פרוזק ומין 5

סוחר באהבה 16/09/2018 95 צפיות אין תגובות

בחוץ שומעים את המטוסים נוחתים , אמא מחייכת עם השיניים כי השד לא מתקרב  אליה,היא שואפת ונושפת , סיגריה אחרי סיגריה, פותחת עוד בקבוק בירה , אמא יושבת שם הריונית מעשנת סגריות במרפסת , מביטה בנוף , היא נראת כאילו חזר לה החשק לחיות והעובר שבבטן בועט לפעמים , היא מלטפת את הבטן שלה ולוחשת לו כל מני דברים שהוא נראה ולא יזכור , השד מתקרב אליה באיטיות , כאשר הוא מדבר בבלבול , אפשר להריח וויסקי בציר ישן , הוא נעמד ממולה , הרדיו מתנגן , מכוניות נוסעות , אנשים ממהרים , הוא מביט בה ואומר  “את הורגת אותו , את חולת נפש לא מגיע לך” הוא צועק ונותן לה אגרוף לתוך הבטן , היא מפילה את הסיגריה מהיד , בקבוק הבירה נופל מעדן החלון והיה אפשר לשמוע אותו מתנפץ , הוא מעיף לה עוד אגרוף לפנים היא נופלת על הרצפה .

בסופו של הלילה הזה היא שוכבת על הרצפה ללא ההכרה והרדיו ממשיך לנגן .

הוא עומד ליד גופה , הוא נשען על הקורה , הוא מדליק סיגריה , הוא לא מרגיש הרבה אשמה למה שהוא עושה , אין לו אשמה על זה שאני מתחבא שם מאחורי קיר שומע ורואה הכל , זה נחרט בזכרוני לנצח ואחי שבבטן של אמא שמרגיש את הכאב שלה לא ידע על זה דבר לעולם.

אני יושב בספסל שבגינה שלו , אני יושב ומביט,      קיר פרחים עצום באמצע שלו יש חור קטן שדרכו אפשר לראות את הרחוב , אני יושב בספסל מגלגל סיגריה ומביט בילד שרץ לכביש אחרי כדור , אמו עוצרת אותו והנהג נבהל , אני יושב בישיבה מזרחית, השמש מאחוריי , הצל שלי רוקד לו הגוף נשאר קפוא , הוא מכיר אותי , הוא מזהה את השיער הבלונדיני שלי מרחוק, הוא יודע את שפת  הגוף שלי , הוא יודע את סגנון הדיבור המלוכלך שלי , הוא אוהב הדיבור הצרפתי שלי(דיבור עם הידיים) , כולם אוהבים אותו , הוא מריח את ריח הבושם המתוק שלי מקילומטרים , הוא יודע מתי אני מתגנב מאחור ורוצה לתקוף , הוא לא מגיב , הוא תמיד מנטרל אותי ואת החיה הרצחנית שבי .

הוא יותר חכם ממני,הוא יודע מה יהיה הצעד הבא שלי , הוא יודע את מאה נקודות התורפה שלי , הוא משחרר לתוכי חץ ואני נשמט על הרצפה כל פעם מחדש ,יש בו משהו אפל אבל מיוחד  .

אנחנו שוכבים במיטה הוא מעביר את אצבעותיו על הצלקת שבגבי , אני מסתובב אליו, הוא מסתובב לקיר , השעה מאוחרת , אבל זה לא עוצר את השכנים מלהרעיש כל הלילה , הוא מתעצבן ואומר ” אוח עוד פעם השכנים האלה ” , “תזמין משטרה” אני אומר , הוא לא מגיב לדברי ,פשוט נאנח ומנסה לטבוע בחלום.

אני יושב על כיסא באמצע חדר ריק , מבט זועק לעזרה , אני מתקרב ולוחש באוזן ימין “אתה שקרן , אתה גורם לי לאהוב אותך , אתה משגע אותי ” , אתה צוחק צחוק כמעט מרושע , אני מנשק אותך , שפתייך מתוקות כדבש , השעון שעל הקיר מתקתק “אני נפש רעה בגוף טהור” אומר ומתפשט.

את מרירות הלב שלך אפשר להרגיש ממרחקים , אתה מפשיט אותי מתיישב ממולי ואומר “ספר לי מה יושב לך על הלב ” , הגענו כמעט לסוף השבוע , הוא נוהג תמיד בסופי שבוע לשבת אחד ממול השני בעירום מלא ולעבור “טיפול פסיכולוגי”, ככה הוא קורא לזה , אני חייב לספר לו את כל מה שיושב לי על הלב בשביל לצאת לכמה שעות החוצה ממש כמו בריאות הנפש , רק שאין פה חדרי בידוד  .

אין פה רופאים או שעות מסוימות לנטילת תרופות , אין פה בגדי מחלקה יש פה עירום, אין פה אומנות מלבד תמונה ענקית ממוסגרת במסגרת עץ דקה , ציור של אישה בקן אחד , אישה עירומה עם דמעות בעיניים , האישה הזאת תקועה כאן לנצח , או לפחות עד שיחליף אותה בציור שלי .

“לא רע לך כאן נכון?” הוא שואל ומשלב ידיים

“לא, לא רע לי כאן , פשוט קצת חנוק” אני משיב ומתמתח

” חנוק ? ” הוא שואל אותי ומביט בי מבט מחשיד

” הכל כאן אותו דבר , אותו ציור אותו קיר לבן ונקי  , אותם המנקות , אותו האיש עם האופנים הירוקות שעובר ומחלק עיתון, אותו הכלב העצבני , הכל כאן כל כך דומה לעצמו שזה חונק .

” אני נותן לך זכות בחירה , באיזו צלחת אתה רוצה לאכול עיטור זהב או לבן נקי , סבון גוף בריח קוקוס או וניל ,אני נותן לך לשבת בגינה עם קיר הורידים שהכנתי במיוחד בשבילך , אני נותן להסתובב בחדרים , אני נותן לשכב על הרצפה ולבכות, אני נותן לך לבחור באיזה גומי תאסוף את השיער שלך כשתמצוץ לי  , אתה חופשי כאן הוא אומר , אני יודע שהוא משקר אבל אני כמו ציפור מעדיף לעוף כשהכל מסביב נהיה משוגע.

“כתיבה” אני אומר

“מחוץ לתחום אתה יודע את זה טוב מאוד”

אני כאן כמו ציפור , רק עם כנף שבורה , אתה נותן לי אוכל ומים , נותן לי ליטוף אבל משאיר אותי בכלוב.

“אני יכול להוריד ממך את הקולר ואתה תהיה חופשי , אבל לא תקבל תשלום ” הוא אומר לי , אני קם מהכיסא , הוא מוציא רובה תוף שכנראה היה מודבק מתחת לכיסא.

“לגן העדן” הוא מוסיף כאשר הוא מחזיק את האקדח ממולי, הגאון שלי בן אדם קצת יותר קיצוני ממה שאני מכיר ועולה לי השאלה בראש , האם הוא ישחרר כדור לתוכי או שאמשיך פשוט לסבול ?

אני מתיישב על הכיסא שלי חזרה

“אתה לא יכול לצאת מזה” הוא אמר

אני קם מהכיסא הרובה שלו עדיין מכוון אליי , אני ניגש לשידה שעשויה מאגוז אפריקאי ומצופה בלקה , מוציא מהמגירה הראשונה אבקה , על השידה עצמה יש משקאות חריפים , אני מוזג לעצמי כוס אחת ושם בתוכה לימון שכנראה כבר התייבש .

אני חוזר חזרה לכיסא שלי , אני מניח את הכוס , הוא עדיין עם הרובה , אני מפזר את האבקה על המראה , מסדר אותה עם הכרטיס שמונח בקצה השולחן  , אני מתקרב עם פניי למראה , הם משתקפות , אני רואה את עצמי מסניף את השורה הזאת בהשתקפות של עצמי, אני מבין שאני עושה משהו רע או שזה רק מישהו דומה לי מבעד למראה “אולי החיים שלו טובים יותר” לוחש לעצמי ,משהו כואב אבל זה לא עוצר אותי מלעשות אותו .

אני מסיים את השורה , שותה את כל הוויסקי שמזגתי לעצמי , נוזל לי קצת על הסנטר ועל החזה , “תזהר” הוא אומר ואני מתעלם .

אנחנו יושבים בשתיקה , הרובה שלו עדיין מכוון אליי, היד שלו לא התעייפה , “בוא נזמין טכנאי ” אני אומר “למה אנחנו צריכים טכנאי?” הוא שואל , “שיתקן את הנזילה שלנו” אני אומר את מה שאמרתי באותו הלילה שבו הוא התעלם מדברי , “איזו נזילה ” הוא שאל והרים גבה .

את הנזילה שנוצרה , הצינור כבר נחלד פה ושם , הוא לא יחזיק מעמד  ובסוף נטבע , נצטער על זה שלא הזמנו טכנאי בזמן עוד כשידענו שיש טיפטוף קל , אבל אתה מתעקש שלא , אתה לוקח את הסיכון , אתה לא מפחד, זה לא בגלל שאין לך כסף , או שאתה קמצן , אתה פשוט אוהב להתעלם מהדברים הקטנים ואני שם לב לכל פרט קטן בך, הצלקת שמעל הגבה, השן העקומה, השרשת מזהב שכתוב עליה אמא בקטן , הרוב שהדבקת לפני שנכנסתי לחדר , אני שם לב איך אתה משקיע בקיר הורדים שלא ינבול ,אתה מנסה לתקן אותי , אין בי מה לתקן , אני כמו כלי זכוכית אז אל תנסה לתקן אותו כי אם הוא ישבר הוא עוד עלול לפצוע אותך .

“לא משנה אהובי” אני אומר במקום להגיד את האמת , אני מוזג לעצמי עוד כוס , הפעמון מצלצל , הוא נלחץ , הוא מוריד את הרובה שלו קם ומתחיל להתלבש, “תתלבש גם ” הוא אומר לי אני שואל ” למה ? ” “פשוט תתלבש ” הוא אומר לי  אני הולך ומתלבש , אני לובש מכנס ספורט פשוט וחולצה בצבע אפור חלקה ,אני חוזר לחדר שבו היינו, אחרי מספר דקות אני רואה בחור שמן וקירח יושב ממולו , הרובה של השטן במקום המסתור, על השולחן מונחת מזוודה , הם מדברים בשקט , הם נראים כועסים , אני לוקח כיסא נוסף ומתיישב על יד השטן , הוא מתבונן בי , הוא יכול לחוש  , לראות על עיניי שהתרחבו  , אולי אפילו לטעום את ריח הבושם , הוא מבין  שמאחורי החיוך המסטול שלי מסתתרת תחושה אחרת , קשה להגיד שעצב או פחד , אבל זה הכל חוץ מחיוך , הם מדברים על מספרים גדולים , מחשבים דברים , זה עושה לי בחילה , מעולם לא הייתי טוב במתמטיקה או בעברית , אני עד היום כותב בשגיאות כתיב , וחושב שמאתיים ועוד חמש מאות שישים וחמש זה אחד.

מעולם לא הייתי טוב בשום מקצוע בבית ספר , למרות שהיו לי ציונים טובים, חוץ מבתנך ומתמטיקה , כמה שהייתי נראה מחונן בגלל שהרכבתי משקפיים עגולות מזהב והייתי מסתובב עם ספר ביד , הייתי הכי אידיוטי בעולם , כי לקח לי שלוש שנים ללמוד ניקוד ואם לא הייתי קונה ספר עם ניקוד בחיים לא הייתי יודע אותו .

רוב שנות הלימודים שלי העברתי יותר בבית מאשר בכיתה, הייתי רוב הזמן בבית כתבתי ספרים בחדר , ציירתי ציורים על בדים, הלחנתי שיר , עשיתי דברים שידעתי שאיש מעולם לא יראה , אולי חוץ מכמה חברים ותמיד הייתי מבטיח שאני יעשה עם זה משהו , כמעט עשיתי אבל אז הפחד עצר אותי , גם היום הפחד עוצר אותי.

ואני רוצה להתנגד לו אז הוא עוצר אותי כל פעם מחדש מלקבל את התואר “האומן של היקום”

‎דווקא נשמע לא רע בלזכות בתואר שכזה לפחות  במקום כלשהו, ככה תדע שמעריכים אותך ואתה הופך לחלק מהחיים כי אתם יודעים מי שלא זכה בתואר הוא בעצם כלום או שפשוט משקרים לך בשביל לא לפגוע בנפש היצירתית שלך ולפעמים פשוט לא שואלים אותך ועושים את מה שחושבים שטוב עבורך ואתה בוודאות יודע שזה לא טוב בשבילך

פרוזק ומין 5
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך