Everything has changed פרק 2

"בייב" מילמלתי מתוך שינה מתהפך לצד השני מצפה להרגיש את גופו של ג'ייסון לידי. "ג'ייס?" שאלתי בהפתעה. כשהבנתי שאני לבדי במיטה קפצתי ממנה בבהלה והתחלתי להסתכל סביבי. הדירה ריקה. "מה לעזאזל" חשבתי כשפתאום עיני נחו על מכתב שהיה מונח על השולחן.
ניגשתי למכתב ופתחתי אותו בידיים רועדות הייתה לי הרגשה רעה בקשר לזה. בתוך המעטפה הייתה מונחת תמונה שלנו, מחזיקים ידיים על רקע מגדל אייפל. "אני זוכר את היום הזה" חשבתי לעצמי כשחיוך עולה על פני "איך הלכנו לאיבוד בכל פריז ולא הצלחנו למצוא את המלון" נזכרתי "וכמה צחקנו כשהבנו שבעצם התבלבלנו בשם של המלון וכל הזמן הזה חיפשנו את המלון הלא נכון, כשהנכון היה ממש מולנו כל הזמן" ציחקקתי לי בשקט תוך כדי שהפכתי באיטיות את התמונה וראיתי את כתב ידו המוכר של ג'ייס שלי. "סליחה" היה כתוב שם. הסתכלתי על המכתב בהלם מוחלט. נפלתי לריצפה באפיסת כוחות, דמעות נופלות מעיני בלי הפסקה. "הוא לא היה עושה לי את זה" חשבתי לעצמי "הוא לא יכול פשוט לעזוב" צעקתי בכאב "אמרת שאתה אוהב אותי" צעקתי ונשברתי לגמרי.
המשכתי לבכות ולבכות. כל החוויות והדברים שעברנו יחד רצו לי בראש, לא נותנים לי מנוחה. לא ידעתי כבר מה לעשות עם עצמי. בקושי רב הרמתי עצמי מהריצפה והלכתי לכיוון הטלפון. הרמתי אותו וניסיתי להתקשר לג'ייסון. אחרי כל מה שעברנו ביחד הוא חייב לי לפחות הסבר. הוא לא יכול להעלם ככה. לא אחרי כל השנים. חייגתי את המספר המוכר וליבי התכווץ כשהסתכלתי על צג הטלפון וראיתי את שמו של ג'ייס. "אין תשובה" אמרתי בקול, מתאמץ לא לפרוץ שוב בבכי חסר מעצורים. התקשרתי שוב. שוב. ושוב. אין תשובה. נשכבתי בחזרה על המיטה, נכנסתי אל תוך השמיכה החמה והנעימה שלי. מוחי הוצף שוב באותם מחשבות וזיכרונות כואבים, מסרב להאמין. אחרי כמה דקות, הטלפון צלצל מחזיר אותי באכזריות לעולם האמיתי. החלטתי לא לענות. אני לא מסוגל להתמודד עם זה כרגע. הטלפון צלצל וצלצל, אבל אני התעלמתי. לא אכפת לי עכשיו מכלום. אני רק רוצה את ג'ייס שיחבק אותי ויגיד לי שהכל בסדר. הטלפון צלצל בפעם החמישית. התעצבנתי." הלו" שמעתי את קולו המוכר של סאם. "שון! הלחצת אותי! למה לא ענית? אתה חי? נושם?" הוא המשיך בפאניקה. "יש סיבה שאני לא עונה" צעקתי עליו. "מה?" הוא שאל בבלבול. "שוני על מה אתה מדבר?" במשך כמה שניות פשוט לא הצלחתי לדבר. הרגשתי שקולי בוגד בי. אני פשוט לא מסוגל להגיד את זה, להפוך את זה לאמיתי. "שון? הכל בסדר?" שמעתי את סאם אומר מבעד לטלפון. "שון אתה ממש מתחיל להלחיץ אותי. מה קורה?" "סאמי" אמרתי בקול חלוש. "אני מגיע אל תזוז" שמעתי אותו אומר בלחץ, מבין שאני צריך אותו איתי. ניתקתי את הטלפון וחיבקתי את ברכי, הדמעות לא מפסיקות לזרום.
"שון!" סאם נכנס בסערה לחדר אחרי כמה דקות, מחפש אותי במבטו. הוא התקרב אלי וחיבק אותי חזק. כל כך הייתי צריך את החיבוק הזה. "מה קרה תינוק קטן שלי? הכל בסדר, אני פה, תוציא הכל" הוא אמר מנסה להרגיע אותי ללא הצלחה. "ג'ייס" אמרתי בקול רועד "ג'ייסון לא פה" לא האמנתי שהמילים האלה יוצאות מהפה שלי. "ג'ייסון? מה זאת אומרת הוא לא פה? קרה לו משהו?" סאם שאל הבלבול. "אני לא יודע" השבתי בקושי "הוא השאיר את זה" סאם נישק את ראשי וקם הולך לכיוון השולחן במהירות. הוא הרים את המכתב ופתח אותו. בוהה בו כמה שניות שלי הרגישו כמו נצח. הוא הסתובב אלי וחיבק אותי בחוזקה. הבנתי שצדקתי. הדבר ממנו הכי פחדתי התגשם. ג'ייסון, ג'ייס שלי עזב אותי.