הדבר הכי קרוב לסיפור אהבה שאני יכול לכתוב. לפחות בשלב הזה.

קצר

05/05/2021 275 צפיות 12 תגובות
הדבר הכי קרוב לסיפור אהבה שאני יכול לכתוב. לפחות בשלב הזה.

פגשתי אותה הבוקר במגרש החנייה. אני מתכוון שרק ראיתי אותה, אני בכלל לא מכיר אותה. יצאתי מהרכב, העמסתי את הגיטרה על הכתפיים ולקחתי את הלפ-טופ, והיא גם בדיוק יצאה מהרכב. היא עמדה עם הגב אלי, והדבר הראשון שמשך את תשומת ליבי היה השיער שלה. אחר כך המכנסיים הקצרים. אני מעריך אנשים שמגיעים למקום עבודה בקיץ בבגדים קצרים. זה הדבר השפוי בעיני. כשאני מגיע עם מכנסיים קצרים, אני מרגיש שזה גורם לאי-נוחות. בהתחלה קצת העירו לי על זה, היום פחות, אבל בדרך כלל המבטים לא נעימים לי ואני מגיע למשרד עם מכנסיים ארוכים. כמו היום. היה כבר ממש חם וידעתי שיש לי עוד לפחות חמש דקות הליכה בחום הזה, ולבשתי ג’ינס ארוך, והיא לבשה מכנסיים קצרים, והערכתי את זה.

היא יצאה מהרכב והתחילה קצת להסתבך עם התיקים. היו לה שניים, והיא קצת הסתבכה איתם. שקלתי להציע לה עזרה, אבל עד שהגעתי היה נראה שהסתדרה. היא נעלה את הרכב והתחילה ללכת, אבל הספקתי לראות את הפנים שלה. היה בהם משהו עצוב. לא עצב של פרידה מחבר. עצב כזה של מישהו שלא רוצה עכשיו ללכת למקום העבודה שלו. אני מכיר טוב את הפנים האלה, ראיתי אותם המון פעמים במראה. פנים של מישהו שמרגיש שיש משהו הרבה יותר טוב בחיים האלה, אבל הוא לא יודע איך מגיעים למקום הזה.

ולראות את הפנים האלה גרם לי להרגיש עצוב גם. למרות שאני מרגיש שמצבי טוב יותר היום, הייתי עדיין שמח לעשות משהו אחר, והיא נראתה צעירה ממני. אני לא יודע בכמה שנים. נראה לי עשר שנים. אני לא יודע. ולראות מישהו צעיר או מישהי צעירה עצובים, תמיד מעציב אותי יותר. כמו כשאני קורא סיפורים עצובים של אנשים באתר של הסיפורים, ולפעמים אני מדמיין אותם צעירים וזה מעציב אותי. הייתי רוצה איכשהו לגרום להם להיות פחות עצובים, אבל אני לא מצליח.

עקפתי אותה ושנינו צעדנו לכיוון היציאה מהחניון, למעבר החצייה, וחשבתי על הפנים העצובות שלה, ואם היא היתה מבקשת שאנגן לה משהו בגיטרה, הייתי שולף אותה מהנרתיק ושואל אותה מה היא רוצה שאנגן, ואז היא בטח היתה אומרת לא חשוב, והייתי נתקע. אבל אם היא היתה מבקשת שיר מסוים ושואלת אם אני מכיר אותו, הייתי עונה שבטח, ואז הייתי מחייך ואומר לה “תזכירי לי את האקורדים.” כי מן הסתם לא הייתי מכיר את האקורדים. אני לא יודע לנגן הרבה שירים, וגם אני לא מנגן כל כך הרבה זמן, אפילו לא כל כך טוב אם כבר להיות כנים. אבל זה נותן לי סיפוק שקשה לי למצוא בדברים אחרים. וזה עוזר לי קצת להעביר את הדברים הפחות טובים בחיים. אני חושב שהייתי ממש שמח אם הייתי יכול לנגן בגיטרה גם קצת כדי לשמח אנשים אחרים. הייתי מוציא את הגיטרה גם בחום הזה, עם הג’ינס ואפילו שכבר הזעתי, והייתי מנגן עבורה חצי שעה לפחות, אם היא הייתה מבקשת. רק כדי לשמח אותה.

אבל היא לא ביקשה, ואחרי הרמזור התפצלנו כל אחד לדרכו, ואני המשכתי קצת לחשוב עליה, ואני לא יודע על מה היא חשבה. חשבתי שזה היה יכול להיות נחמד אם היא היתה חושבת לעצמה איזה נחמד היה יכול להיות אם היא היתה מבקשת ממני לנגן בגיטרה. אבל יכול להיות שהיא פשוט חשבה על משהו בעבודה וזה הטריד אותה.

עוד שבוע אני אשכח אותה. גם את הפנים אני אשכח, אולי כבר מחרתיים. אני רק אזכור שהיה בהם את העצב הזה. ואני אזכור את המכנסיים הקצרים. אבל מדי פעם אני אראה את הסיפור שכתבתי על המפגש שלנו, ואז אני אזכר בה.

קצר
דרוג הסיפור 4.7 | 3 מדרגים

תגובות (12)

עם התוספת מימין אני מאוד מזדהה. למרות שזהו ‘סיפור אהבה’ נכנסתי לקרוא בשל זהות הכותב.

אני מאוד מעריך את מי שמכבד את עצמו, ומתלבש ביום־יום כאילו הוזמן לאירוע. גם חליפת עסקים היא בסדר גמור.
יש מקומות שבהם לבוש ‘משוחרר’ מקובל יותר – חוף הים, טיול, חופשה וכיוצ”ב.
אני עצמי לובש חולצות מכופתרות (כמובן מכנסיים ארוכים) ונועל נעליים. בכל מזג־אויר.

הסיפור עצמו קולח, ולא משעמם לרגע. מסופר כל־כך טוב, כאילו ממש חווית את האירוע המתואר בעצמך.

קצת עברית:
“ולקחתי את הלפ־טופ[. גם היא] (והיא גם) בדיוק יצאה” – סוגריים רבועים- להוסיף; עגולים- להשמיט. ‘היא’ נושא חדש, ולכן משפט חדש. בניגוד ל’אני’ שהוא הנושא של המשפט הקודם.
“ולבשתי ג’ינס ארוך, והיא לבשה מכנסיים קצרים, והערכתי את זה” – יותר מדיי וא”ו החיבור. נסה לפרק למשפטים קצרים.
אגב, “ג’ינס ארוכים” – המילה ‘ארוכים’ מתארת את המכנסיים, לא את בד הג’ינס.
“(ו)לראות את הפנים האלה[,] גרם [גם] לי להרגיש עצוב (גם).” – וא”ו החיבור לעולם לא פותחת משפט. אמנם באנגלית, ‘גם’ יכולה להגיע בסוף המשפט; בעברית היא חלק מהמשפט.
“משהו אחר[.] (ו)היא… ממני[,](.)” – כל משפט עם נושא משלו.
“(ו)לראות מישהו” – שוב וא”ו החיבור…
“…למעבר החציה(,)[.] (ו)חשבתי…” – נושא חדש, משפט חדש.

המילה “ואז” אינה לגיטימית. גם לא בדיבור. כשהייתי בן שמונה (בערך) הייתי צריך לספר בכיתה את ‘כיפה אדומה’ מבלי להשתמש במילה “ואז”. רק אם אצליח במשימה אוכל לחזור לשבת. את הטראומה הזו אי־אפשר לשכוח! או את המילה המגונה.

אחרי “תזכירי לי את האקורדים.” – הפסיק מיותר. יש סימן פיסוק בתוך המרכאות.
“ו(גם )אני לא מנגן” – המשך ישיר; ‘גם’ ממילא בדעתו של הקורא.
“…הרבה זמן(,)[;] אפילו” – משפט חדש, אך ללא נשוּא. מסיבה זו, הפסיק הומר לחצי־נקודה.
“בדברים אחרים[;] וזה עוזר לי” – שני משפטים נפרדים עם אותו הנושא הסתמי ‘זה’. עם חצי נקודה הם משפט אחד.
“הזעתי[.] (ו)הייתי” – מה יהיה עם וא”ו החיבור?
“לדרכו[.] (ו)אני המשכתי” – כנ”ל.
עליה[.] (ו)אני” – שוב.
את המחשבה “שלה”, עדיף לדעתי להעביר ללשון נקבה, ולתחום בשני גרשים ‘בצורה כזו’.
“את העצב הזה[;] (ואני אזכור) [ו]את המכנסיים” – המשך ישיר.
” ‘ואז’ אני אזכר” – זהו המקום היחיד בסיפור הזה, שהשימוש ב’ואז’ נכון.

גידי יקירי: יצא ארוך ותוקפני, אך לא זו הנימה שבה חשבתי את הדברים.
טרחתי לפרט כיוון שלמיטב הֲבָנַתי אכפת לך מאיכות ושיפור הכתיבה. אם טעיתי – אשמח לדעת, ולהשתפר בעצמי.

בקיצור: אשמח לקרוא את תשובתך לתגובתי, ובכלל את תגובותיך הנהדרות באתר.

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

06/05/2021 17:04

    שוב תודה על התגובה. החלטתי הפעם כן להשיב על התגובה בצורה מפורטת, ואני מקווה שאמצא את הזמן והכוחות. לגבי עניין הפיסוק, אני מקבל את התיקונים. מדובר בחור(בור) בהשכלה, כמובן שאשמח לתקן. לגבי השאר אגיב בהמשך. כיוון שזו לא הפעם הראשונה שאנחנו מתכתבים, וגם זכור לי שהגנתי על הביקורת שלך בעבר, לא חשתי תוקפנות, ואין צורך להתנצל. הזמן שאתה משקיע בכתיבת התגובות הרבות, והתגובות עצמן מעוררות התפעלות ואפילו קנאה, אז תודה.

    10/05/2021 04:36

ממש אהבתי את הסיפור. אמנם אני לא מאלה שמאריכים בדברים, אבל רק רציתי שתדע שהסיפור מסופר טוב להפליא. (אני אומרת טוב להפליא מכיוון שבדרך כלל, סיפורים כאלה של משהו רגעי, משהו לא ממומש, מעציבים אותי. ופה, ממש נהנתי).

הרגשתי כאילו אתה הוא המספר. כלומר, לא הסופר אלא המספר. כאילו הסיפור בא ממך, מהנשמה האישית שלך. ואני מעריכה את זה. גם אני בסיפוריי כותבת משהו ממני, אבל לרוב זה לא נשמע (נקרא) כך.
בנוסף, יש סוג סיפורים/ ספרים שאני מגדירה כ”ספרי קיץ”. אני קוראת להם ככה כי כנראה שממש אהבתי אותם – אני אוהבת את הקיץ – וכנראה שהם העלו בי תחושה של רוח בין ערביים חמימה, לצד קול ציפורים מצייצות, ורוגע שאופף את הרגע. (מקווה שהצלחתי לתאר את הרגע). בקיצור, הסיפור שלך הזכיר לי ”סיפור קיץ”.

משהו על המכנסיים הקצרים – מין הבעת דעה אישית/ תגובה למי שמעליי (רקצףכםהחגנחכל?) – אני אוהבתתת מכנסיים קצרים. אני יודעת שבעבודה יש בזה מין משהו לא מכבד – וגם לעיתים מעירים לי על כך – פעם לקחתי את זה למקום של צניעותה של אישה – פמיניסטית באשליה – אבל מה שאני מנסה לומר זה ש… אני אוהבת מכנסיים קצרים. תשאל את המעסיקים שלי, איך יודעים שהקיץ בא? כאשר ה”ספרנית” לובשת מכנסיים קצרים.
(השתמשתי בספרנית כי זה שם העט שלי :)
מקווה שלא ארוך מדי.

08/05/2021 19:40

    (ה)ספרנית, תודה רבה על התגובה. העובדה שטרחת להאריך בתגובה, מחמיאה לי. יחסים וחלומות לא ממומשים מעציבים אותי גם, ומעסיקים אותי הרבה. זה נכון שהסיפור הזה נכתב ממקום “טיפה” יותר אופטימי. יש בו המון דברים אישיים, ואני חושב לכתוב על זה בהמשך. אני מאמין שבכל סיפור שלנו יש משהו מאד אישי. לפעמים הוא מוסתר, לפעמים מוחצן. כמי שעובר תהליך ממופנמות למוחצנות, אני אישית נמשך לסיפורים שמבטאים את המוחצנות הזאת.

    אם זה לא אישי, אשמח שבפעם הבאה תתני דוגמה לסיפור שאת מכנה “סיפור קיץ”, אני גם אשמח לקרוא כאלה. לגבי המכנסיים הקצרים, אני אשמח להסביר מאיזה מקום אני כותב עליהם, והחלטתי לכתוב על זה בנפרד, בהמשך. שוב תודה.

    10/05/2021 04:52

היי!
אתה כותב מדהים! נכנסתי לסיפור חזק, חבל שזה סיפור קצר…
מאוד נקשרתי לדמות שלך, היא נתנה פאן עמוק יותר לכל השטחיות שבה אנשים בוחנים אחרים כיום
ההשראה שלך לכתיבה מעניינת, אני מניחה שלכולנו באיזשהו שלב בחיינו היה מקרה שבו רצינו ולא יכולנו לעשות או להגיד דברים…
תחושת הפספוס האופטימית מבלבלת אותי ואני מחכה לקרוא עוד!!!!
אל תפסיק(/קי?)
סליחה אם אני טועה פשוט הבנתי מהטקסט פנייה מלשון זכר…

12/05/2021 23:15

    תודה על התגובה. תמיד נעים לשמוע שמישהו מתחבר למשהו שכתבת. כרגע אני נטול השראה, שזה בדרך אומר שהכל די בסדר אצלי. אני מנצל את הזמן הפנוי לקרוא סיפורים של אחרים ולהגיב. אני אוהב את הדיאלוג. לשון זכר היא הפנייה המתאימה. תודה לך.

    13/05/2021 15:40

יש לי רשימה די ארוכה, ואם מתחשק לך תמצא יותר בבלוג שלי : https://www.hasafranit.com/. (יצא לי קצת פרסום אישי.)
אבל בקיצור, אני לא בטוחה שתכיר את הספרים שאני קוראת…
”הבנות” של אמה קליין.
”כוחה של אהבה” של ג’ודית מקנוט.
”בתו של שומר הזיכרון” של קים אדוארדס.
”שני ירחים” של שרון קריץ’.
”שש שנים” של הרלן קובן.
יש עוד :) – ואני חוזרת בעצמי, יכול להיות שתכיר כמה ספרים.
ממש אשמח לשמוע על המקום של מכנסיים קצרים.

14/05/2021 17:05

    תודה ששיתפת. אני תמיד מעריך, כשמישהו משתף אותי במשהו מחייו. זה נותן לי תחושה טובה. הייתי שמח לפנות לעצמי זמן לקרוא את הספרים – אולי בעתיד.

    המכנסיים הקצרים מסמלים מבחינתי אינדיבידואליזם מול הקונפורמיזם של הלבוש המקובל. הרצון שלנו להביא קצת את ה’אני’ שלנו לידי ביטוי, אל מול עולם שלפעמים מרגיש שמכתיב לנו איך להתנהג ומה לעשות וקצת דורש מאתנו להקהות, להצניע או לפעמים ממש להסתיר את השונות שלנו – הייחודיות שלנו. הנושא הזה מעסיק אותי הרבה.

    לראות מישהו שעושה את מה שהוא אוהב או מאמין, ואני יודע שלפעמים הוא מסתכן קצת בסוג של נידוי חברתי, ועדיין עושה את זה, יוצר אצלי הערכה, ולפעמים אפילו מעורר השתאות וקנאה. אני מרגיש שאני נכנע לפעמים לקונפורמיזם הזה (כמו בסיפור). אני מניח שאני רוצה להיות חלק מקבוצה – אבל לפעמים גם בא לי להיות ‘יותר אני’ בלי הצורך לוותר על הקבלה הזאת.

    החלק בסיפור שמדבר על התמדה במקום עבודה פחות מוצלח – תופעה שאני חושב שהיא די רחבה, קשורה לאותם דברים שהזכרתי בפסקה הקודמת.
    לפעמים זה מרגיש לי מטורף – ואני מרגיש שהמקום שבאמת ראוי להיות בו מטורף זה באהבה – או כמו שזה מופיע בסיפור. לעמוד באמצע הרחוב, בג’ינס, בחום ולנגן חצי שעה בגיטרה עבור מישהו. לשמח מישהו.

    19/05/2021 08:04

כתבת יפה ומעניין
וקצת מסקרן אולי פגשת אותה שוב
ואולי הפעם תנגן בגיטרה ותהיה בניכם שיחה
אולי על כוס קפה
אבל כתוב יפה

18/05/2021 19:08

    איריס, תודה על התגובה. ה’אולי’ זה החלום שממנו נכתבים סיפורי האהבה כנראה.

    19/05/2021 07:31

אני אוהבת את סגנון הכתיבה שלך. הסיפור זורם ולא מרגיש תקוע

02/06/2021 13:11

    תודה על התגובה.

    02/06/2021 13:37
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך