StayingHigh
אשמח להערות!

This Is What It's All About פרק 1

StayingHigh 13/05/2014 756 צפיות אין תגובות
אשמח להערות!

"הבא!"
קרא קול. נכנסתי לתוך החדר. "ומה שמך?" שאלה האישה. היא צילמה אותי, ואז עניתי: "אני קיילה סילבאר." היא שאלה: "בת כמה את?" "בת 8 וחצי." עניתי. היא שאלה: "למה את חושבת שאת מתאימה להיות שייכת לפניקס דוגמנות?" עניתי: "כי זה חלום חיי, ואני מאמינה שאני יכולה להיות דוגמנית." היא צילמה אותי, ואמרה: "קיילה, יכול להיות שאת ההזדמנות שלך תקבלי בעוד כמה שנים. אני לא מבטיחה שתקבלי מכתב השבוע, שבוע הבא, או בשנה הקרובה, ואני גם לא מבטיחה שתקבלי. אז תהיי סבלנית, וכשנרצה אותך, תדעי." אמרה האישה. חייכתי ויצאתי.
-כעבור כמה שנים-
"בוקר טוב קיילה." אמרה אמא, היא העירה אותי עם חיוך רחב על פניה. היום זה יום ההולדת שלי, אני בת 17. אמא אמרה: "יש לי הפתעה בשבילך." הלכנו יחד לפינת האוכל, היא הגישה עוגת ביסקוויטים- לכבוד יום ההולדת שלי. "מזל טוב, קיילי." אמרה אחותי הקטנה. היא בת 6 וחצי, קוראים לה סאמר. אמא התיישבה ליד אבא, הסתכלה עליו. זה יום שבת, לא היו לי תכנונים גדולים להיום. "אנל באה לביקור היום, היא חלק מההפתעה." אמר אבא ופרס לעצמו עוד חתיכה. שאלתי: "אם זה הפתעה, למה סיפרתם לי?" "סיפרנו לך פרט קטן." הוא אמר ושתה מים. הנהנתי והסתכלתי על העוגה, בלעתי עוד כמה חתיכות ממנה והתארגנתי, לעשות סיבוב קצר על האופניים, אולי ללכת לתיבת הדואר ולבדוק אם הגיע מכתב מ"פניקס". חייכתי לעצמי בלב בתקווה שהגיע מכתב. יצאתי לסיבוב, ונעצרתי ליד תיבת הדואר. נשמתי עמוק. "זהו.. נקווה שהגיע משהו." מלמלתי ופתחתי את תיבת הדואר- כלום. רק כמה הודעות מבת דודה קיירה, מהאקס שלי (רציני? דואר?) וזהו. מאוכזבת, יצאתי לדרך ועברתי בבית של הולי קיו, החברה הכי טובה שלי. דיברנו קצת, היא הפתיעה אותי עם מתנה- ערכת איפור שרציתי המון זמן. "האקס שלך עדיין שולח לך הודעות בתיבת דואר?" היא שאלה. הנהנתי, עשינו קצת צחוקים מהמכתבים הדביקים שלו, וחזרתי הביתה. כשהגעתי, דודה אנל והבת שלה, ביאטריס, ישבו כבר בסלון, חיכו רק לי. "קיילי! אוי, ילדה יפה, כמה זמן עבר מאז שהתראינו! ראיתי אותך עוד ביום ההולדת ה-14, לפחות את מתקשרת!" אמרה דודה אנל וחיבקה אותי. הבושם שלה חנק אותי. ביאטריס גם חיבקה אותי- ביאטריס היא באותו גיל, כמוני, יש לה כישרון למשחק. אומרים גם שאנחנו דומות- אבל לא לדעתי. השיער שלה שחור ושלי בלונד, יש לה עיניים כחולות ושלי ירוקות… אולי אנחנו דומות בנפש- יש לנו אותו טעם באופנה, אנחנו מבינות אחת את השנייה, ואנחנו מדברות הרבה בטלפון. אנל אמרה: "קניתי לך שמלה יפה, היא בחדר שלך, אני רוצה שאת תנסי אותה. יש גם נעליים וקשת חמודה." לאנל יש לפעמים טעם טוב ולפעמים לא, אף פעם אי אפשר לדעת מתי בגד מזעזע יכה בך. אני וביאטריס עלינו לחדר, סאמר עלתה איתנו. נכנסתי לאמבטיה והתלבשתי- והפעם, היה לי מזל. שמלת שיפון לבנה עם נעלי עקב יפות, וקשת לבנה. התאפרתי קצת כדי להוסיף טאצ' לאפקט הבגדים. "קייל, את נראית מדהים." אמרה ביאטריס. היא רק סידרה לי מעט את השמלה, ואמרה: "בואי." כולנו ירדנו למטה. "את נראית מושלם." אמרה אנל. אמא אמרה: "יש לנו הפתעה." עברו 3 שניות- כל החברים והחברות שלי קפצו מכל מקום מסתור, צעקו "הפתעה!" והקפיצו לי את הלב לתחתונים. כולם מחצו אותי בחיבוק. הייתה מוזיקה טובה, כולם רקדו ונהנו. בסוף המסיבה, כשכולם התפזרו, דודה אנל, אמא, אבא וביאטריס התיישבו איתי בסלון. סאמר כבר הלכה לישון. אמא הסתכלה על אבא, ואמרה: "קיילי, יש לנו מכתב בשבילך. משהו שחיכית לו המון זמן!" זה מה שאני חושבת? אמא נתנה לי מכתב, ועליו הלוגו של "פניקס דוגמנות"- ציפור לבנה עם ורד בפיה. פתחתי את המכתב- הלב שלי דפק. קראתי בקול רם: "קיילה סילבאר היקרה, ברצוננו להודיע לך שאת התקבלת בתור דוגמנית. מזל טוב וברכות חמות." הסתכלתי על כולם, ושאלתי: "זה אמיתי?" "כן! את התקבלת!" אמרה ביאטריס בחיוך וחיבקה אותי. אמא אמרה: "מזל טוב! אבל, את צריכה להמשיך לקרוא." המשכתי לקרוא: "בעוד כ-3 ימים, ה-27.3, הגיעי לבניין החברה לקבלת פנים. לבניין החברה בניו יורק. בשביל נוחות ועמידה בלוחות זמנים, אנו דורשים שתעברי לניו יורק. אם תסרבי להצעה זו, וותרי על תפקידך בחברת "פניקס דוגמנות"." הסתכלתי על ביאטריס. "מה? לניו יורק? איפה אני יגור?" שאלתי. אמא אמרה: "אצל דודה אנל." "ו… מה עם הלימודים?" שאלתי. אמא ענתה: "את תירשמי לתיכון של ביאטריס." "ו…מה עם החברות שלי? זה משנה את כל מה שאני רגילה אליו." אמרתי. אמא אמרה: "את יכולה גם לרכוש חברות שם. את לא חייבת ללכת- את יכולה לסרב להצעה ולהישאר כאן." "אבל….." אמרתי. אמא אמרה: "מחר באמצע יום הלימודים, אנל וביאטריס יבואו לקחת אותך. יהיה להן את כל הדברים שלך, אתן תיסעו לניו יורק. אנל כבר פינתה עבורך חדר." לקח לי מעט זמן לעכל. אני ואמא ארזנו את הדברים במזוודה. "מחר תבוא הובלה לפנות את הרהיטים שלך." אמרה אמא. חיבקתי אותה, התחלתי לבכות. "אני אתגעגע… אבל אני לא יכולה לסרב להצעה שכזאת." אמא אמרה: "ילדה שלי, את תמיד יכולה לחזור! סאמר לא תשתלט לך על החדר, ואם את מרגישה שאת מתגעגעת, את תמיד יכולה לחזור." הנהנתי. בלילה, ביאטריס ישנה אצלי בחדר. "ביטי…." קראתי לה. אני קוראת לה ביטי. היא שאלה: "כן קיילי?" "אני מפחדת." אמרתי. היא אמרה: "אל תדאגי, אני תמיד לידך." נרדמתי מכל המחשבה, בבוקר כבר ראיתי את משאית ההובלה לוקחת את הדברים שלי. הגעתי ליום הלימודים, בלי מצברוח, ניצלתי את שיעור גיאוגרפיה לכתוב לחברות שלי מכתב- ולקראש שלי, שלא יודע. באמצע שיעור פיזיקה- נפתחה הדלת. "קיילה? זמן ללכת." זאת הייתה אמא. היא באה גם כנראה. הנחתי את הפתקים במקומם, הרגשתי את הדמעות רוצות לצאת. אמא חיבקה אותי, ואמרה ברכות: "בהצלחה." גם אבא וסאמר שהיו שם, נפרדתי מהם עם גרון חנוק- ונכנסתי למכונית של אנל. נופפתי לשלום, והמכונית התחילה לנסוע. שעתיים נסענו במכונית, אף אחד לא דיבר. אני וביאטריס כמובן דיברנו בהודעות, תוך כדי הקשבה למוזיקה של סלינה גומז. הגענו לבית של דודה אנל, נכנסתי לבית. בית ענקי- יש בריכה, סלון ענק, מטבח, חדר אוכל, ומדרגות מהממות לחדרים. אנל אמרה: "הדברים שלך כבר כאן. הנה החדר- יש לך נוף מהמם." נחנקתי כשראיתי את החדר- המיטה שלי הייתה מוצבת על מקום גבוה כזה, עם מדרגות כמובן. השטיח הסגול שלי היה באמצע החדר, כל הדברים היו מונחים כמו בחלום הכי יפה. "תודה אנל." אמרתי. נשכבתי במיטה והתחלתי לסדר את הארון. ביאטריס נכנסה, ואמרה: "יפה!" התחלנו לדבר. כמה ימים אחריי, דודה אנל הסיעה אותי לתיכון- יום לפני קבלת הפנים ב"פניקס". נכנסתי לכיתה. המורה החליט שחובה עליי להציג את עצמי. בלי ביטחון נעמדתי מול הכיתה, נשמתי עמוק.
"היי, קוראים לי קיילה סילבאר."
נערה ברונטית שישבה בשורה הראשונה התחילה לגחך. "מיס גולדי, שקט." אמר המורה. חזרתי למקום.
הגיעה הפסקת האוכל, כולם מיהרו לחדר האוכל. "היי, סילבאר." קרא קול. "את? את שצחקה?" שאלתי. היא דחפה אותי מהתור. "תודה." היא אמרה. היא צחקה עם חברות שלה. מישהו נגע בכתף שלי, ושאל: "צריכה עזרה?". הוא עזר לי לקום, הוא היה די חתיך. "אני דניס הארוד." הוא אמר. בלעתי את הלשון. "אני… קיילה סילבארה. כלומר! סליבאר. התכוונתי… סילבאר." אמרתי. הוא חייך. הוא הלך, ואני הרגשתי מטופשת. "שכחי מזה, הוא לא ישים עלייך." אמרה הנערה. שאלתי: "למה? עלייך הוא שם?" והלכתי לסוף התור.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך