סיפור אמיתי שקרה לי בהיותי נער בן 17 באמצע שנות השבעים

אהבה ראשונה

23/12/2010 1287 צפיות אין תגובות
סיפור אמיתי שקרה לי בהיותי נער בן 17 באמצע שנות השבעים

אהבה ראשונה
מאת: אילון פרי

התאהבתי בסימה מלול ביום שישי אחד בקיץ 1975 בסמוך לדוכן העיתונים של אדון פלדמן הזקן.
ההכנות לקראת השבת היו בעיצומן והפיקו ענן מאופף של ריחות חמין ולחם אפוי שהתערסלו בניחוח מקרקר עם מיני טיגוני בצלים ושום ופלפלים ופרוסות חצילים בזוקי מלח גס. אלא שהפעם, מלבד ריחות מתובלים של תבשילים וסידורים אחרונים והעמדת הפמוטים, התרחשה בערה בשמים והרוח החלה נושאת בכנפיה את מעשה התאהבותי הראשון. עננים בהריון מתקדם נהרו במילואם מעל גגות הבתים, מלטפים בדממה את הנקרא בדרכם, ויונה צחורה המתה בקול מתקתק מעל צמרת עץ צפצפה שבקע מחזית ביתה של סימה מלול, הנערה הכי יפה בעולם.
הרחוב עצמו לא זהר ולא בלט במיוחד בנופי העיירה, שאפילו כלבים זנוחים וחתולי אשפתות חדלו מלגלות בה עניין. היה זה רחוב עייף ובתיו היו נפולים וחיוורי קירות. משנראתה בו סימה מלול, הואר זוהרו פתאום ונתמלאו בו תקווה ושמחה, והאפשרות לחלום ןלהתאהב הייתה לפתע בהישג יד.
היא יצאה מפתח ביתה וניגשה לעגלת העיתונים שעמדה על המדרכה ממול, נטלה לידיה עיתון עב בשר והושיטה שטר של לירה אחת למוכר. כשראיתי אותה, התפרכס לבי וגופי נרעד, ובאוויר עמדה הרגשה שכל הבתים עצמו את דלתותיהם ותריסיהם כדי לאפשר לי התייחדות אתה. סנאי מבוהל הציץ מבין ענפי העץ, מבקש בביישנות לחזות במעשה ההתאהבות שהחל מתערסל לו עם ניחוחות השבת המתקרבת, ושלוש ציפורים נחתו בזו אחר זו ממעוף נחפז, מדדות אל גבשושית עפר שהייתה מכוסה אזוב והשקיפה אל דוכן העיתונים. כלב עצבני שכילה את זעמו על עצם יבשה, ויתר על תענוג הלקיקה והחל מתקרב בהיסוס אל עגלת העיתונים תוך שהוא מדלג מעל משוכות גפנים שזמורותיהן נמתחו לאורך גדר החיץ שבין הבתים.
מוכר העיתונים הקשיש בירר בידיים רועדות כמה מטבעות מהקופסה שלידו והגישם לסימה כעודף, תוך שהוא שואל לשלום אביה החולה, והיא נעמדה מולו דקות ספורות והשיבה לו באריכות.
ניצלתי את ההזדמנות והתקרבתי לשפר את ראייתי.
היא הייתה מושלמת, יפהפייה מהסוג שרואים רק בג’ורנלים שבמספרה המקומית של מישל ביטון. היא לבשה שמלה רחבה ששוליה כיסו את רגליה וחולצה גדולה ממידותיה – שרוול אחד היה מגולגל ברישול מעל מרפקה, והשני כיסה את ידה השמאלית. שיערה היה אסוף בעשרות סיכות ראש קטנות שחורות, ואת מצחה כיסתה פלומת שיער חלקה ומבריקה שנחתכה בדייקנות מעל עיניה השחורות. פניה היו חפים מכל איפור ושפתיה קמוצות וצמודות האחת לרעותה כאילו עבר בה כעס קל, או התקשתה במאמץ נשיאת העיתון הכבד.
כל מי שראה אותה רצה מיד לסגוד לה. היא לא הייתה צריכה להתאמץ למצוא חן, או לפעור חיוך מתקתק. בסתר לבה ידעה שתוכל להשיג את כל מי שרצתה, אלא שאביה, אדון מלול, לא התיר לה לצאת מהבית חוץ מללכת אל בית הספר, או להביא כמה מצרכים מהמכולת של אדון רביבו. בפעמים הספורות בהן הרשה לה לצאת מהבית, היה דורש ממנה לעטות על פניה צעיף מדובלל שהיה מכסה בגסות מרגיזה את רוב פניה, או שהיה פוקד עליה ללבוש את אחת משמלותיה של אמה סוליקה, אישה עבת בשר ונמוכת קומה, ששמלותיה, בנוסף להיותן מרובבות באופן קבוע בכתמי שמן מתובל בפפריקה אדומה או בכרכם צהבהב – תבליני בישול הכרחיים בכל בית מרוקאי, היו הן מרופטות וגדולות ממידותיה. אם סימה תלבש שמלה בלה וגדולה ממידותיה, חשב אדון מלול, היא לא תמשוך אליה את תשומת לבם של הבחורים שופעי החשק שישבו דרך קבע על הברזלים שלצד המדרכה ושרקו לכל בחורה שעברה ברחוב.
כל המחזה נמשך דקה או שתיים. היא נפרדה ממוכר העיתונים שהמשיך לזעוק “יאללה ידיעות מעריב” ועשתה את דרכה במהירות אל ביתה. לאכזבתי היא לא השתהתה לרגע לעלעל בעיתון ולא העיפה מבט אל חבלי הכביסה העמוסים כדי לבדוק אם יבשו הכבסים והגיעה שעתם להתכנס. היא נבלעה אל ביתה וסגרה אחריה את הדלת שהשמיעה חריקה עצבנית במיוחד, כאילו כאבה את כאבי שלי.
המשכתי עוד לעמוד מול דלת ביתה ולא יכולתי לזוז. גופי הסתמר לאדמה ועיני היו תקועות על הדלת הסגורה, מתפלל שתצא שוב ולו רק לכמה שניות. קיוויתי שהתבלבלה בעודף ואימא שלה תצרח עליה לחזור אל המוכר. היה לה קול מרגיז לאימא שלה וצרחותיה היו מחזה די נפוץ בעיירה. היא תמיד צרחה על ילדיה במקום לדבר אליהם ברכות אימהית.
כך או כך, בעודי חוכך בדעתי אם להמשיך הלאה לכוון המרכז המסחרי, או לחזור אל המועדונית ממנה יצאתי בחוסר עניין בשל השעמום הרב שעלה מהחוג למלאכה, מצאתי את עצמי מרותך אל הקרקע, בוהה בדלת המתכת הקרה והאפרורית שלפתע נבעה ממנה חמימות נעימה ומפתה, מתיר לדמיוני להתפרע, ואני אוחז את סימה בין זרועותיי, מנער מעלי כל סימן רהוי שהיה עלול להסגיר את ביישנותי, מרעיף עליה משפטי פתיחה מרשימים ושר לה שירים של מייק בראנט, והיא מתנתקת ממני ורוקדת מולי במחול חתולי מתחנף ומפצירה בי שאלך אל אביה ואבקש ממנו את ידה, ואני מתחתן אתה בכל יום ובונה אתה בית גדול ומוליד אתה ילדים.
”לעולם תהיה האהבה אמיתית, רק אם נקנתה בייסורים”, אמר לי פעם אדון פינטו – איש חכם וכמוש שהיה שכנה של סימה מלול ואשר לו סיפרתי על אהבתי המחתרתית, ודבריו המחכימים היו מנחמים אותי עד שהיה יורד הלילה, אז יכולתי לעצום את עיני ולהעלם אל השינה שהייתה בעבורי מפלט מרגיע ומשכך.
החלטתי לא לוותר. את סימה אשיג ויהי מה.
התחלתי לחקור אודותיה את שכניה, עקבתי אחריה לבית הספר, חקרתי את חברותיה לכיתה, ארבתי לה מול עגלת העיתונים בכל יום שישי, שלחתי לה מסרים וכתבתי לה שירים. משלא השיבה לי, הלכתי לאדון אוחנה, שהיה דודה והיה מוערך ומכובד בעיירה. סיפרתי לו את מעשה התאהבותי ושטחתי בפניו את ייסורי וביקשתי שידבר על לב אביה שיאפשר לי לבקש לצאת עם סימה. הוא הרכין את ראשו וקימץ את שפתיו, אחר כך לקח נשימה ארוכה ונאנח, תוך שהוא עוצם את עיניו ובוקע חרישים במצחו. נדרכתי, על פי תנועות גופו נראה שתשובתו תהיה ארוכה ומנומקת וסופה שתהיה שלילית. הרגשתי את ברכיי רועדות וגרוני נחנק. חשבתי לקום ולהיעלם, אלא שאז שמעתי את קולו:
“תעזור למוכר העיתונים בדוכן”! ירה בקצרה מבלי להסביר. לקח לי לילה שלם נדוד שינה להבין את כוונתו: אם אעזור למוכר העיתונים, חשבתי בהתלהבות של ארכימדס, תהיה לי הזדמנות אידיאלית לפגוש את סימה מקרוב ולדבר אתה. כך אכין את התשתית ובהזדמנות הראשונה אבקש ממנה לצאת אתי לסרט.
יצאתי לדרך.
משך כמה ימי שישי רצופים עבדתי כסבל, כמקפל, כאורז, כמעמיס, כקול קורא, כמחזיר עודף וביצעתי כל מטלה שאדון פלדמן הטיל עלי גם אם היא לא הייתה חלק מעבודתי העיתונאית, למרות שהעבודה עם מוכר העיתונים לא הייתה קלה. הוא היה איש מריר וזעפן, ביקורתי וקל דעת. הייתה לו גם תכונה מעצבנת לחזור על דבריו כמה פעמים. אנשים שחוזרים על עצמם יכולים לערער את שלוותי. אבל אני הייתי נחוש. לא היה איכפת לי לסבול את טיפשוטו של מוכר העיתונים ואת נטייתו לחזור על דבריו באופן שיכול להוציא נזיר בודהיסטי משלוותו, ובלבד שאשיג את סימה. הייתי מוכן לארוב לה יום ולילה גם אם יקפא גופי ותכרכר קיבתי עד ייאוש. לו יכולתי, הייתי בונה אוהל קטן מול ביתה ורובץ בו עד שתיעתר לי.
ואז זה קרה.
ביום שישי אחד הגעתי אל דוכן העיתונים מוקדם מהרגיל והתחלתי במלאכת המיון והקיפול. תנועת האנשים הלכה והתעצמה אך סימה לא נראתה. לא הבטתי בשעון. הייתה לי תחושה שהזמן עמד מלכת ופעמוני הכנסיות בעולם רעמו והעולם עמד על צירו. כה מנותק הייתי עד ששכחתי לעיתים להחזיר עודף לקוני העיתונים, או שהחזרתי להם יותר מדי.
ואז היא הגיעה.
הרגשתי את האדמה בוערת מתחת לרגליי. דופק ליבי המריא וזיעה קרה כיסתה את פניי. היא התקרבה אל הדוכן ובאלגנטיות ממיסה הושיטה כמה מטבעות למוכר העיתונים. מיהרתי לגלגל לה את שני העיתונים אל תוך שקית ניילון לבנה ומסרתי לה אותם באיטיות, תוך שאני מביט היישר אל תוך עיניה.
היא הרכינה את ראשה והסמיקה. היה זה הסימן לו ציפיתי.
“יש מחר…כלומר…במוצ”ש…סרט יפה” גמגמתי לעברה.
“אז מה?” ירתה ביובש
“חשבתי…אולי…אם את רוצה…”
“מה, אתה רוצה להזמין אותי לסרט”? צחקה בקול
“כן” אמרתי בלחש כאילו רציתי להנמיך את קולה שלה.
“בן כמה אתה”? שאלה במתיקות מגוחכת
“שבע עשרה” עניתי בגאווה וזקפתי את ראשי
“מותק אני יוצאת רק עם בני עשרים ומעלה” סיננה תוך כדי לעיסת מסטיק ורדרד דהוי ומיד נבלעה בין המוני הקונים, משאירה אחריה שובלים מנחמים של בושם זול ומותירה אותי הלום פעור פה.

אילון פרי, תל אביב, 4759851 – 052 ת.ד 23665 תל אביב doar200@gmail.com

אהבה ראשונה
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך