חיים

בשביל מה שהיה –

08/11/2009 713 צפיות אין תגובות
חיים

פה זה נגמר. ושם זה התחיל. תלוי איך מסתכלים על זה, כמובן.
הדלת נטרקת בצורה סימבולית שכזו, מלאת סימני מאבק הטמון בין שכבות הברזל העבות שבה.
פעם עשו פה היסטוריה אני חושב ועוזב הכול מאחורי, לא רוצה יותר. לא מזה ולא מזה, כל הטעמים איבדו מייחודם בפי, נעשו טפלים כמו תפילה ללא כוונה.
היום כבר לא תעשה היסטוריה ששווה לכתוב עליה, היום כולנו ריקניים מאמת ומלאי עבודת אלילים אחרים. בנינו לנו עגלי זהב בכל קרן רחוב וכיכרות העיר, העלנו על המזבח כל דבר טוב שהיה, בשביל שתענה התפילה האבודה. האהבה עברה חלפה לה מהעולם ואיתה כל היופי ההדר והאמת.
התמימות הוחלפה בשבילים אחרים המובילים לגנים חשוכים בערים מלאות חללים בהן השקט מופג בצעקה חרישית, עד לא נשמעת, של האדם חסר הבית, החיבוק והתשוקה.
הארץ איבדה את תקוותה לשלום ועזרה הדדית והסכימה בכך שהיא איננה יותר ערכית וטהורה.
כמו כן אנחנו כולנו. וגם אני בכם. בזכותם, בגללכם.

פה זה נגמר בשבילי.

תמיד רציתי לקחת חיים, לא משנאת אנוש, אולי משנאת האנושות. לא בשביל לגרום נזק ולהסב רע מתוך אכזריות רק לשמה. אולי את שלי רציתי לקחת, אבל לא היה בי האומץ.
לא בכדי להגן על רכושי, כבודי ולטפח את האגו חסר עמוד השדרה שלי, ולא בשביל להגן על האחר מעוול ושנאת חינם, אני לא פטריוט, לא הומאני אוהב אדם, לא אמא תרזה. אינני.
לא ברור כל כך למה. מתנשא מתוך פחד, מגן על כלום בסופו של דבר. זה הכל בראש, בלב, בכליות ובקצות אצבעות הרגליים אשר חסרות כל עצב של רגש, אך מלאות כל צעד שעברתי בחיי.
מפחד מעצמי ובורח לתוך החוסר שליטה רק בשביל להיות מוכרח, לא יכול לשאת את כובד צווארי על כתפי יותר, כל עומס עולה דרך הצוואר לראש, מצטבר בעיניים שראו הכל וכלום.
כל אותם חסרי הפנים, עלובי החיים, אשר זזים ברחובות העיר הענייה, כל אותם האנשים אשר גוררים עצמם על פני האדמה בחוסר כבוד כלפי עצמם, וכלפי אחרים – לכאן הגענו.

פותח את הדלת ובורח החוצה.

היום כבר לא יהיה אותו דבר, נזכר בפנים של כל אדם אשר עבר מולי וכעסתי עליו; על מי שהוא יכל להיות והוא לא, על מה שהוא לא וכבר לא נלחם בשבילו, כי כבר אין לו הכוח.
ומכם אני אבחר, ולא ניתנה לי הזכות, לא קם אחד, הברוך הוא, ואמר, עליך מוטלת האחריות, המשימה, לא קרה כך.
אני לקחתי אותה על עצמי, ממש כמו השטן, שבחר להיות האחד שכל הנטל יפול עליו, כל הרוע יזקף לרעתו, כל הקושי והחולי יהיו שלו ומנת חלקו. בי הוא השטן, בי היא החמלה, בי היא העזרה ההדדית קשה ככל שתהיה.
אני הן המואזניים וגושי המתכת מלאות החלודה ביחד. בידי אני יושיע. אני הוא המושיע.

הנה הם קמים, לבוקר חדש, מוקדם כמאוחר, שותים כוס קפה דמוי קפה מלא בסימבליות על חייהם, לובשים את הבגדים הכביכול עשירים שלהם, כיסים מלאים ריקים בדפים ריקים מלאים, נועלים נעלים דמויות עור ממש כמו הקפה הנמס המלא בארומה וריק מטעם, קוראים עיתון בעל כותרת עקומה המזהירה מפיצוץ מבוקר של המחלה שנקראת חיינו, ויוצאים לעבודה שממלאת אתכם כל כך, הולכים ברחוב שבו הרבה כמותכם, בעניבות שונות תחת מקטורנים שונים בעלי תווית זהה של כלום, משתמשים בכרטיסי האשראי בשביל להנציח ולהשכיח את השנאה שלכם מעצמכם, שוב ושוב כאילו העולם והכביש שלכם הוא ולכם הוא קיים.
מתעלמים ממנו ורבים כמותו אשר נוגעים בכם בזווית העין מפריעים את מנוחתכם ומנוחת הרחוב הכה שליו בעיר הכה שלווה שלכם, מתעלמים מכל אחד ומעצמכם, נפוחים כמו כיסכם כל כך נפוחים שעוד רגע קט, כאילו תנשפו נשיפה עמוקה והאדמה תחתיכם תרעד, תפחד ותגעל מהצחנה העולה מקירבכם.
חייהם וחיוכיהם חלפו מזמן, נקברו תחת האספלט שהוצא בכדי לבנות את הרכבת, שלעולם כבר לא תהיה קלה, ומרגע לרגע, ממסילה למסילה, משכבה על שכבה, מנסות להחביא תחתיהן את דרך המלך העתיקה.
כל הרחובות דומים, כל הרחובות שונים, ובכולם, כל אחד ואחד, אתה נמצא, כשאני הולך אתה שם, ברחוב העשיר בשכונת הטמפלרים, בסמטאות העיר המחולקת, ששוחררה מעצמה, בשביל שתבנה מחדש על ידינו, או שתהרס.
ופעם חשבנו שכל דבר שאנו בונים – לנצח הוא, היום כל מה שנוצר, נוצר מתוך הידיעה שהוא רגעי ואמור להכלות, להפסיק להיות. אז איך אנו יכולים ליצור דבר מתקיים, דבר אמיתי כשכל דבר נידון לכישלון.
והרגע, אפילו הרגע כבר אינו מה שהיה, הרגע כבר לא קיים אפילו לא כרגע.

אלה החיים שלכם, ואני שזרתי עצמי במרקם המגושם הזה. בסמטאות החשוכות, בחצרות המטונפות, באוויר שמזמן כבר לא צלול כיין, אלא מהול באלכוהול זול של חתונה באולם אירועים באיזור תעשיה בלוד. הכלה עטופה בשכבות של בד מהמפה של האירוע של אתמול, ונצנוץ בוהק כל כך שכל מה שנראה סופו של דבר זה שאריות הקיא של החתן בשירותים.
כשעליתי לראשונה על ההר, אם רכב המלא בחיים שלי, ושל ההיא אשר עזבתי כשהלכה, ראיתי שלווה של שבת בבוקר שרק כאן ניתן להאזין לה. זה נראה ישנוני, זה רדום, זה מת, זה עצב מלטף של העגמומיות שהצתברה לה כאן, בגובה זה, לאורך שנים.
הרגשתי זאת שוב פעם, רק כשעזבתי. ואני כבר לא מכיר את המקום.
החיים שלכם ברחוב הזה, הבתים הרעועים מלאי הטלאים של הנזילות מהחורף שעבר, מספרים הכל.
כל פיסה של לכלוך שעברה כאן, כל אדם שחי בהם והשאיר את חותמו כמו חריטות סכין על עץ נידח במדבר, אם ארצה או לא גם אני פה, לנצח. העציץ ששתלתי, סימל אותנו, העציץ שלי ושלך, אולי מת כבר כמו מה שהיה לנו, אבל יישאר שם לנצח בהווייתו.

הייתי הולך ברחוב בכל שעות היום מעביר רגל לפני השנייה מעל המדרכה שראתה את הכול ושתקה לה, לצד כביש האספלט שמכיל בתוכו שכבות על גבי שכבות של אבדון יומיומי. הרגשתי את כל הרחשים שהבתים לחשו לי, לתקופה קצרה חוויתי את זה בכל כולי.
זה קשה לראות הכול מהצד ולחיות ממול, כל בוקר המציאות מכה לך בפנים בריח של תפוחי אדמה בשמן עמוק ובשר נצלה. ספריי נגד חרקים עלה בצינורות הבניין הישן, עלה לאמבטיה של השותפה, שכבר לא שם, עזבה, ואני נשארתי אני ואתם, אני אעזוב אתם תשארו, כאילו כלום לא היה, בשקט משחקים לםם קלפים כל בוקר, כל צהריים, כל ערב, מתנהגים כאילו הכול שלכם, מה שממזמן כבר רחוק מכם, אולי מפחדים לשחרר, להודות שהשליטה על מגרש החניה כבר לא בידיהם, כמו קצין המסרב לעזוב מוצב כשכל כוחות האויב סוגרים עליו, וכוחותיו איבדו חייהם מזמן.

והדירה היתה דירת 2 חדרים ושתי מקלחות מטבח ושתי מרפסות, דלת פלדלת חומה כבדה וחור הצצה אחד. ממש במרכז. מחוץ לדלת היו קולות של מטרונום שלא הפסיקו, וכנראה עדיין ממשיכים, כאילו סופרים לאחור או לעתיד מטריד, כנראה ימשיכו לעולם, גם כשהרחוב, ימות לטובת גורדים חדשים מנצנצים, אשר בבנייתם, ישכיחו הכל, כאילו נצבעו בשכבה חדשה את פנים הדירה בחצי מחיר, כי הבן של הגיס הוא שיפוצניק, ישאירו את הגועל, שם, יתעורר לאחר מספר שנים, ויבינו שנבנה על אתר קבורה עתיק, בו אתה והוא ואתם והם, נקברתם שם, ונשמתכם אינה שקטה.

אותי החליפו כ6 שחורים, לא ריחמתי עליהם, שנאתי אותם, הם עיצבנו אותי. הגעילו אותי.
אני גזען, אבל לא שנאתי אותם כי הם שחורים, אלא מכיוון שהם לא אני. שנאתי אותי גם, כי אני אני.
כל ערב הלכתי לישון אם קול הרכב שניקה את הרחובות מהזוהמה שהצטברה לאורך היום. ניקו שם 3 פעמים ביום. הרבה חרא הולך ברחוב המוליך לשוק. מאיפה כל הלכלוך מגיע כל הזמן חשבתי. אני יודע.

המתווך של הדירה הוא אדם מטומטם, אותו אני שונא, קורא לי מתנשא, ילד. יכולתי להרוג אותו באותו יום כשהעברתי את הדירה לבדי. שנאתי אותו שהוא הרס את העולם הוא ורבים כמוהו, שרוצים רק כוח, כסף, מאוננים על עצמם כשהם משוחים בשמן בעל סגולות מרפא וברכה של הרב האזורי. שנאתי אותו שגרם לי להרגיש קטן וחסר ערך, תיעבתי את איך שהוא לבוש, שיהיה מרוח על הכביש כמו השיכור שם. רק רע האדם הזה מוסיף לעולם. רק רע.
עברתי לשם, וישר התחרטתי, שנאתי את עצמי על הפזיזות בהחלטה, שנאתי, ושנאה זה רגש כל כך מבוזבז בימינו, כל כך קל לשנוא.
כמו שכל כך קל לי לאהוב.
ישנתי שם וקיבלתי בחילה קיומית, איכס מלא בטינופת. ממש תחתית הבור, שאין מים ומה שנשאר זה הגופות של כל אלה שלא הצליחו לצאת משם. הרחוב הזה הוא הבאר הזו, הגופות האלה זה אתם, גופות חיות.

פתחתי את דלת האמבטיה, וראיתי עשרות תיקנים מתים שם, שדה קרב, רצח עם של חסרי החוליות.
הגופות הקטנות החומות כבר הפכו לפריחות, לרגעים הייתה תזוזה קלה של מחוש או רגל, טיאטאתי אותם והורדתי באסלה, הלוואי והכול היה כל כך פשוט. קיבלתי חלחלה, לא מהמוות – מההטרדה.
הם עדיין יושבים שם משחקים קלפים מדברים על כלום ונראים כמו כלום. אתה לא, אתה בטח שיכור, הפוך עם הראש שלך באסלה, אבל גופך עדיין לא פריך, זה לא יהיה כיף לדרוך עליך לשמוע את כל השברים הקטנים שיוצאים מגויותך. זה לא אותו דבר. עדיין לא.

נראה שאז החלטתי. אותך אני צריך להושיע. לקחתי את העול, נטלתי את הנטל, לקחת חיים

שכבת בפינת הרחובות, כבר בן 40 אם לא יותר, שרוע על הפנים כשמעיל במראה צבאי קרוע מכסה את גבך. נעלת נעליים צבאיות כסימן לאתוס השבור, שהוא כולך בעצם.
שתית היום, כמו בכל יום. צעקת על העוברים והשבים, כמו זעקת לאדוני אלוהיך שיציל אותך מעצמך. השתנת שם. היית עלוב. אתה החטא ואתה עונשו.
אני מכיר אותך, הסתכלתי מהחלון, אפילו דיברנו קצת והתחננת ממני לטיפה של ערק, והבאתי לך, ריחמתי. רחמים זה דבר רע. עבדתי אז במסעדה הכושלת הקטנה שכולם אהבו ואף אחד לא בא.
סיפרת שבאת ממרוקו, אני כבר לא יודע אם להאמין. אתה הרי שיכור בכל רמ”ח איברייך.
היה לי עצוב ולא ברור למה אדם מגיע למצב כזה. איך הוא נותן לעצמו, איך הסובבים מרשים לו, איך אלוהים בורא את זה. לא קיבלתי תשובה. הנחתי שככה זה.
כל ערב אתה צועק, אני מרגיש כאילו עליי, שגם אני גרמתי לך להגיע למצב הזה. זה נכון אני כועס עלי. אבל גם עליך. אני לא יותר מעובר אורח בחייך שנכלא עמך לשיחה, אני לקחתי הרבה על עצמי, וכשאני רואה אותך עכשיו מרוט ופצוע כמו צורה אמורפית שבמקרה גם נקראת בן אדם, אני מבולבל.
איזה חלק אני יכול לקחת בחיי אדם, עד כמה יכול אדם בהכרות ראשונית אם רעהו לנסות לשנות ולתקן את מה שבורא עולם יצר כמעוות. האם בכלל עלי מוטלת משימה זו.
אתה לא חלק מחיי אדם, יש לך מפלס משלך, לך ולרבים כמוך שכוחי האל וערומי הנורטיביות.
שזו מילה אחרת ומקום שונה בחיי האנושיות העקרה הזו.

אתה חולק מיטה עם מיטב השבורים ואף מציע את מיטתם ומניח להם את הספל השוקו החם על הכוננית לפני השינה.
בעיניי אתה המייצג של התחלואה והשבריריות של החיים אותם בחרת לחיות ולחלוק אותם עימי. אני כועס עליך אם כן שבכלל התקרבת עליי, ולחצת את ידי ובכך הכרנו וחווינו דברים משותפים. כנראה שאתה לא זוכר אותי, עוד אדם לצעוק עליו ואפילו אני חושב שידעתי את שמך. אבל בשבילי אתה עלוב. ובשבילך אני חלל.

שנים שאני מכיר את פניך הכהות העצובות גם בשיכרות בה אתה משחרר עקבות, אך לעולם לא שמח ללא סיבה. גם את זה איבדת בשנים שהכהו את חושייך כמו את עורך.
והאזור מוצף בשיכורים עוברי אורח וביתיים. במזנון מתחתי כל ערב הוא שם, אחר לא כמוך לא מגעיל.
הוא אדם, ברית שיחות כרתנו, פתיחות אמיתית בהיכרות רגעית, שנגמרה אז כשעזבתי.
הוא גם שיכור, וגם הוא עצוב. בילה מאחורי סורגים, וגם אתה אני מניח. עובד בלילות וישן בבקרים מסיים כל ערב בדרכו כשגופו רווי באלכוהול הולך לישון במקום שאינני יודע, אולי שאלתי אבל תשובה לא הייתה. לא ציפיתי, לא אכפת לי, הוא כאן ועכשיו, וכשאלך, ילך איתי לדרכו שלו.

לשתות, שתיתי, אני אוהב לשתות, זה ממלא את עצמי מעצמי, משכיח כמו מרגיע, אולי אני כמוך, אלכוהוליסט, קצת פחות ממך, אבל מכוון לאותה מטרה, משתין לאותה אסלה, על אותו קיר בטון אכול.
אני רעב ואתה. לא שואל שאלות.
בכל יום שעבר מאז שהלכת הרעלתי את גופי במאכלים מלאי שמן וגועל, הגעלתי את עצמי, ומאסתי באוכל הרחוב.
הכל מהיר, אוחז ביד, עומד, לועס, בולע, ומעכל, נוזל לא מנקה, וזורק את השקית בפח. כאן ועכשיו, רעב וכבר לא.
בלי התענוג, אולי זו הגרגרנות, החטא שעונשו הוא מות הנפש. אז נפשינו של כולנו מתה. אני שואל.
מנסה לחיות נכון בעולם שמכתיב לחיות לא נכון, נלחם בדברים שכיום כבר יצריים ביותר, ופעם לא היו קיימים.
הסבלנות פוקעת בקצב של טיפות הגשם, השעמום משתלט על כל מחשבה ומפחיד ביותר, הכעס מצתבר בפנים, ויוצא לבסוף על האישה או הילד שביקש סיגריה. כולנו נמות בסוף. מעצמינו ומהם.

ערב ערב עברתי הצעתי לו שרצים לקינוח, הוא אינו דתי אבל שומר, ומאמין בכך, או שלא בעצם.
ערב ערב עליתי לביתי להתבונן בו מלמעלה, לרחם מבפנים עד כמה חיי הרחוב קשים והגרים בו חסרי תקווה. לא בהתנשאות, שאני פה והם שם. בהיתי כבכי לדורות, חשבתי מה יהיה מכאן, לאן ימשיך העולם, ללכת ולטרוף את תושביו, החלשים וחסרי היכולת, גם אני איבדתי תקווה, אבל עדיין לא חסר יכולת.
שיחות אשר נפתחו ונסגרו בפילוסופיה קלושה, לא פעם חלקנו והסכמנו. דיברנו ושיתפנו מתוך ידיעה שהקץ קרוב, הרגע תלוי אלכוהול וכך החיבה ההבנה והאהבה איתה.
ראיתי בעיני רוחי את הסיפורים שהוא סיפר על גבורה אל מול האויב האנושי, שכנראה, הביס גם אותך והשאיר אותך חסר רוח במפרשים, רק רוצה לשוט אבל העולם מסרב לנשוב לכיוונך.
והוא, הוא חסר ישע מבפנים אך לא בחוץ, לא כמו הגופה המהלכת שאתה, מדי פעם שוכב לך שם. ראינו אותך בזווית העין, הכרנו את הרעש כשאתה גורר את הרגליים, זיהינו דקות לפני כל צעקה, חזינו אותה, אני הוא וכל תושבי השכונה שגוועה לה יחד איתו ואיתך.

הוא שלא הסכים לשרצים שלי, הוא שישבתי עימו במטחנת הבשר שלו, מתחתיי, הוא נגע בי, לא אנס אותי, נגע בי בהסכמה. ונגעתי בו.
אף השיחה הקצרה של הבוקר או הלילה, שהם אותה נשימה בשבילו, טמנה בתוכה כנות של אב ובנו. הוא גדל שם, מעבר לכביש בשכונה השחורה, הוא חיי שחורים כל ימיו, חטא, כפר הרס ותיקן.
אז כשהיה ילד, עמד כחייל בעמדתו, על ארגזי הירקות בשוק. עמד וצעק כמו שאמרו לו. הוא לא מכר שום ירק, את נשמתו הוא מכר, וכיום, היא איננה, והוא רוצה אותה בחזרה. מחפש נואשות בין משפטי חוכמה, בין שאריות הזבל שלא צלחו את הזריקה וגלשו להן למטה לרצפת הבטון שליד הפח, והפכו לתאווה לחתולי הרחוב והג’וקים שחלקם, יותר מאוחר, מצאו את מותם אצלי הדירה, באמבטיה של השותפה שעזבה.
מאוד רוצה לתקן את מה שהיה, מתרפק על זכרונות שנעשו וורדים עם הזמן, כטבעם של זכרונות, וגם אלו משקרים, מתעתעים בו כמו בכולנו, אלה שעדיין זוכרים בינינו.
מי שהיה פעם בן דוד קרוב, כבר לא, ונראה כאילו השותפות האמיתית וחסר הפשרות שהייתה חרבה לה יחד אם המשפחתיות, שלכם ושלי, שמעולם לא היתה. כלום יכול לקרוס. שאלתי.
אני לבד, ומפחד להיות לבד, לא יודע לאהוב באמת ובתמים יותר, נאחז באובססיה כמו בחיים עצמם, שלא ברור עדיין למה נאחז בהם כל כך.
מנסה לגרש את השדים שנמצאים בתוכי אם מגרפה ומסור.

ריקנות, אני ריק. כאילו אין לי מטרה כרגע.
אני מלא. ואתה. כמה שלם אתה, האם לשלמות יש בכלל אמירה בנושא. אני ריק.
כשהאהבה הלכה, הלכה איתה המטרה האמיתית בחיי, הכוח הדוחף, ועכשיו איפה אמצא אותו. בי. אני שואל.
מתעורר בבוקר למה. שואל שאלות ואין תשובה, ולא מחכה לשום תשובה, בודק וחוקר.
מה עכשיו. לאן אני הולך, אני יודע לאן. ואתה. לא שואל שאלות מיותרות, לא צריך. צריך לעשות. לא מתחבט במה נכון. חובט בהכל.
שוב אני כאן, אבל כאן אני לא רוצה ליפול אליהן. לשום דבר מלבד זרועותי. כמו לוליין או מתעמל מזרח אירופאי. ואני אוהב מזרח אירופאי. הקלאסיקה שבה אני מוצא אמת ייחודית.
צונח ולא כל כך הרבה זמן. אני חושב שהדרך ארוכה תמיד. אבל היא איננה. היא שם, מתחת לאף, נאבק בשמחה שבי, מחפש את הקושי תמיד. ואתה. יש בך שמחה. לא שואל שאלות. אין תשובות. או שכולן כבר שם.
יודע למה להתעורר, בשבילך, כולי אליך, ומבלי שתדע. מתכנן כנראה, כי זה טבעי.
אבל אתה שם, איתי. בבוקר ולפי השינה, אתה שם. בי, בתוכי.

גם עכשיו, זמן מה אחרי, כשאני חוזר לשם ואליך כאורח לא מוזמן לרגע, אפילו לא מבקר, לא מתקרב, מגיע להתנות אהבים עם כאבי העבר וללכת. גם עכשיו, אתה עדיין מה שהיית, אתה והם. מסתכל מהחלון של האוטובוס שמוביל אותי לשם ומשם, צופה בכם, מתקדמים לעבר מטרה סתמית חדשה רק בכדי שהיום הנוסף הזה יעבור, ותלכו לחלום על כל מה שלא היה לכם, לא עצובים ולא כואבים, לא מנתחים את הצעדים שהובילו אתכם לנקודה זו בה אני צופה ברגליכם פוסעות, סוחבות את גופותיכם הכבדים, בעצלות חסרת רצון ושמחה. בכל אחד ואחד מכם יש עצב, ובי יש את כולכם, כמו אטלס, סוחב מסע כבד על כתפי, עול אני סוחב, את מצוקותיכם, את העצבות שלי בכם, מה שאני לא אני ואתם לא אתם.
אך בכל זאת לא נוצרנו מאותו ניצוץ, לכם טוב יותר, קל יותר.
אתם לא מרגישים את מבטי בגבכם, את מוחי מגלגל את סיפור חייכם, רק בכדי לא לגלגל את שלי, מכריח עצמי, לעסוק באחר, וזה אתם. עכשיו זה אתה.

כל יום מתכנן.

ערב אחד, הבטתי החוצה מהחלון כמו ערבים רבים, ראיתי אותך שם, באותה נקודה, ואמבולנס מגיע.
דיברו איתך, בדקו אם אתה ערני, מגיב. הגבת. לצערך אולי, גררו אותך לתוך הרכב, ואיתך את התיק מלא בחפצים שאספת לך מכל מקום, גבר אחד ניגש לחובש, אמר שהוא מכיר אותך, גם אני, ורבים, מעניין מי בכלל קרא לחובשים, זה בטוח לא מישהו מהסביבה, אנחנו רגילים לכך, צועק או חסר הכרה.
אתה שם ולא, הכל ברחוב יודעים עליך אך כנראה אף אחד לא מכיר אותך. צריך לעשות לך כיכר על שמך, לו רק היה לך שם, לו היית אדם, לו הייתה לך נשמה.
מצידנו אתה יכול להיות כך מת ימים ואף אחד לך ירגיש שמשהו שונה, רק כשתלך לנצח, יתהו כולם לאן הלכת. או אולי רק אני. ראיתי אותך בהרבה מקומות מוזרים, בחוף של העיר האחרת, שלמטה, שם הכל שונה אבל אותו דבר. נראית שם שונה, אולי אתה רק משחק, אבל עדיין אתה חסר כל. גם שם בין כל בני החיים ראיתי אותך, מהלך, כפוף שחום, מעלה רקב.

תמיד תהיהי מה אתה נושא בתיקך. האם הוא ריק כחייך או מלא בסודות שאתה שומר לעצמך.
האם יש שם מברשת שיניים, לנקות עימה את הלכלוך כל בוקר מפיך המטונף, כמו כל אדם נורמלי, אבל אין לך בוקר, כמו שאין לך לילה, השינויים האלו הם חלקינו, בני האדם, או בני האדם הנורמטיביים אפשר לומר.
מה המרחק בינינו, עד כמה אתה מרשה לעצמך להתרחק מחברת אנוש.
באיזו קומה אתה חי במגדל החיים, בנמוכה, בגבוהה, בכולן או בכלל באף אחת מהן.
ומה אתה חושב עלי, איך אתנ רואה אותי, אתה מרחם עלי, על רגישות יתר, על הפחד מעצמי, מהלבד.
האם בך יש רגש כלל, טוב לך לבד אחרי כל כך הרבה שנים כשפניך נושקות לרצפה ולא לשפתיים של אדם. מעניין אותי הבדידות המוחלטת שלך. אני מקנא בך. כשאין אף אחד, כשאין קורת גג, כשאין מיטה, כשאין יד להחזיק, כשאין אף ריח מלבד עצמך. איך מתמודדים.

והריחות, והריחות הן הזיכרונות החזקים ביותר, יכולים לקחת אותי שנים אחורה, ועכשיו כשאני מעשן, אני שוכח, הבלוטות מתמלאות בשכבה של ניקוטין או זפת, האף נסתם ואיתו הכל מתרחק, הריח של האדמה הרטובה במקום בו נולדתי, כשהייתי בן שלוש ושיחקתי בברזים בגן, והריח שלך, שאני מריח בכל מקום פה בעיר שבה נפגשנו, גם הוא נעלם, אני מדחיק הכל דרך האף – מנסה לשכוח את הריח שלך דרך הסיגריה ואם זה כל שאר הזיכרונות.
על דברים כאלה צריך לשלם מחיר.

הן, נשים רבות, סוחפות אותי אחריהן, ומשאירות את עצמי מזדחל מאחור, ואני מאבד את עצמי כמו ילד קטן בשוק הומה אדם בהודו, ילד בלי אמא. וכל פעם זה חוזר, חושב שהתבגרתי, שהבנתי, אבל שום דבר לא משתנה בתוכי, רק גדלים החורים או מתווספות עוד שכבות כמו קילוף בצל מהסוף להתחלה, ובסוף כשהשכבה האחרונה תקולף לאחור, יפסקו הדמעות. וגם פה את איתי, את, זאתי. אבל חזרתן, ותחזרו. אני יודע. אני בטוח. וגם את. לצערך.
נע ונד כרגע כמו מהלך על חבל דק המתוח בין שלוש ארצות, איפה שאני איפה שאת ואיפה שזאתי, ובכל רגע רוח חזקה עלולה להפיל אותי לתהום שביניהן, אולי פה אני צריך ליפול רחוק משתיכן. אני החלטתי להיות לבד. וזה עניין של החלטה. ואני עומד מאחורי ההחלטות שלי. הולך על החבל, חולף על קירות מבנים מפורסמים שננטשו מזמן לטובת ביניינים מחופי זכוכית וגגות ירוקים.
הכל פה שונה והכל פה דומה, וגם פה הכל אבד והוחלף בסימני אבק המזכירים רק במעט שפעם היה פה דבר כלשהו.
מוציא אנחה עמוקה מבית החזה, כמו עוד פיה מתה בארץ האגדות. בכל כמה זמן מגיעה פיסת בד צבעונית שמשמחת אותי. בתוך העגמומיות והמלנכוליות שבניתי לי כל חיי בכוחות עצמי, שאני אוהב כל כך, בתוך כל זה.
שמחה מדיי פעם היא דבר לא כל כך נורא.

ואיך. ומתי. ואיפה. אתה בי. אז כנראה אתה יודע.אתה מודע למה אני עתיד לעשות ואתה לא חושש מכך, אולי אתה מצפה לכך אפילו חושב על זה גם כן, רק שיגיע המושיע אתה אומר.
אז איך תרצה שזה יקרה. במהלומות, בכף יד נקיה, או בעזרת דבר מה. אני שואל אותך. איך תעדיף. לראש, לצוואר, או ישר ללב, שתרגיש באמת תרגיש מה גרמת לי לעשות. אבל איך זה יתכן שיש לך לב. אתה ריק. אדם לא אדם. נשמה לא נשמה.
ומתי תרצה שזה יקרה. ביום הולדתך המתקיים אף פעם. בצורה סימבולית שכזו, התחיל ונגמר באותו יום. כאילו לא היה כלל. כאילו לא קרה. או שמא ביום כיפור. היום בו חטאינו נגמלים, במה אתה חטאת בכלל. אתה לא זז ממקומך. אתה לא מתקשר אם אף אדם. איך אתה יכול בכלל לחטוא כך.
איפה. בביתך שזה הרחוב או אצלי. בפינה אותה אתה כל כך אוהב, שם תרצה שזה יקרה. או בכלל במקום אחר מקום בו ישאלו מניין צצתה מאיפה הגחת. ליצור מסתורין כי ברחוב שלך כולם יאמרו זה היה צריך לקרות במוקדם או במאוחר.

ונמאס לי מעצמי, מחוסר עמוד השדרה שבי, מהקלות בה אני שוקע לאבדון הרך הזה שכל פעם מגיע אלי מאותם מקומות, שאני מכיר אבל שוכח, מזהה ומריח. נמאס לי מעצמי ואני מתוסכל מזה, שוב פעם. התסכול והאכזבה. שוב פעם החידלון והקיום מראים לי.
אומרים שהגלגל מסתובב ומה שנותנים מקבלים, אז למה זה מגיע לי.זה מגיע לי מאוד.
אומרים בסוף יהיה טוב, את זה אני יודע.
אומרים שהחיים זה משחק, ונמאס לי לשחק, להראות שלא כשכן, מעולם לא עשיתי זאת, אני כנה, עם עצמי, הולך עד הסוף עם הרגשות הכל כך חזקים שבי, ואני רגיש ועדין ויפה, כך את אמרת, יותר מדיי הדגשת, ואני נמאס לי מעצמי.

זה קל למצוא היום תחליפים לרגשות שמשאירים טעם רע בפה כמו תחליף חלב. הכנות שוב פעם עברה והרגשות העמוקים שפעם חשבנו שניתן למצוא רק לעיתים, נעלמו כליל. בכל פינה יש זול, מהיר ומרוח על הקיר בליפסטיק שנקנה באחת מחנויות הסיטונאות. אולי ניתן לקנות שם גם רגש זול. חיפשתי חלופות רבות, הקפתי עצמי בהן, חיפשתי בערמות שנראו והריחו כמו דשא אך למעשה היו זכוכוית של בקבוקי בירה שבורים, ונחתכתי. אבל הרגש כבר כל כך עמום והאור עוד שניה נכבה לו, או שהמנורה בכלל תשרף, ואין לי עוד נורות בבית. אשב בשקט, אכתוב לאור נרות, אדמיין בעט נובע, אולי כך יחזור אלי הרגש.

גאווה. גם גאווה זה חטא, שעונשו הוא מוות. גאווה. יש בך גאווה. אני שואל. בי יש גאווה. על מי שאני, התנשאות שאני טוב יותר. ידיעה שאני טוב יותר. מטרה שאני טוב יותר. יש לי הכל, גם בזה אני חוטא.
ממלא את בית החזה באוויר, מיישר כתפיים, מעלה סנטר, אני גאה במי שאני, אבל גם לא.
משחרר הכל, הגוף חוזר להיות רזה, הכתפיים נופלות, המצח יורד לכיוון האדמה. כבר לא גאה להיות שייך, כבר לא מורעל על כוח עוצמה ואש. ומעולם לא הייתי. מתהלך ברחוב כמו כולכם, חסר יציבות ואהבה, מנסה לבנות אותה בעצמי, משתדל, באמת משתדל. ישנם רבים גאים.

ואז טסתי משם.לשם.

לבד, בעיר בה הלבד הוא דרך חיים. אני פה מהחלטה אמיצה שנעשתה בשבילי כי קשה לי עם החלטות, שלא לדבר על אמיצות. אני לבד. בעיר. הניכור פה מחלחל לכל מקום, זה מתחיל בריח התחנה של היהודים. אבל בכל הלבד הזה יש דבר גדול יותר, אמיץ יותר. אולי זה רק כי אני פה.
אולי זה העומס, ההמון, הכמות הבלתי נתפסת של פנים, וכאן הם לבושים, לא בסחבות כמו שם, עניבות ועקבים שהיו פה פעם נשארו כחלק מסיסטמה של שנים רבות, שכנראה לא תכבה, אבל עדיין חסרי פנים. כל בוקר המסה האנושית נעה לה מתחת לאדמה למקום בו יגשימו את חלומותיהם החומריים וישאירו בבית את מה שבאת חשוב. אומרים שהם כבויים ממחסור בשמש, הם רחוקים כל כך מהשמש, ואין פה חום, חום גוף, וגם לי כבר אין. פה ובכלל. המחסור לקח אותם מעצמם. והצורך הרחיק אותם עוד ועוד.
הם ראו בראי את בבואתם עטופה בעלי זהב ונפלו לתוכה, ממש כמו נרקיס, כשניסה להשיג דבר שאינו שם.
אפילו הסליחה, הפניה האמיצה ביותר בין אדם לרעהו, ריקה היא, לא רק אני ריק, יש לי שותפים לריקנות. הם מלאים בעצמם ואני ריק מכם. המרקעים מרצדים פה בכל מקום, מסנוורים אותי ומסיחים את דעתי בכזו קלות שניתן לחשוב שכולם פה הם תינוקות וכל תנועה בחלל תתפוס את מבטינו. מוחינו נשטף בנהר הרחב ביותר בעולם, גלי ענק שוטפים את כולנו יום יום, ובחדשות רק דיברו על צונאמי במקום רחוק.
זיכרונינו נמחק, ביתינו התמלא מאבק כי אניינו שם, ורק האל נשאר נקי – חף מפשע ואשמה.

וגם פה אתה נמצא.איתי.

פותח חלון שיצא ריח העשן, שיכנס קצת אור ליצירה, אבל אין פה אור בכלל. לא היא ולא היא.

הנקמה היא מנת חלקי אני משער. שונא אלימות, ולרוב הנקמה היא אלימה. שונא כי אני מפחד כל כך.
מה מניע אדם לנקום. כי נפגע. כי נשכח. כי אבד. שואל. במי אני נוקם. בך. בכם.בהם. בו.
הנקמה היא מתוקה כי היא משחררת אותך ממחשבות. הנקמה היא אכזרית. הנקמה היא מתוכננת לפרטי פרטים. הנקמה היא עמוקה כמו השאול. הנקמה היא ארוכה כמו העורקים.
מדוע אתה בעצם. מפקפק. בוחן. התשובה שם. השאלה איננה. זה ברור הרי. אתה מייצג. אתה חלש. אתה אפס. אתה חסר משמעות. מדוע אני. אני מייצג. אני מפחד מחולשה. אני שואף. לי יש מטרה. אנחנו משלימים כנראה אחד את השני. ולולא היית מי שהיית אולי יכלנו להיות חברים. אבל אני לא יכול להיות חבר שלך. כי אם כן. התוכנית תתשתנה. הרגשות העזים שלי כלפייך כרגע מובילים אותי לנקודה מסויימת שאבוי אם היא תאבד.
אני חזק. אמיץ. גיבור. ואתה ההפך ממני.
אני לא באמת חזק אמיץ וגיבור. אבל אתה ההפך ממני.
ויש לי המון אמפתיה, ממש כמו לרסקולניקוב, ויש בי המון כעס, ממש כמותו, ויש בי המון רחמים, ועצבות, יש בי רגישות יתר וחוסר סבלנות, וכולם כלפיך.

אתה בטוח שאתה רוצה. אפשר להתחרט. אפשר לשנות את מה שנכתב פה. אתה צריך להשתנות בשביל זה. אני אומר לך כך. אתה צריך להשתנות בשביל זה. נכנס ויוצא.
אל תנסה לשנות מישהי אמרה לי. אל תנסה. ובני אדם עקשניים, ואני עקשן מדיי. תשמה את עצמך. איך אתה רואה אותו. לא כך אמרה. אני אומר. לא רוצה לשנות זאת. זה שלי. וזה שלו אנחנו ביחד במערכה הזו. אני פה בשבילו, לעזור לו, והוא פה בשבילי, לעזור לי, כל אחד יספק את הצרכים של השני. אני אשחרר אותו והוא ישחרר אותי.

בינתיים זהו….

בשביל מה שהיה –
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
42 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך