בחורים טובים:

פרק 4:
הערב הגיע די במהרה ומריה לא חזרה בהחלטתה, כנראה שמסע השכנוע של דולב לא פעל עליה כפי שתיכנן.
ההכנות לערב עדיין התקדמו, למרות שמריה הייתה הסיבה לערב הזה הם המשיכו אותו מכיוון שנודע שהיא לא חוזרת רק אחרי ההכנות.
הבריכה הייתה מקוררת, נוגה ובת חן אירגנו את השולחן עם השתייה והחטיפים שנשארו מאתמול והבנים היו בחדרם.
"הלילה הולכים להשתגע!" נוגה צווחה בהתרגשות, בת חן גיחכה וגילגלה את עינייה, היא ידעה שהחגיגה של נוגה היא לא רק האלכוהול שיזרום בורידים שלה אלא גם מה שיבוא אחר כך בינה לבין נתנאל.
"נראה שתיכננת משהו" היא סיבבה את מבטה אליה,
"אני לא אגיב לגבי זה, את כבר יודעת מה אני חושבת על זה" בת חן חזרה על עצמה ונוגה נאנחה.
היא לא אהבה שאומרים לה מה לעשות כמו שהיא לא אהבה שהיא לא צודקת.
"אין לי כוח לחפירות שלך עכשיו, אני הולכת להביא את שאר הדברים" נוגה יצאה מכיוון הבריכה בחזרה אל הבית והפעם בת חן נאנחה למילים שלה.

דולב לא הלך בצהרים עם איתמר כפי שהורתה לו שוהם, הוא מצא את דרכו להתחמק כאשר הלך לגבעה ושם פגש את מריה.
הוא לא רצה להיכנס לבית הקברות, לא רצה שהרגשות המעורבים יחדרו בו שוב, ישברו את כל החומה הגדולה של העצבים שבנה בו כדי לא להכיל, לא להרגיש או להבין שום דבר בנוגע אליהם.
הוא העדיף להיות פחדן ולברוח מהרגשות, למרות שזה לא התירוץ שלו זה מה שאיתמר ידע עמוק בפנים שהוא חיפש אותו והתקשר אליו מספר פעמים כשהוא נעלם, גם אם הוא לא אומר.
"איתמר קורא לך לחדר שלו" הוא לא היה צריך לסובב את ראשו כדי לדעת שנוגה הייתה זאת שדיברה איתו.
הוא לא סיבב את ראשו,
הוא הכניס בחזרה את הסיגריה אל פיו ושאף אותה אל ראותיו.
"הוא רוצה לדבר איתך, לך אליו" היא חזרה על דברייה אך הפעם התקרבה לעברו, היא הייתה מודעת לפקעת עצבים שהוא בימי ההולדת שלו והחליטה להבליג על זה.
לא רוצה לריב איתו עכשיו,
הוא סיבב את ראשו אליו ופיה נפתח והיא הביטה אליו בשאלה.
הוא שאף את השאכטה האחרונה וזרק את הבדל רחוק ממנו.
"העיניים שלך אדומות" היא מילמלה, הוא נעמד על רגליו ופסע אל חדרו של איתמר.
"אל תתערבי בעיניינים שלא שלך".

דולב הגיע אל החדר של איתמר מהר מאוד, תמיד הייתה לו הליכה מהירה וצעדים גדולים.
איתמר כבר לא היה בחדר אלה בפינת האוכל לצד המחשב נייד שלו.
הוא נעמד לידו נשען על הכיסא והביט בו, לקח לאיתמר זמן להבחין בו אבל שעשה זאת היה קל לזהות את הכעס שבעיניו.
"שוב פעם דולב, שוב פעם הצרות שלך" הוא גילגל את עיניו, הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו זה אותו על הראש שלו.
"תגיע לעיניין איתמר, אין לי את כל הזמן עכשיו" הוא נאנח.
איתמר שמר על איפוק, השפה הזאת הייתה הדבר שהוציא אותו מכליו מהר מאוד אך הפעם המטרה שלו הייתה לחנך אותו, לגרום לו להבין ולא בצעקות.
"איפה היית במהלך הצהרים? התקשרתי אלייך ולא ענית" הוא ישב בכיסא ונאנח בקול.
"היו לי דברים יותר חשובים לעשות, ולא עניתי כי הייתי עסוק. סיימנו פה?" הוא הרים את גבתו בשאלה, הוא לא הרגיש בנוח בשיחה הזאת וידע שזה רק עיניין של זמן עד שהוא יתחיל לצעוק או להשתגע עד שהוא ידע שהוא עישן שוב.
"היה לך חשוב יותר לעסוק בדברים המטומטמים שלך במקום ללכת איתי" איתמר נזף בו.
דולב רצה להתגונן אבל הוא לא נתן לו והמשיך לדבר.
"אחרי כל המאמצים שלנו שתצליח, שתצא מהבור שחפרת לעצמך אתה מנסה ונותן לעצמך ליפול לשם שוב.
תראה אותך, העיניים שלך אדומות מהדברים הרעילים שאתה מכניס לגוף שלך, העצבים שאתה נושא בתוכך גורמים לך לעשות דברים שאתה יודע שתצטער עליהם דולב" הקול שלו היה בטונים גבוהים אך הוא לא צעק עליו רק גרם לו להקשיב לו, ולהקשיב לו טוב.
"זו הפעם השנייה דולב, הפעם השנייה שאתה בורח מאיתנו ביום הזה אני לא כאן כדי להכריח אותך אבל אני כאן כדי לגרום לך לפתוח את העיניים ולהבין מה אתה גורם לאנשים אחרים בזמן שאתה פקעת עצבים מהלכת.
נוגה פגועה ממך, שוהם כבר איבדה את התקווה לנסות לדבר איתך ובת חן אין כבר על מה לדבר.
אז תקשיב לי טוב עכשיו" הוא החזיק את ידו בחוזקה והביט בו מקרוב.
"אני היחיד שמנסה בשבילך, אני היחיד שמנסה איתך ואתה ממשיך לפשל אבל אני עדיין כאן מאחור גם כשאתה בורח, עובר על חוקי הבית ויותר מכל מקלקל לעצמך.
עד עכשיו ניסינו גישה חיובית אבל עכשיו זה הולך להיות אחרת, יש לך שלוש יציאות מהבית למשך זמן של שעה עם ליווי של אחד הילדים שכאן או אני או שוהם" דולב פער את עיניו,
"שעות הלימודים שלך יוכפלו לשעתיים בכל יום ואתה תחליף את חן במטלות הבית עד שאני אחליט אחרת" דולב גיחך והביט בעיניו, אולי העיניים האדומות שלו גרמו לו לראות את הסיטואציה הזאת כמצחיקה אבל הוא ידע איך איתמר נראה שהוא רציני והפעם הוא רציני.
הוא שיחרר את ידו מידו השנייה ונשען לאחור על הכיסא ברווחה.
"אני לא אסיר שלך איתמר, מה יקרה אם אני אברח? מה יקרה אם אני אחליט שאני לא רוצה להקשיב לך?" הוא שאל בשעשוע, שעשוע שגרם לאיתמר להתעצבן עוד יותר ולחרוק את שיניו באיטיות.
"אני אשלח אותך לשבוע אצל הדוד שלך" החיוך שהיה על שפתיו של דולב חדל מלחייך והוא יישר את גבו במהירות.
"רק ככה אתה תתחנך, ניסיתי בטוב אתה ביקשת את זה ככה. עכשיו לך, יש כלים שמחכים לשטיפה".
הוא נשך את שפתיו ונעמד על הרגליים, הוא שנא אותו כל כך באותה שנייה, הדוד שלו הייתה נקודה חלשה אצלו במיוחד המשפחה שלו והוא ידע למשוך בחוטים כדי לגרום לו לפעול כמו הבובה שלו אבל יותר מכל הוא נפגע, נפגע שכדי לגרום לו להתיישר הוא היה צריך לגעת בנקודות חולשה אצלו שרק הוא ידע.

שוהם הרדימה את אהוביה וסגרה אחריה את דלת ביתה בשקט כדי לא להעיר אותו.
גם ככה היה לה קשה להתמודד עם הצעקות מהשיחה של איתמר ודולב.
היא יצאה מהבית אל עבר שער הכניסה ששמע שצילצלו.
היא לא חשבה לראות אותה כאן אבל במהירות חיוך נפרש על שפתייה,
מריה מתחה את הבגדים שלה למטה כדי להסתיר מעט מהירכיים שלה ונכנסה פנימה שהיא פינתה לה את הדרך.
"מריה אני שמחה לראות אותך כאן" היא הניחה את זרועותייה סביב גבה ומריה הרימה את גבותייה בפליאה.
היא בסך הכל לא הייתה כאן כמה שעות וגם היא הכירה אותה במשך כמה שעות, ממה היא כל כך שמחה?
היא חשבה לעצמה.
"אני מצטערת, הייתי צריכה לעשות כמה דברים בחוץ לא רציתי להדאיג אותכם" שוהם הנהנה בחיוך, היא העבירה את ידה על שיערה הקצר מספר פעמים בעדינות וליטפה את פנייה.
"זה בסדר אל תדאגי, אני ואיתמר כבר ננהל איתך שיחה על חוקי הבית שלנו אבל עכשיו תיכנס לחדר שלך ותתקלחי, יש אוכל במקרר שתוכלי לחמם" היא הייתה צריכה להגביר את קולה כי מריה הייתה בדרכה אל תוך הבית בחיפוש אחר החברים שלה ששמעה אותם מדברים.
היא נכנסה פנימה אל אזור הבריכה וקבלת הפנים שלהם הייתה די מופתעת, די לא מה שהיא ציפתה.
היא התקרבה אל השולחן הגדול שהם הכינו וניסתה להבין למה השולחן שמאחור ריק.
נוגה הייתה הראשונה שהבחינה בה מתקדמת ורצה אליה במהירות מודיעה לכולם על בואה,
"מריה!" היא צווחה לה באוזניים שידייה הארוכות נכרכו סביב גופה הקטן של מריה.
מריה רק צחקה מהסיטואציה ואילצה את עצמה לחבק אותה בחזרה, זה יותר מהושטת הידיים שלהם.
בת חן הגיעה אחריה וחיבקה אותן ביחד,
האלכוהול זרם בגופן והיא יכלה להריח את החולצה של חן ספוגה באחד המשקאות שעל השולחן, היא העבירה את העיניים שלה על נתנאל שהביט בה מרחוק עם חיוך.
הילד הראשון שהיא הכירה, היא זכרה את העיניים השחורות שלו והחזירה לו חיוך נבוך.
הבנות משכו אותה אל השולחן בחיוכים והיא נעמדה מול נתנאל שעטף אותה בחיבוקו.
"מה קורה כאן?" היא שאלה שעטף אותה.
"האמת שאנחנו ארגנו לך קבלת פנים אבל בגלל שברחת די קילקלת לנו את התוכניות" נוגה הסבירה וחן פצחה בצחקוק שיכורי.
מריה גירדה בראשה מאלצת את עצמה לא להוריד את חיוכה הנבוך ומנסה להגיד משהו שיקל על המצב.
"ועכשיו שחזרת יש לי רעיון לקבלת פנים" נתנאל אמר והיא הביטה בו בשאלה.
נוגה התקרבה כדי לחבק את גופו מאחור וחן החלה למזוג עוד כוסות כדי לחלק להם.
"איך?" היא התעניינה,
נתנאל שלח את ידיו קדימה ודחף אותה דחיפה קטנה לאחור והיא נפלה לבריכה,
הם היו עסוקים בלצחוק ביחד בקול כל כך רועש שנוגה צרחה בקול,
"ברוכים הבאים לבית שלנו!" שהצרחות של מריה בתוך המים כבר היו חסרות קול לעומתן, היא בלעה כמויות של מים ומאחר שרגלייה לא הגיעו אל הרצפה בגלל שהיא נמוכה היא התפרפרה כדי לנסות לשחות, אך ללא הצלחה.