mysecretheart
מקווה שאהבתם!

לונדון מחכה לך 🎀

mysecretheart 10/04/2018 220 צפיות 2 תגובות
מקווה שאהבתם!

“אני רוצה להיפרד”,היא אמרה לו.
הוא הסתכל עליה וצחק מבולבל.
הוא חשב שהיא צוחקת
היא הסתכלה עליו במבט מלא רחמים.
הוא לא הבין מאיפה זה בא פתאום.
“אל תעזבי אותי”,הוא אמר,”אנחנו נפתור את זה ביחד”.
היא נשפכה את השפה התחתונה שרעדה כעת.
“מה שזה לא יהיה שמדאיג אותך אנחנו נעבור את זה. ביחד”,אמר והניח את ידו על ידה.
“תפסיק”,היא אמרה והחזירה לו את ידו,”בבקשה תפסיק”,היא התחננה,”אל תהפוך את זה לקשה יותר ממה שזה”.
“זה בגלל לונדון נכון?”,הוא אמר,”זה בגלל שאני לא רוצה ללכת”.
“בגללי”,היא הטיחה בו בכעס,”אתה לא רוצה ללכת בגללי”.
הוא שתק כמודה באשמה.
הוא לא הביט עליה…הוא בהה בנעליו.
“זו בחירה שלי. לא שלך”,הוא אמר,”אני בחרתי להישאר פה.”.
הוא הכריז.
“ושום דבר שתגידי לא יגרום לי לשנות את דעתי. אני לא נוסע.”,הוא אמר בהחלטיות.
היא שתקה.
הדמעות התחילו לרדת.
היא לא רצתה אותו ככה.
היא לא רצתה שהוא יוותר על החלומות הקטנים שלו בגללה.
חלומות קטנים זה כל מה שיש.
הוא חייב להגשים אותם.
אם הוא לא…הוא יתחרט על זה כל החיים.
“אני עדיין רוצה להיפרד”,היא אמרה בקושי.
הוא היכה באגרופו את הספסל עליו הם ישבו,”לעזאזל”,הוא אמר,ואז נפלטו מפיו כמה קללות גסות עד שהוא נרגע.
“אני לא”,הוא אמר לבסוף.
הוא עדיין לא הביט בה.
נראה היה שהוא פחד להביט בה…פחד לראות שהיא מתכוונת לכל מילה.
לראות שזה באמת מה שהיא רוצה.
שהיא לא סתם אומרת.
“אם כך”,היא חשבה,”אני נפרדת ממך”,אמרה וקמה בשקט.
לקח לו רגע להבין שהיא זרקה אותו על ספסל מחורבן בגינה מחורבנת באמצע לילה מחורבן.
הוא קם אחריה ותפס בזרועה.
“חכי רגע”,הוא ביקש,”שנייה”,הוא אמר מבולבל.
היא הסתכלה עליו במבט מנותק.
“רגע”,הוא ביקש שוב והביט לכל מקום רק לא עליה.
היא ריחמה עליו.
היא הרגישה רע על כך שהיא עוזבת אותו…הרי היא אוהבת אותו כל כך…וזה נראה כאילו הוא זקוק לה.
“זה עד כדי כך קל בשבילך?”,הוא שאל והפעם הוא הביט בה במבט חודר,הפעם הוא רצה לראות את התשובה שלה.
“לעזוב ככה…אני עד כדי כך קל בעינייך?”,הוא שאל.
“אני לא מבינה…מה אתה שואל אותי?”,והיא באמת לא הבינה על מה הוא מדבר.
“את בכלל אוהבת אותי?”,הוא שאל.
היא הייתה המומה.
כאילו הוא ירה בה באמצע החזה
“למה אתה שואל אותי את זה בכלל?!”,היא צעקה.
“כי אני כבר לא בטוח!”,הוא אמר כשהוא מגייס את כל כוחותיו לא לצעוק.
היא הסתכלה עליו המומה.
הפעם הדמעות שירדו מעיניה לא היו דמעות של עצב…של פרידה…אלו היו דמעות של כעס…תסכול…ובלבול.
“אני אוהבת אותך”,היא אמרה,”אתה יודע את זה”,היא לחשה.
הוא שתק ונראה שהוקל לו.
“אז למה את עוזבת אותי?”,הוא שאל…מתחנן אליה שלא תעזוב אותו.
“כי אני לא יכולה לקבל אותך כמו שאתה”,היא אמרה,”אני לא רוצה שתשתנה בשבילי”.
“אני לא משתנה בשבילך!”,הוא צעק המום מהאשמה שהיא זרקה אליו.
היא הורידה את ידו ממנה.
“אתה כן”,היא אמרה,”וזה מעצבן שאתה לא רואה את זה”.
“אל תהיה אידיוט”,היא מצאה את עצמה אומרת מילים שלא התכוונה לומר,”אהבה מעוורת ובגלל שאתה אוהב אותי אתה לא רואה שאתה הורס לעצמך את החיים”.
הוא שתק.
“אני לא רוצה להיות הבחורה הזאת. אני אשנא אותך אם תהפוך אותי להיות הבחורה הזאת”.
היא הסתכלה עליו מצפה שיבין למה הוא חייב להרפות ממנה.
ואז הוא שאל,”את לא חושבת שזה שווה את זה?. אני רק רוצה להיות איתך. ואם זה או את או החלום שלי…אני עדיין בוחר בך. תהרגי אותי אבל מהיום שפגשתי בך הפכת להיות הדבר הכי חשוב לי…אני בוחר בך”.
הוא אמר וחייך.
הוא חשב שהוא נתן טיעון דיי טוב.
“אתה לא שומע את מה שאני אומרת”,היא אמרה בכעס,”אני לא רוצה להיות איתך. לא ככה. זה נגמר…לא אכפת לי מה תבחר לעשות!. פה זה נגמר”.
הוא כעס עליה…אבל יותר מכל הוא נפגע.
הוא הרגיש שהוא מוסר את עצמו אליה…והיא דוחה אותו באכזריות.
דורכת לו על הלב.
“למה?”,הוא שאל בעצב.
“כי אני לא אוכל לאהוב אותך אם תישאר. אני לא יכולה לאהוב מישהו שמוותר על עצמו…בשבילי…אני לא אוכל לראות אותך יותר אם תעשה דבר כזה”.
היא עצרה ולקחה אוויר…היא בכלל לא חשבה על כל מה שהיא אמרה עכשיו.
היא ידעה שהיא רוצה להיפרד ממנו.
אבל עכשיו היא הבינה למה.
תמיד היא עשתה את זה…הלכה לפי הלב שלה כשהמוח עוד לא לגמרי הבין מה היא עושה.
עכשיו היא הבינה.
“אתה מבין אותי?”,היא שאלה…היא קיוותה שגם הוא מבין.
הוא הסתכל עליה.
“אז את אומרת…שאין דרך?. פה זה נגמר וזהו?”,הוא שאל.
“מה אתה רוצה שאני אגיד לך?”,היא שאלה,”אני לא יודעת מה אתה רוצה שאני אומר”.
פתאום הוא תפס אותה ונישק אותה.
היא התכוונה לדחוף אותו אבל לקח לה יותר מידי זמן להגיב ושפתיו כבר התנתקו משפתיה.
“אני אסע ללונדון”,הוא אמר,”וכשאני אחזור…אני אבוא לחפש אותך”.
הוא עזב אותה והתרחק.
“אני לא מצפה שתחכי לי. אני יודע שזו בקשה מוגזמת. אבל אני אחזור בשבילך. בוודאות.”,היא גלגלה את עיניה.
“אל תאמיני לי”,הוא הכריז,”אבל כשאני אחזור בשבילך…בעוד שנתיים…תזכרי שזה כי אני עדיין אוהב אותך”.
היא שתקה והסתכלה עליו.
פתאום הוא הוריד את השרשרת שלו והתקרב אליה.
“את יכולה לאסוף את השיער בשבילי?”,הוא ביקש בנימוס.
היא לא הרגישה שהיא יכולה לסרב לו יותר…היא הרגישה שהיא צריכה להקשיב לו.
אז היא אספה את שיערה, הניחה לו לענוד לה את השרשרת.
היא המשיכה בשתיקתה.
שואלת בעיניה למה הוא משאיר את השרשרת היקרה הזאת אצלה.
“אני נותן לך את קמע שלי”,הוא אמר בחצי חיוך כשאחז בתליון שעל צווארה,”כי אני ממש אכעס אם יקרה לך משהו כשאני לא פה”.
הוא קירב את ראשה אליו ונישק אותה על המצח.
ואז הוא אמר כששפתיו עדיין מרפרפות על מצחה,”אני אתגעגע אלייך”,אמר בכאב,”אל תשכחי את זה”.


לונדון מחכה לך 🎀
דרג את הסיפור

תגובות (2)

וואו, אני חושב שאני אהבתי את הסיפור הזה אפילו יותר מאשר הקודם.
זה יפה איך שאת מתארת סיטואציות מורכבות של אהבה בצורה נגישה ויחד עם זאת יפה.
במידה מסוימת זה אפילו מזכיר לי דברים שאני עברתי, כשאנשים שאוהבים אחד את השני נאלצים לא להיות ביחד בגלל נסיבות – וזה אחד הדברים הכי אכזריים שיכולים להיות כי זה תמיד יוצר תחושת פספוס.
כל הכבוד!????

10/04/2018 22:18

    תודה! ❤
    שמחה שאהבת :)

    10/04/2018 22:21
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך