצבן, “את עושה שוב את מה שעשית שגרם לפרידה המזדיינת הזאת. את שוב לא מאמינה לי -“, ואני קוטעת אותך כי אני רוצה שזה יגמר “אני לא גרמתי לאף פרידה, אוריאל. אף אחד לא האמין שאתה אוהב אותי. אתה אוהב, רק את עצמך. אתה לא אמור לבוא לפה ולהעלות נושאים ששייכים לעבר אם אתה כבר חי את העתיד שלך. בלעדיי”.
אני שניה מלבכות ולירן מושך אותך החוצה כי הוא מבין, הוא רואה שזה חסר סיכוי. אתה מתנגד “רגע, לירן. תן לנו לדבר”, אבל אני אומרת שאין לנו על מה. “וגם אם אגיד לך שאני עדיין אוהב אותך?!” שאלת את זה, ואז נראה שהתחרטת. כאילו פלטת משהו שלא היית צריך להגיד. “תקשיב לי טוב, אם מישהו מהמשפחה שלי יצא עכשיו אתה תסבול. עדיף שתלך, גם אני רוצה להמשיך הלאה”, אני מסמנת לך לצאת ובאה לסגור את השער, אבל אתה לא הולך. אתה ממשיך עם דיבורי הסרק שלך, “שירן, אני אוהב אותך… בבקשה אל תעשי לנו את זה…”
כן, אני זוכרת את המשפט הזה. לפני 6 חודשים זו הייתי אני, שאמרה אותו לך. התחננתי שתתן לנו הזדמנות שניה. “לנו? ממתי אני ואתה נהיינו אנחנו? אף פעם לא. כי מעולם לא אהבת אותי. מישהו שבאמת היה אוהב אותי, היה נלחם עליי, ולא היה ממשיך הלאה כל כך מהר לעבר אהבות חדשות כאילו הייתי כלום ושום דבר בשבילו. אבל זאת אשמתי, אתה יודע? כי כשאני אוהבת אז אני אוהבת מכל הלב. לך לא היה לב בשבילי, בגלל זה שכחת אותי כל כך מהר.”
אני עם דמעות בעיניים, לירן שניה מלבכות על המצב של החבר הכי טוב שלו, ואתה על סף בכי “אני רוצה שנתחיל מחדש. אני איפרד ממנה עוד היום, רק תגידי לי שאת מוכנה. אפילו אל תגידי, אני אחכה פה מחוץ לשער כמה שצריך, תיכנסי הביתה ואם תצאי שוב כשאת מוכנה למסיבה אבין שזה כן”. נתקלתם פעם במצב שהלב כל כך רוצה, אבל ההגיון אומר שלא? ואומרים שצריך ללכת אחרי הלב…
“אני איכנס הביתה. אתה תחכה פה”, החיוך של אוריאל שב והדמעות נהפכו לדמעות של אושר. הוא חיבק אותי חזק לכמה דקות, אמר שהוא כל כך התגעגע ונישק אותי בלחיים, “יאללה פיצ׳ו, תיכנסי, אני מחכה לך.” הוא החזיק לי את הידיים כמו ילד שקיבל את הצעצוע שהוא הכי רוצה בעולם, והסתכל לי בעיניים במשך שניות רצופות, ואז שחרר. כאילו זה היה חלום, אבל זו הייתה המציאות. אשכרה הפאקינג מציאות שלא יכולתי להאמין שקרתה. הרגשתי שככה, ככה נראית אהבה. אמיתית.
בעודי צועדת לעבר הדלת החצי סגורה של הבית שלי, חייכתי אל אליו חצי חיוך ואמרתי “אבל אתה יודע שאני לא יוצאת בחזרה…”
שישי, 9 וחצי בלילה בחצר הבית שלי, אוריאל שכבר מוכן לקחת אותי איתו ושנתחיל חיים חדשים, פתאום קפא במקום ולא האמין למה שהאזניים שלו שמעו. “מה…?”
רציתי להסביר, לספר לו את כל מה שעבר עליי במשך כל התקופה הזאת. אבל הבנתי שאין טעם. מה שעובר כבר לא בוער.
“אוריאל תבין, אני לא חוזרת אחורה. אני לא רוצה להסתכל לאחור. הפנים שלי מביטות קדימה, לעתיד. איתך אין לי אחד כזה. אבל למזלי הכרתי מישהו שיש לי איתו. כמו שאמרת לי באותו יום שנפרדנו, אני אגיד לך עכשיו.
לפעמים, כשמשהו כואב – עדיף לשחרר…”
המבט שלך היה כשל מי שאיבד את הדבר היקר בחייו. בדיוק באותה דממה של הפרידה הראשונה, עכשיו היא חוזרת, והיא תישאר שם לנצח.
הדלת נסגרה, אני לא יודעת מה קרה שם בחוץ, ואני לא רוצה לדעת. נכנסתי הביתה, עם דמעות בעיניים. כי היה לי, היה לי לילה לפני בדיוק את אותו הדבר, הופעת לי בחלום ואמרת שאנחנו הולכים למסיבה. בחלום לעומת המציאות, נעניתי להזמנה שלך.
חלמתי ששבנו להיות פוצ׳י ופיצ׳ו האוהבים,

אבל אתה הרי יודע,
לפעמים חלומות לא מתגשמים…

יום שישי ה-13, מציאות מדומה
דרוג הסיפור 5 | 4 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך