ציפורי בקורונה – פרק 4

Matilda 14/09/2020 79 צפיות אין תגובות

בבוקר התעוררתי על הכורסא בסלון. כאב לי הגב וקיללתי את כל העולם. נכנסתי לחדר השינה והחלפתי בגדים. יוסקה במיטה פקח עיניים עייפות לעברי. “אני מרגיש קצת יותר טוב.” אמר.
“יופי.”
“את כועסת?”
“מה נראה לך?”
התלבשתי וחזרתי לסלון. שיחקתי קצת ‘מיינקראפט’, אחר כך ‘דום’ ואז נרגעתי על ‘אנימל קרוסינג’. יוסקה הכין קפה במטבחון, הסידור של חלוקת הדירה לטריטוריות לא היה ממש מוצלח, אני מודה. הוא הכין גם לי קפה והגיש לי.
“את לא אומרת תודה?”
“לך תזדיין.”
הוא חזר לחדר השינה ונשכב לקרוא. אני סיימתי לשחק בנינטנדו והדלקתי סיגריה. קפץ לי בנייד ווצאפ – הזמנה לזום. ווט דה פאק? מי רוצה להזמין אותי לזום?
“הי ציפורי.” נכתב בהודעה. “נתראה הערב? מיכל.” עם סימן של נשיקה. פעם קודמת היא נתנה לי מחמאות על האימון ואפילו שילמה לי בביט, אבל לא ידעתי שהיא רוצה להמשיך. טוב נו, זה יעצבן את יוסקה עוד יותר אז אם ככה סבבה.
שתיתי קפה וצפיתי ב’אקדמיית המטרייה’. יוסקה צדק. הגיבורה הראשית באמת מתגלה כבעלת כוחות על. אחר כך התאמנתי בסלון, אכלתי ונמנמתי.
בערב עלה ליוסקה החום שוב. הכנתי לו מרק ותה, וליטפתי לו את הראש עד שהוא נרדם. אז חזרתי לסלון. הבידוד הזה מתחיל להרגיש לי כמו כלא.
נכנסתי לזום, ומיכל חייכה אלי.
“הי ציפורי!” נפנפה בידה. “איזה כיף לראות אותך!”
“תודה גם אותך.” חייכתי חיוך עייף.
“מה קורה בובה?”
“עזבי, לא משנה.”
“מה נו?”
סיפרתי לה על הריב שלי עם יוסקה ועל חלוקת הדירה לטריטוריות.
“או… אני מבינה… אז איפה זה שם אתכם עכשיו? כאילו… אתם עדיין זוג?”
“לא יודעת.” עניתי והדלקתי סיגריה. “כרגע זה מרגיש שאני חולקת אתו תא בכלא.”
“מה זה, את מעשנת?”
“מגיל ארבע עשרה.”
“די נו! ואני החזקתי ממך אושיית ספורט!”
“אבל אמרתי לך שאני לא מדריכה. וואי איך יוסקה שטף אותי על זה שאימנתי אותך. תכלס מזה התחיל הריב שלנו. הוא פוחד עלייך, שאני אעשה לך נזק עם האימונים המטורפים שלי. הוא אמר שאני מתאמנת כמו בהמה.”
“מה?! בואי תעמדי רגע ציפורי. תעמדי, אני רוצה לראות אותך.”
נעמדתי מולה ככה שכל הגוף שלי נכנס לתמונה בזום. לבשתי את בגדי האימון שלי – חזיית ספורט וטייטס.
“תקשיבי, אני לא יודעת מאיפה החבר שלך הנפיץ את המילה הזאת, אבל את רחוקה מלהיות בהמה.”
חייכתי במבוכה. “תודה.”
“אם ככה נראית בהמה אז אני רוצה להיות בהמה.”
הרגשתי נבוכה, ושיחקתי בשיער, שזה מה שאני עושה כשאני מובכת. היא העבירה עליי מבט שגרם לי להיות מובכת פי אלף. היא כנראה שמה לב, כי היא שאלה אותי “מה מותק? הכול טוב?”
“לא יודעת. אני… פשוט…”
“מה? תגידי לי.”
“תשמעי,” אמרתי במבט רציני, “יכול להיות שאני טועה, ואל תיקחי את זה קשה, אבל כבר הפשיטו אותי בעבר במבטים, ו… ככה זה הרגיש לי עכשיו.”
היא צחקה. “נו אז? זה צריך להחמיא לך לא? הופשטת דרך הזום על ידי חולת קורונה. מגניב לא?”
צחקתי. היא צחקה גם. “מותק,” היא אמרה לי, “את אולי לא שמת לב, אבל באימון שהעברת לי בפעם הקודמת, אני לא סתם הפשטתי אותך במבט שלי, אני… עזבי, לא, אני לא אגיד.”
“מה?”
“אני לא רוצה להביך אותך.”
“די נו! מה?”
“בואי אני אגיד לך את זה ככה – בשנייה שאת נפרדת מיוסקה, אני חוטפת אותך.”
לא ידעתי מה לענות על זה, והיה לנו שקט. התיישבתי חזרה מול הלפטופ. “את יודעת,” אמרתי, והיא נעצה בי מבטים שלא ידעתי לפרש אותם, “לפני הקורונה לא הייתי חושבת על דבר כזה אפילו. אבל עכשיו… אני כל כך בודדה, אין לך מושג… ו… תשמעי – אין לך מושג מה עשית לי עכשיו כשאמרת את זה.”
“מה עשיתי לך?”
צחקתי. “את לא עושה לי הנחות הא?”
“אני לא מאמינה בהנחות. בעולם הזה צריך לעבוד קשה, ומותק –” עכשיו המבט שלה היה כל כך ברור, שממש ראיתי קרני רנטגן יוצאות לה מהעיניים וחורכות לי את הגוף עד לנקבוביות, “לפי הגוף הזה שלך רואים שאת עובדת קשה.”
צחקתי והאדמתי ושוב צחקתי. “אז מה עשיתי לך?”
עכשיו הייתי ממש בהתקף צחוק. “עזבי, די נו…”
“אני לא מניחה לך. מה עשיתי לך?”
הפסקתי לצחוק והבטתי בה ברצינות. “השיחה הזאת מחרמנת אותי. בסדר? אני לא מאמינה שאני אומרת את זה.”
“למה לא? מותק, את בדיוק בגיל הנכון ועם הגוף הנכון לחקור את המיניות שלך. ואני מוכנה להיות שפן הניסויים שלך.”
עכשיו פרצתי בכזה צחוק ששמעתי את יוסקה ממלמל מתוך שינה משהו בחדר ליד. “טוב תקשיבי,” אמרתי לה, “זאת הייתה שיחה מעמיקה, מרנינה, מלבבת, אבל… טו מאץ’ בשבילי בינתיים.”
“טוב,” היא צחקה, “אבל… טו בי קונטיניוד. לא?”
“לא יודעת.”
“אני יודעת. כבר שולחת לך זימון לזום מחר.”
“חכי עם זה.”
“לא מחכה לאפ’חד. הנה שלחתי.”
“טוב מיכל.”
“תקראי לי מייק. ככה כולם קוראים לי. מיכל זה למשרד הפנים. ואיך אני אקרא לך?”
“לא יודעת. ציפורי לא מספיק טוב?”
“לא. טוב אני אחשוב לך על שם. בייייייייייייייייייייייי”. והיא ניתקה.
יוסקה שינה תנוחה בחדר ליד, ואני נשכבתי על הכורסא וצפיתי ב’אקדמיית המטרייה’, שם הגיבורה הראשית מכסחת עכשיו את כל העולם. ואני הרגשתי שאם הקורונה הפכה לי את העולם על הראש, אז עכשיו באה מיכל (מייק) והפכה לי אותו שוב.

ציפורי בקורונה – פרק 4
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך