Twisty
מכיל ציטוטים של דייגו רבירה ופרידה קאלו. הצטרפו למסע של הציירת המופלאה פרידה קאלו. חושו את חייה על האהבות ועל האכזבות. היכנסו לעולם של הציירת שהקדימה את זמנה, והותירה אחריה סדרה של יצירות מופת. מקווה שתאהבו.

בגב הציור של פרידה קאלו

Twisty 31/08/2020 270 צפיות 4 תגובות
מכיל ציטוטים של דייגו רבירה ופרידה קאלו. הצטרפו למסע של הציירת המופלאה פרידה קאלו. חושו את חייה על האהבות ועל האכזבות. היכנסו לעולם של הציירת שהקדימה את זמנה, והותירה אחריה סדרה של יצירות מופת. מקווה שתאהבו.

רחובות מקסיקו שלי גועשים. המהפכנים לא מפסיקים מחאתם עד אשר יפול הרודן. משעות הצהריים ועד השעות הקטנות של הלילה הייתי מבלה הרבה עם אמא. אבא יצא לרחובות, להילחם בצבא הפורפיריאטואי. היא הייתה מנגנת על הגיטרה הקטנה שירים של מרימבה, ואני הייתי שרה. הבית היה מוזיאון, מוזיאון של תרבויות. הוא חיבר את המורשת הגרמנית מבית אבא למורשת האינדיאנית מבית אמא.

שבועיים לפני סוף המהפכה, אבא היה ברחובות בעוד שאמא נחה בחדרה. הרגשתי כאב חד בגבי, שלחתי את ידי לאחור ונפלתי על רגליי. ניסיתי להתרומם אך לשווא. זה היה הרגע שבו הפכתי נכה.
“מה קרה? מה קרה לילדה שלי?” שאלה אמא.
“מה עשית?” הפנה אבא אצבע מאשימה לאשתו.
“למה אני לא יכולה לזוז, אבא?”
“היא לא יכולה לזוז גיירמו!” צרחה אמי.
“מה עשית אלוהים?” שאל אבא.
“גיירמו, זה המחלה.” טען הרופא בעודו נכנס לחדר.
“לא. הילדה שלי לא תהיה נכה.”
“היא כבר.”
“לא! אל תגיד את זה.” מרר בבכי.
“אני מצטער.” אמר והניח את ידו על גב אבי.

“ניצחנו.” הכריז אבא בעודו נכנס לבית. “פורפיריו דיאס הוא היסטוריה.”
רחובות מקסיקו שלי גועשים. אך הפעם, המהפכנים צוהלים בשירי ניצחון. נשות הכפר שלנו לבשו שמלותיהן ובידיהן מטעמים. אבל אמא שלי לא סחבה מאכלים, היא סחבה אותי, את פרידה הקטנה שלה. מאז שהפוליו שיתק אותי, רגליי לא מתפקדות כראוי ואני נתמכת באמא. וככה הסתובבנו ברחובות, ידי הימנית שלובה בידה השמאלית של אמא וידה הימנית שלובה בידו השמאלית של אבא.

הגעתי למסקנה שאני יכולה לבד. אולם מקל ההליכה נמצא בידי אך אני לבד עכשיו. בכל זאת אני לא ילדה קטנה יותר. גיל 18 מביא עימו אחריות גדולה. החלטתי ללכת עם חברותיי השכנות אל מקסיקו סיטי. אנחנו עומדות לנסוע באוטובוס. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני מרגישה רגילה, אני לא צריכה עזרה על מנת להגיע לסיטי, אני יכולה לבד.
“פעם ראשונה בעיר?” שאלה רוזליטה.
“לקחו אותי כשהייתי קטנה. ואת רוזליטה?”
“שנייה. פעם חואן לקח אותי לעיר.”
“חואן חואן, מתי נראה אותו?” שאלה רמירה.
“את תראי, כולכן תראו.” טענה.
“אני בטוחה.” עקצה רמירה.
“התפנה מקום מאחור, בואו.” הציעה אופליה.
“בואי פרידה.” סימנה לי מרחוק רמירה.
הצבעתי על רגליי ורמירה הנהנה.
אומנם אני עצמאית אך ללכת בתוך אוטובוס נוסע זו משימה גדולה.
הסתכלתי מבעד לחלון שמולי, נופים כאלו לא הייתי מחליפה בעד שום זוג רגליים. לפתע ראיתי ריבוע אפור שהחל להתקרב אלינו מרחוק. שפשפתי עיניי, אך הריבוע רק התקרב.
“נהג.” צעקתי “נהג עצור.”
אך הוא לא שמע בקולי. בום! החשמלית שנסעה מטקוסקו לעיר לא תגיע למחוז חפצה. גם חברותיי ואני לא נגיע. אף אחד לא יגיע למקסיקו סיטי.

“פרידה, פרידה שלי תתעוררי יפתי.” היה זה קול אמי.
“פרידה שלי, כמה דאגנו.” קול אבי.
עיניי נפקחו לאיטן וראיתי את פרצופי הוריי גוחנים מעליי.
“אני במקסיקו סיטי?” שאלתי.
“כן יפתי. את כאן.” ענה אבא.
“בואו נסתובב בעיר.” הצעתי.
“תסתכלי סביב.” הציע.
הרמתי ראשי מעט. מבט ארוך לימין ומבט ארוך לשמאל. המרכז האבחוני.
לחדר נכנס איש לבוש חלוק בעל זקן עבה ואפור.
“לאחר שלושת הניתוחים, אין ברירה אלא לקבוע שפרידה-נכה.” קבע האיש.
“אך את זה אני יודעת.”
הוא הסיט את השמיכה. בטני מצולקת ומפולחת, רגליי החבולות עטופות בדים לבנים, וגבי דואב. ניסיתי להזיז את רגל ימין אך אין תגובה. רגל שמאל-אין תגובה.
“מה עשית לי?” שאלתי נלחצת.
“זו הייתה החשמלית ילדתי.” נחלצה אימי לטובת האיש. “תאונת דרכים.”
“לא. זה לא יכול להיות. זה היה רק ריבוע אפור.” בכיתי.
אבא חיבק אותי חזק “רק ריבוע אפור.”

חודש ושבוע וארבעה ימים. תקופה כל כך קצרה אך עם זאת כל כך מייסרת. חודש ושבוע וארבעה ימים אני לא ישנה כי כשעיניי נעצמות הכאב נזכר להתעורר.
חודש ושבוע וארבעה ימים עפרוני מטייל על דף הרישום.
שבוע וארבעה ימים והפרחים הגדולים איבדו מצבעם הבוהק והמרשים.
“פרידה את כאן?” היה זה קולו של דייגו.
“איפה עוד אני יכולה להיות?”
“מצטער.” אמר והתיישב ליד רגליי.
“מה חדש ברחובות שלי?”
“הבלוק נצבע מחדש בגוונים ירוקים וצהובים וברושים חדשים ניטעו.”
“והריח, מה הריח?”
“ריח של אדמה טרייה מעורבת בריח של צהוב.”
“והטעם, מה הטעם?”
“אוויר מתוק מאין כמוהו.”
“קויואקאן שלי יפה מאין כמוה.”
“אין יפה ממנה.”
הוא הושיט יד לעבר הדף המשורבט. “מתי היית בחוץ?” שאל.
“רק בדמיונות שלי.”
“ציירת נפלא את המטעמים של רוזליטה.”
“יש לי עתיד?” שאלתי בשחצנות.
“עתיד גדול.” אמר ונשק לראשי.
“מה שלומך יפתי?” שאל בעודו אוחז בידי.
“יותר טוב מאתמול זה בטוח. התיאורים באמת עוזרים.”
“אביך צדק כששם מכחול בידך.”
“אין לו מושג עד כמה. בזכותו עולם חדש נפתח.”
“ואת מאושרת?”
“עכשיו.” אמרתי משעינה ראשי עליו “עכשיו אני מאושרת.”

1929 הייתה שנה מתוקה. כי בשנה הזו הייתי לכלה. לדייגו, דייגו שלי שבא לבקרני מידי יום מאז הניתוחים. מעל מיטתי תלויה תמונתו של לנין, הקומוניזם רעיון נהדר. מה רע בשיויון? ההולכים והנכים, השחורים והלבנים, הפועלים והעשירים כולם שווים! אני לא צריכה לתור אחר שיויון אני מצאתי נפש שווה לשלי. הוא החבר הכי טוב שלי, המאהב שלי, האהוב שלי, דייגו שלי.

עם תחילתו של עשור חדש נחלתי אכזבה מזה הרבה זמן. אכזבה מאדם יקר, אכזבה מדייגו שלי. אומנם אני נותנת לו לשחק נשוי לנשים אחרות. דייגו איננו, ולעולם לא יוכל להיות, בעלה של מישהי, אך הוא יודע להיות חבר נפלא. וכן, אני מרגישה בבגידה, בהשפלה אך על זה הוא מפצה בציוריי. הקופים שלי שמסמלים את הפוריות שאיני רוצה בה והכלבים מייצגים את הנאמנות שאיני זוכה לה. אני איילה פצועה ביער סבוך אך עדיין יש ביכולתי לקפץ בין העלים ולהפליג למחוזות חדשים. אני ישות רב-גונית שמשתנה עם הרוח. אני פרידה.

“פרידה יקרה. מה שלומך?” שאלה רמירה בעודה נכנסת לבית הכחול.
“לא יכול להיות גרוע מזה.”
“מה קרה יקרה?”
“הכאב הכי גדול הוא מאנשים שאתה אוהב.”
“מה הוא עשה הפעם?”
“ילדים.” ולסתה של רמירה נשמטה מטה.
“חזרי שנית.”
“ילדים. הוא עשה ילדים.”
רמירה לא הגיבה, היא ישבה בפה פעור מתבוננת בדמותה האצילית של פרידה.
“למה? למה את לא עוזבת אותו?” שאלה.
“הוא עולמי, הוא בעלי.”
“הוא בוגדני.”
“הוא אמיתי.” השבתי בצער.
“הבאתי לך עוד גלולות.”
“אנחלה קטנה שלי. תודה לך.”
היא הוציאה מהבקבוקון 2 כדורים צהובים, שמה אותם בידי וסגרה אותה. היא הלכה למטבח למלא לי כוס מים.
“אין צורך. אני רגילה בלי.” היא השאירה את כוס המים צמוד למיטתי.
“האם זו האחרונה?” שאלה והרימה את הציור שליד ראשי.
“לבינתיים.”
“מדהימה.” אמרה ונשקה על שפתיי.
“את באמת אלה.” החמיאה.
הרכנתי ראשי והיא הרימה אותו. הסתכלנו אחת לשנייה בעיניים והתחבקנו. חיבוק חם כמו של דייגו. התנשקנו.

הוא ברח ומצא מקלט עימנו. לאון טרוצקי. אחד מחבריו הטובים של דייגו וכמובן הוגה דעות קומוניסטיות. שיחות מרתקות על אורח החיים הקומוניסיטי. שיויון כבר אמרתי? ובלילה אחד נשארנו ערים רק שנינו, מדברים על פוליטיקה שלפתע נשק לשפתיי. וזו הייתה התחלה של רומן חדש. מסעיר מאין כמוהו עם חברו הטוב של בעלי, לאון טרוצקי. הוא הציף אותי מחדש, הסכר התמלא במים. אך לכל דבר טוב, סוף. והתקופה השוקקת עימו נגמרה ואני נשארתי עם המכחול ביד. שכבה אחר שכבה ממלאת את הבד שהחל להתמלא בחיים, בריח של צהוב וטעם מתוק. הוא בגד, אני בגדתי. פיטים? לא ולא.

1939 עוד שנה שכואב לזכור. הוא אהב אותי ואני אותו. אך כמו שהוא אמר: “ככל שאני אוהב אותה יותר, אני רוצה לפגוע בה יותר.” נשארנו ידידים. לילה של כאבים ואין שם מישהו לאסוף את הדמעות. בוקר של ציור ואין מוזה מוחשית. לילה שבו אני מחפשת אחר משכך הכאבים. בוקר שבו אני נופלת בזרועותיה של אחרת.
1940 הייתה דומה ל-1929. כי גם בשנה זו הייתי לכלה. לדייגו, דייגו שלי שהייתי מתגעגעת אליו בלילה וחושבת עליו ביום. אם כמה שאנחנו מכאיבים אחד לשנייה, אנחנו אוהבים אחד את השנייה. אוהבים ומכאיבים, מדברים ומציירים. כי גם הוא צייר, אומן דגול וכך היה מאז שאני מכירה אותו, אבל בי כמעט ולא מכירים. רק דיוקניי מעידים על תעצומות נפשי המתנגדות לגופי השברירי.

בציוריי ובדיוקניי אני מספרת סיפורי. סיפור על אישה שברירית, האומנם? או שמא אישה עוצמתית? בחיי חוויתי לא מעט אכזבות ושבירות אך גם חוויתי אהבות ולבלוב. ומי שחשב שאני ממציאה, לכל צבע יש ריח ולכל אוויר יש טעם. והסוד הכי כמוס הוא הריח של צהוב.

בגב הציור של פרידה קאלו
דרוג הסיפור 4.5 | 2 מדרגים

תגובות (4)

שלום. אני משתדל לרשום באתר רק ביקורות טובות או לפחות בונות, אני חושב שמה שאני רוצה לכתוב הוא גבולי קצת, אני מקווה שתביני.

הכתיבה עצמה ברובה היא יפה, הבעיה העיקרית שלי היא שלקחת דמות היסטורית אמיתית וכתבת עליה בגוף ראשון. זה נראה שמאוד התחברת לדמותה של פרידה קאלו, יש לי גם חיבה מסוימת כלפיה, אבל יש תחושה מאוד לא נעימה כשקוראים את זה. אני מאמין שבאמת רצית לכבד את אותה, אבל משום מה זה יוצא מקטין ואפילו קצת מזלזל. יש משהו מאוד יומרני להכנס לראשו של אדם אחר ולתאר את מחשבותיו (תארי שמישהו עושה את זה לך). פרידה קאלו היתה מחוננת בתחומה, אדם מאוד מיוחד לטעמי ולנסות לנחש מה אדם כזה חושב ברגע נתון נראה לי מופרך. אני הייתי מנסה לכתוב דבר כזה בגוף שלישי, או גוף ראשון ממחשבותיה של דמות מומצאת. הציטוטים במידה ונאמרו הם בסדר. הבעיה היא במחשבות. מקווה שלא נפגעת מהביקורת, הכוונה שלי באמת טובה.

31/08/2020 21:11

ראשית, אני זכר!
שנית, הסיפור מספר את חייה של קאלו ואין בז לה. אני לא חושב שבסיפור כתבתי את מחשבותיה (אם כן אשמח הפנייה לכך ואני אתקן בעת צורך). ביטואי האהבה והשנאה עם נשים וגברים כולם מתוארים בסיפורים, במחזות ובכתבות למינהן. כמו כן, כל האירועים המתוארים לעיל מתועדים.
שלישית, הסיפור מנסה להחיות את הציירת ההיסטורית ולכבדה.
תודה על התגובה.

31/08/2020 22:11

סליחה לגבי הפניה בלשון נקבה. הנחתי בגלל הסיפור. לא היה לי גם ספק שבאת ממקום מכבד.
כל מקום שהוא לא ציטוט, כלומר משהו שידוע בודאות שאמרה (לדוגמא, כתבה ביומן, התראיינה וכו’) הוא בעייתי.
חצי מהמשפטים הם מחשבות פנימיות. כשאתה פונה לקורא ומדבר בגוף ראשון, גם אם לכאורה אתה מספר לו את הסיפור, זה שיתוף במחשבות פנימיות של הדמות.
לדוגמא: “אני לא צריכה לתור אחר שיויון אני מצאתי נפש שווה לשלי” – האם זה משפט שנאמר על ידה? או מחשבה שלך שאתה שתלת כמחשבה של דמותה?

31/08/2020 22:53

    הציטוט שהבאת הינו מחשבה שנבעה מהיחסים המאושרים עם דייגו ריברה. בהחלט מסקנה שהתבססה על ראיונותיה.
    תודה רבה על תגובתך וההתעמקות בסיפור.

    31/08/2020 22:57
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך