מגע

15/10/2020 111 צפיות אין תגובות

אבא שלו כבר לבש את הפיג’מה של הבית חולים ונשכב על המיטה. הוא היה נראה תשוש. הם כולם היו תשושים. הוא פנה לאמא שלו ואמר לה ללכת הביתה, והתעקש שהוא ישאר. הם התחילו לנסות לשדל אחד את השניה. בסוף הסכימו בינם שאף אחד מהם לא ישאר ללילה. הוא ישאר עוד קצת לראות שהאחיות יסיימו את הקבלה כמו שצריך והיא תחזור למחרת מוקדם בבוקר. הוא לא ידע לפני זה שלאבא שלו יש מום בלב. שניהם הסתירו ממנו את הבדיקות וההתיעצויות עם הרופאים כבר תקופה לא קצרה. תמיד דאגו שלא ידאג. גם לאחים הם לא סיפרו. על הקשיים לא היו מדברים במשפחה הזו, וגם הוא אימץ את השיטה. לא רצינו להדאיג אותך. הכל בסדר. מאז ומתמיד. גם כשהסבים נפטרו. הוא ניסה להתעצבן. אל תכעס, הם ביקשו, והוא הפסיק מיד. מרגיש שבכעס יש העמדת פנים, הוא כבר היה רגיל למצב הזה. הוא התבונן באביו שוכב במיטה. נראה זקן מתמיד. לא חולה, פשוט עייף. גם אמא שלו שעמדה לצדו, נראתה לו עייפה. הוא לא ידע איך הוא נראה. כנראה גם. טוב, להתראות, סעי הביתה. נשיקה. עוד פעם קושי להתנתק. משפטים שנאמרו, נאמרים שוב. היא רוכנת גם לנשק את בעלה ויוצאת מהחדר. הוא מתבונן באביו, שעיניו כבר מתחילות להעצם. העיניים נפקחות לרגע, והוא מחייך לאב. אני עוד פה, אומר החיוך. יוצא החוצה, להביא עוד שמיכה. עוטף את אביו בעוד שכבה. יוצא ומתיישב על כסא סמוך לדלת. אורב לכל אדם שינסה להכנס לחדר, לוודא שהטיפול שאביו יקבל יהיה נכון, מוכן לענות על השאלות במקום אביו העייף והמטושטש. הוא לא מודאג. שנים של טיפולים ואשפוזים הכשירו אותו. בתי חולים לא מדאיגים אותו. אין לו הכשרה רפואית – רק יותר מדי ניסיון לצערו. הוא לא דואג למצבו של אביו, הוא פשוט מחושב כמו איש מקצוע, כאילו היה אחד מאנשי הצוות המטפלים. כאילו אביו היה בשבילו סתם עוד מטופל. הוא נשען על הקיר, מפהק. אחר כך מוציא מהשקית מטען לטלפון. מחבר לשקע ומחבר את המכשיר. שולח הודעה בוואטסאפ בקבוצה של האחים, מעדכן אותם, מבקש מאחיו הצעיר, שיעבור בבוקר אצל אמם ויראה שהיא בסדר. מעדכן את אשתו לשעבר, שלא יספיק לאסוף את הילדים בבוקר. כמה אני יעיל הוא חושב לעצמו, בטון מלגלג, חבל שבדברים אחרים אני לא כל-כך יעיל. בעבודה הוא איבד עניין. שנים היה אחד מהעובדים המצטיינים. אחרי שהילדים נולדו, ביקש להאט את הקצב, אבל בתוכו ידע ששנא את העבודה גם קודם. כשהעניין אבד, היעילות התרופפה. גם עם אשתו אבד העניין. הוא מתבונן בטלפון, מחכה לראות אות חיים מהצד השני. שני וויים כחולים. האם מישהו ער בשעה הזו, הוא חושב. כבר כמעט חצות. אשתו עונה לו. בסדר. תודה, לילה טוב. לילה טוב. הוא מתחיל לעבור על רשימת אנשי הקשר, לבדוק בסטטוס שלהם. סקרן לדעת מי ער בשעה כזאת. וככה הוא עובר אחד – אחד. המסך בטלפון שבור, והמגע באצבע לא נעים. שורט. אף פעם לא רציתי טלפון חכם, הוא נזכר. הוא רצה להתרחק מכולם. לא לקבל הודעות. לא להיות בקשר עם אנשים. אבל במשפחה לחצו עליו כל הזמן. אי אפשר ככה. אתה צריך להיות זמין. למה, הוא שואל. מה כל כך דחוף. אי אפשר, הם עונים. בסוף הוא נשבר. אולי קצת רצה. אולי הרגיש שהוא התרחק יותר מדי. אבד קצת מגע. והוא ממשיך לעבור על הרשימה, ועכשיו הוא מתבונן בתמונות הפרופיל. קרובי משפחה. ידידים. קולגות. אנשי מקצוע. המטפלת בגן. הוא מחפש חיוכים. תמונות עם חיוכים. הוא נכנס לקבוצה של הקורס שעשה בשנה שעברה. מחפש את זאת שמצאה חן בעיניו. הוא נזכר שניסה למצוא חן בעיניה. הוא רצה להגיד לה משהו, אבל העדיף לחכות ליום האחרון. ואז השיעור נדחה והוא לא הצליח להגיע למועד החדש שנקבע. אבל הוא ידע שממילא לא היה אומר לה את מה שרצה. בתמונת הפרופיל היא אוחזת בבנה. פנים מול פנים ומחייכת אליו, והוא מצטער שהיא בפרופיל והוא לא רואה את החיוך. יש שם רק רמז לחיוך. הוא נוגע בתמונה. מנסה להגדיל אותה, להפיק את כל החיוך שהוא יכול ממנה. אחות מגיעה. הוא נעמד ונכנס איתה לחדר. היא מתחילה לדבר עם אביו. למה היא מדברת כל-כך חזק, הוא חושב. אבל לא מעיר לה. הוא לא אוהב את כל האחיות, למרות שהוא מסכים שרובן, אולי אפילו כולן בסדר. את הרופאים הוא אוהב פחות. יש בהם משהו כל-כך מרוחק. לפעמים מגיע רופא נחמד, או סטאז’ר חייכן. אז היה מתמסר להם כל-כולו. מצפה למגע שלהם. נזכר איך היה תוהה האם המגע של רופאה צעירה ויפה, שהיתה מחייכת אליו, מגבירה לו את הדופק ומשבשת את הבדיקה. האחות מסיימת את התשאול הקצר. עוד מעט יבוא הרופא. האבא מהנהן. האחות יוצאת מהחדר. הוא מחייך שוב לאביו. אני עדיין פה, משגיח עליך. האבא מסתובב לכרית ועוצם את עיניו. הוא יוצא מהחדר וחוזר לעיסוקיו. תמונה של הסייעת בגן, שהעסיקו כמטפלת לילדים בחופשת הקיץ. היחסים עם אשתו כבר היו במשבר. היא עם החברות שלה. הוא משלים שעות עבודה. היו מדברים רק על הילדים. כבר לא נגעו אחד בשניה. הוא מתבונן בתמונה של הסייעת. צעירה, רעננה, שיערה השטני גולש, עורה בצבע דבש, מחייכת. רוצה לרגע לשכוח את גילו שלו, כמו שהיה שוכח כשהיה פוגש אותה. והנה הוא אב למופת. מחייך לבנו, מניף אותו, מתבדח. והאם הילד היה מבין את פשר האהבה הזאת. הנה פתאום בקרבת אותה סייעת הוא מקבל אבא נמרץ, לידה אף פעם לא גוערים בו, והוא זוכה לחיבה ונשיקות, ומדוע שהילד לא יתאהב בסייעת, שבזכותה מרעיפים עליו יחס ושבחים. וכשהיא רוכנת אליו, מחייכת, מחבקת ומשבחת, אביו עומד שם מרוצה, כאילו השבחים נאמרים לו. הוא עובר לאיש הקשר הבא. חשמלאי שהיה בדירה. והוא יושב שם באירוע עם אשתו, אולי חתונה. והוא ואשתו לבושים יפה ומחייכים למצלמה, והם נראים לו מאושרים. בתמונות המשפחתיות שלו, תמיד היה מאלץ את עצמו לחייך, אבל הרגיש שעיניו העצובות לא מצליחות לרמות אף אדם, ולכולם ברור שבפנים הוא לא מאושר. בתמונה הבאה האחות מקופת החולים. תמר. כמה הוא אוהב את השם. הוא מתבונן בתמונה. בתווי הפנים. פנים לבנות, לחיים קצת עגלגלות. חיוך שובה. כמה אהב לשבת בחברתה, לשמוע את קולה שהיה קצת צפצפני, ילדותי. נזכר איך היתה מחייכת לבדיחות שלו, וכמה היה מתעצב להגיע לקופת החולים ולגלות שלא הגיעה היום ובמקומה הגיעה מחליפה. והוא נזכר בתמר אחרת. בהתחלה בשם. כל-כך הרבה זמן עבר. והוא מניח את הטלפון, עוצם את העיניים. אבל לפני שהזכרון עולה, רעש העגלה המתכתית קוטע אותו. הרופא הגיע. צעיר, נראה חסר ניסיון אבל מנסה לשדר בטחון. הוא מעיין בתיק הרפואי. אחר-כך במחשב, אבל מקפיד לא לדבר. האם אין לו סבלנות, או שהוא פשוט מעוניין בריחוק, הוא חושב. ואולי בעצם גם הוא רוצה לשוחח. כמוני. איתי. ופשוט לא יודע איך להתחיל. הרופא נכנס לחדר, מדליק את האור הלבן, הקר, ואומר שוב בקול רם מדי, שלום. וזו תמיד נשמעת לו כמו אמירה ולא ברכה. ולמה הם חייבים לדבר כל-כך חזק, האם אבי נראה כל-כך זקן, הוא תוהה. אביו מתעורר. מנסה להתיישב קצת במיטה. הוא ניגש להגביה לו את המסעד. הרופא מתחיל לשאול שאלות, והוא מנסה לענות במקום אביו, לרמוז לרופא שהוא בשליטה, והוא אחראי וכל קבלת החלטות ומידע צריך לעבור דרכו. על השאלות הכלליות הוא יודע לענות, אבל כשמגיעים לבירור על המצב הנוכחי, הוא נתקע ונותן לאביו לענות. מקשיב לתשובות ומנסה לזכור כדי שידע לענות בפעם הבאה. כל רופא שמגיע שואל את אותן שאלות. כאילו אף אחד לא טורח לקרוא את מה שכתב הרופא לפניו. והכל מרגיש לו כמו תיאטרון אבסורד, והאדם הוא כבר לא אדם רק מטופל, שאת חייו שמנסים להציל, מוקיעים על כך שהם משעממים ומעמיסים על המערכת, ורק במחלה הם מוצאים את החן. והרופא מקשה בשאלות, מתעקש לפעמים על פרטים שוליים, לפעמים מסרב להבין דברים פשוטים. ובסוף, התחקיר נגמר והרופא בלי לומר מילה יוצא מהחדר, כאילו רק יצא להביא משהו, אבל כבר לא חוזר. את האור לא טרח לכבות. הוא מתבונן באביו שהרפואה התישה אותו כמו המחלה, מתלבט האם לנשק אותו במצחו, ומוותר. מאזן את המשענת. מכבה את האור. אומר לילה טוב ויוצא מהחדר. הרופא כבר לא יחזור הלילה, והוא מבין בעצם שתפקידו הסתיים. הוא חוזר לחדר להפרד, אבל אביו כבר נרדם. הוא מכסה אותו, ומדמיין איך התפקידים התחלפו, והוא עכשיו מכסה את אביו, האם זה באמת אי פעם קרה, הוא שואל את עצמו. הוא נזכר שכשהיה ילד היה מתקשה להרדם, וכשהיו נכנסים לחדר, היה מעמיד פני ישן. כנראה רצו לקיים יחסי מין, לגעת קצת אחד בשניה ובאו לודא שהוא לא ידע מכך דבר, הוא חושב לעצמו אבל לא ברשעות, ולא בכעס, בקנאה קצת. את ילדיו שלו היה מכסה, וכשחזר לסלון, התבונן באשתו יושבת שקועה בענייניה, ויודע שאין טעם להציע לה לבוא איתו לחדר. כל-כך הרבה פעמים סרבה, עד שבסוף גם הוא איבד עניין בגופה, בקרבתה. נזכר איך בפעמים האחרונות שגופם נפגש במיטה היה נוגע בה, ותוהה מדוע הוא לא מרגיש דבר. בסוף ביקש ממנה שיחדלו. הוא מגיע לחניון הבית-חולים, ומקבל הודעה מאחיו. כבר כמעט אחת אחרי חצות. האח מאשר שיבדוק לגבי האם. תודה. אבא ישן. הוא בסדר. נדבר מחר. לילה טוב, הוא עונה. תמר. השם שוב עולה בזכרון. תמר. כל-כך אהב את השם הזה. בזכותה? הוא לא ידע. עכשיו הוא מתחיל להשלים את התמונה. הפנים הלבנות. עיניים כהות. מה היה צבען, הוא לא בטוח. מעולם לא היה לא האומץ להתבונן בהן. אפה העגלגל, המשלים את כל גזרתה העגלגלה, המלאה שכה אהב. חיוכה היפה, לא מתעקם, קצת נבוך. ניביה קצת ארוכים. הזמן מטשטש את הפרטים, אך הוא מתאמץ להעלות עוד ועוד מהם. הפעם האחרונה שנפגשו היתה קצרה, שלוש דקות, אולי פחות. הם לא התראו זמן רב לפני. מה שלומך? בסדר. מה התוכניות? לימודים. טוב. טוב לראות אותך. גם אותך. חיוך. אז להתראות. יותר מעשרים שנה חלפו. לפני זה נפגשו בנסיעת אוטובוס לתל אביב. הוא חייל משוחרר בדרך לעבודה הראשונה שלו. היא חיילת בקבע. הכסא לידה היה פנוי, כפה על עצמו לא לסגת. לשבת לידה. האם הבינה את גודל המאמץ? על מה דיברו, לא זכר. צבא, עבודה כנראה. את חיוכה זכר, עיניה שנראו לו בורקות. מה היה צבען? הבטן כאבה לו באותה נסיעה. הוא חשש שתשמיע רעשים, חשש שתביך אותו, ישב לו קצת מקופל, ידיו על בטנו. מגושם. מזיע. בסוף נפרדו לשלום. איך היה מתנהג אם היה יודע שזו ההזדמנות האחרונה, לעולם לא ידע. הוא לא הבין את משמעות הרגע. ימי בית הספר, השכונה, הסתיימו וכל אחד עומד לצאת לדרכו, למקום אחר, לחיים. לא הבין כמה מהר הדברים עומדים לקרות. להשתנות. אבל לא זה הזכרון שרצה. הזיכרון שרצה בו, הרגע שחיפש לחזור אליו, היה קודם. טיול של תנועת הנוער. ערב. אולי כבר לילה. הם חוזרים למחנה. צועדים זה לצד זו בשתיקה. מה היא עושה כאן לידי, הוא חושב. האם היה ירח? הוא יוצא מהזכרון. לא אל תוסיף פרטים. זה חייב להיות אמיתי. הזכרון חייב להיות מורכב רק מהאמת. מה שאיני בטוח בו, אסור לי להוסיף. והוא חוזר. היא שוב שם לצידו. היא אינה אומרת דבר. האם היא מצפה שאני אגיד. ומה אגיד לה. ההליכה מתארכת, חשוך וקשה לו להעריך את המרחק. כמה זמן נשאר, הוא שואל את עצמו. הוא רוצה שההליכה לא תסתיים לעולם. לבלות לצידה לשארית חייו. אבל איך יאמר לה את זה. מעולם לא הסגיר את הרגשות שהיו לו כלפיה, ועכשיו איך יוכל לומר לה שהיא כל עולמו. כל ימיו, כל לילותיו. מה המשפט הנכון לומר. ביישנותו גוברת. והם מגיעים לירידה, והוא כבר יודע שהם לא רחוקים. ועכשיו הוא מתמלא תסכול. המחשבות מתרוצצות, אך המילים לא מגיעות. מרחוק הוא רואה את מדורת המחנה. מעולם לא שנא את האור כמו ששנא אותו עכשיו. והנה הם מגיעים וכל אחד פונה לאוהל שלו. בשתיקה. את המילים שרצה לומר מצא רק עשרים שנה אחרי. הוא נכנס לחניה. הבניין כבר ישן, והוא עולה במעלית לדירה הריקה. נכנס תשוש לחדר השינה. פושט את הבגדים, ומתיישב על המיטה. הוא מדמיין את שניהם שם, שוכבים פנים אל פנים. הוא מביט בעיניה ומגלה סוף סוף את צבען. הם מתחת לשמיכה והוא לא יודע האם הם ערומים, אבל זרועה בחוץ, חשופה והוא מעביר את אצבעותיו על כתפה ומשם בעדינות לעבר המרפק. היא מחייכת אליו בחיוכה היפה. חושפת את ניביה, הקצת ארוכים. הוא מחייך אליה. מאושר. היא שותקת ואז הוא אומר לה ברוך, בקול פשוט וכן “נעים לי להסתובב כאן. איתך. לבד בחושך.” המילים שהיו צריכות להאמר לפני זמן רב כל כך. הם מתקרבים. הוא עוצם את עיניו, ומרגיש לראשונה את מגע שפתיה על שפתיו. הוא פוקח את העיניים. קם באיטיות, ונכנס לשירותים. לרגע הוא רוצה לגעת בעצמו. לדמיין אותה ואת המגע שלה, אבל מרגיש שהעייפות כבדה מדי. מובס, הוא מסתובב ומביט במראה. גופו זקן. מעורר רחמים. מעורר רחמים, הוא חושב – איזה ביטוי לא מוצלח, שבמקום לעורר רגש חיבה כלפי החלש, לאהוב אותו, לעזור לו, הוא מבטא גנאי וסלידה. השפלה. הוא מביט בפניו שבמראה ומאלץ את עצמו לחייך, עיניו נותרו עצובות, מספרות שהוא אינו מאושר. הוא מכבה את האור, ונכנס למיטה. מתכסה, ולפני שהוא נרדם הוא לוחש את שמה. תמר. הלילה הוא יחלום על אהבה.

מגע
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך