פרק 7 – stay stronge

למחרת בבוקר קמתי עם כוחות מחודשים. חשבתי לעצמי שזה לא בסדר להיות עצובה כשאחותך הקטנה כל כך אוהבת אותך ואת משמשת דוגמה למופת בשבילה. לבשתי גופייה שחורה שכתוב עליה Rock ומתחת מצויירת גיטרה, חצאית ג'ינס מיני כחולה כהה ואת הנייק השחוקות השחורות-נצחיות שלי. פיזרתי את השיער לשם שינוי ושחררתי את הפוני שתמיד מוחזק עם סיכה. רק למען הפרוטוקול, הפוני שלי לצד, כי בובה זה כבר to match. הסתכלתי במראה וניסיתי לחשוב איך לסדר את השיער שלי. בדר"כ אני פשוט אוספת אותו בקוקו או בגולגול* גבוה. אבל היום… לא יודעת… רציתי כאילו להוכיח לאמא שלי שאני לא נשברת. שאני חזקה יותר ממה שהיא חושבת. בסוף החלטתי ללכת ככה, איך שאני. השיער שלי גלי-מתולתל בלונדיני שנראה די מלוכלך. אבל זה רק בגלל אורי. רציתי לצבוע לחום בהיר ו… טוב… התברר שהיא לא ספרית טובה כל כך. לא יצא בדיוק מה שרציתי, אבל עכשיו השיער שלי נראה כאילו יש לו גוונים. בלונדיני בלי גוונים זה משעמם מידיי, בובתי מידיי. הנפתי את הילקוט על הגב שלי וירדתי במדרגות למטה. לקחתי את הסנדוויץ' שלי. ראיתי שבשקית כתוב פתק מאמא שלי. נחרתי בבוז וזרקתי את הפתק לפח. ווהו, סל מושלם. לרעתי, עדיין אין לי רשיון, אז אני צריכה לנסוע באוטובוס לבית הספר. לפני שיצאתי מהבית צרחתי " הלכתיייייייי!!! " וטרקתי את הדלת. הרגל מגונה, אני יודעת. חיכיתי בתחנה כמה דקות עד שהאוטובוס הגיע. למרות שבית הספר לא רחוק כל כך לא היה לי כוח ללכת אליו ברגל. עליתי על האוטובוס, חייכתי לנהג, והלכתי לשבת במקום הכי מרוחק באוטובוס. לרעתי, היה רק מקום פנוי אחד, ובכן, החיים מלגלגים עליי באירוניה* מושלמת. נחשו ליד מי התיישבתי.
אור : " היי "
הוא אמר את ה'היי' הזה כמו כלום, כאילו כלום לא קרה אתמול. הוא חייך חיוך גדול, שהזכיר לי את החיוך של כפיר משום מה.
אני : " היי "
חייכתי בחזרה. איך אפשר להיות אדישה לחיוך ידידותי שכזה ?
אור : " אני רואה שאת ממשיכה עם המראה הזה של הגותית "
אני : " ראית מה זה ? אני אישית מאשימה את אמא שלי. הארון שלי מלא בצבעים כהים והיא לא מסכימה לי ללכת לקנות מלתחה חדשה. נו, שיהיה "
אור צחק. יותר נכון צחקק. אבל לא צחוק מזוייף, צחוק אמיתי, כנה, כאילו הוא מזדהה עם המשפט שאמרתי. לא יודעת למה, די חיבבתי את הצחוק הזה שלו. כן כן, גם לאיש הרובוט יש רגשות.
אור : " אני יודע שאולי לא תרצי לדבר על זה, אבל את בסדר… ? כאילו, אתמול… "
קטעתי את ההיסוס שלו באמצע.
אני : " תקשיב, תודה רבה שאתה דואג לי, באמת. אבל אני לא בוכה, לא בזמן האחרון. פשוט נזכרתי במשהו. זה כלום, באמת "
אור : " אוקיי "
שתיקה. אני מקווה שהוא מפנים, מאוד מקווה. אור הוציא mp ותקע את האוזניות באוזניים שלו. כשראה שאני בוהה בmp, הציע לי אוזנייה אחת בלי מילים. חייכתי בתודה וטחבתי את האוזנייה לאוזן. יש כאלה שנגעלים מזה, אבל למען האמת, אני לא. המשכנו לנסוע באוטובוס בשתיקה. היה בה משהו, בשתיקה הזאת, שאהבתי. כשהגענו לתחנה האחרונה – התיכון שלנו, אור החזיר את הmp לתיק. חייכנו אחד לשנייה וירדנו יחד מהאוטובוס. התחלתי ללכת לכיוון הכיתה איתו, בעיקר בגלל שאני עדיין לא מכירה מספיק את בית הספר הזה. מרחוק יכולתי לראות את 'ילדה של אמא' נועצת בי מבט זועף. תהיתי למה, אבל חשבתי לעצמי, להה, אין מצב. נכנסתי לבניין בתקווה שלא רכשתי לעצמי אוייבת חדשה.