געגועים

smadar herzfeld 03/03/2019 306 צפיות אין תגובות

אישה מתגעגעת לסבא וסבתא שמתו מזמן, לכפר שבו הם גרו, למה שכבר היה. חול לבן חם ואדמת חמרה אדמדמה. וריח הדרים, ענני ריח סמיכים אינסופיים עוטפים את הכפר. ובבתים הקטנים, בחדרי השינה, בסלונים, מסתובבות רוחות העבר. השדים רוקדים וואלס ופּוֹלְקָה, שרים ברוסית וביידיש ומתפללים בעברית.
והכול מתחיל בסבתי, ובילדה העירונית שהייתי כשבאתי לבקר אותה בכפר. הילדה אוהבת את סבתהּ, היא חושבת שהיא מלכה, היא אוהבת את הכפר ההוא ואת הסבא הכפוף לה, למלכה, בכל מאודו. בכל לילה הוא מביא למיטתה כוס חלב רותח, היא יושבת לבנה כולה בכתונת הלילה, נשענת על אלף כריות, והוא מניח בזהירות את המגש עם הכוס. ואיזו עוגייה קטנה, רק בגלל אהבתו. אני יושבת לצידה, גבי הצר טובע בין הכרים, והיא נותנת לי לנגוס בעוגיית האהבה ומגישה לפי בכפית קצת חלב רותח. ואיזו מילה מסולסלת ביידיש, שאינני מבינה ולא אכפת לי.
הכול בעולם שלהם אחרת ממה שאני רגילה. ובמקום המשרד של הורי, האפור והמחניק, בו מתלחשים כולם תמיד על חשבונות ועל כסף, כאן היתה להם חנות. כך קראנו לה, "החנות". עם חלון-ראווה ומאחוריו ברז של סודה, ולאורך הקירות מדפים עם ספרים וצעצועים. כל מיני חיות ממולאות בצמר-גפן, ובתים קטנים, בובות קטנות, מכוניות מעץ או מברזל. ובאמצע עמדו שולחנות אוכל מכוסים בשעוונית, שם הגישה סבתי ארוחת צהריים למורות בית הספר היסודי.
והכול היה בראש גבעה, בפינה של מבנה חד-קומתי ובו שלוש חנויות: "החנות" שלנו, לצידה חנות מכולת, ובפינה השנייה מספרה. שם גזר לוּסְיָה הספּר את שערותיהם ואת שפמיהם וזקניהם של גברי הכפר. הוא מרח קצף נוצץ על פניהם ומחה אותו בתער. הוא עבד עם התער בדייקנות ובשתיקה, וכשגמר ניגב אותו בחלוקו הלבן.
לוּסְיה עצמו היה בעל רעמה שחורה ומבריקה, דומה לזנב של סוס, ומעל שפתו העליונה התרומם שפם גדול ומטופח. הוא דיבר פולנית בקול רועם, והנשים בַכּוּךְ שמאחורי המספרה רעדו מִפחד כשדיבר. שם חיו אשתו מאנְיָה ובנותיו רוֹחָ'לֶה ורותי בדירת-מחסן זעירה עם חלונות צרים, מקושטים בווילונות סגולים. מאנְיָה בישלה, רוֹח'לֶה ניקתה, רותי קראה מגזינים וסידרה את שיערה.
אבל רק בפינה שלנו, צמוד לדלת הכניסה עם הפעמון המתנדנד מעליהָ, צמח עץ. צאלון. יצור ענק בעל אינסוף זרועות מכוסות בעלעלים ירוקים ופרחים בצבע אש. והפרחים היו מתפרקים ונושרים לאט לאט כמו כנפיים של פרפר, ומתאספים על הספסל שניצב מתחת לעץ. וכל זה קרה מול "החנות", ואני הייתי הילדה ששכבה על הספסל, משעינה את רגליה על הגזע האדיר. וערימת פרחים אדומים הציפה את גופי החצי-עירום בעלים רכים, מקומטים, שניסיתי לאכול, למצוץ, למעוך אותם אולי ייצא מהם מיץ אדום.
והיה המיץ האמיתי, האדום או הצהוב, ששפכו לכוס עבה מזכוכית ואחר-כך העמידו מתחת לברז של הסודה. ומעל הברז הזה, צמוד לחלון הראווה, התנוסס שלט:
"כאן מוכרים כרטיסים של אגד!"
את סימן הקריאה הוספתי אני באדום מבריק. עכשיו אני עומדת על ארגז ומנגבת בסמרטוט את גופו הקר של הברז של הסודה. פני בגובה של הברז ואני מוחה את הטיפות הזעירות בתשומת לב, בסבלנות.
אני במשחק עם עצמי, המשחק של הבדידות, ואני נהנית מכך שאיש אינו שם לב אלי, שמניחים לי לא לעשות כלום, שום דבר מלבד להיות אני.
אני ילדה בודדה, שחולמת להיות סופרת. שלחו אותי לכפר, אל סבי וסבתי, שיש להם חנות צעצועים וספרים וכרטיסי אוטובוס וברז של סודה. סבתי עסוקה תמיד במטבח וסבי מנמנם לו מעל ספר-קודש פתוח. ראשו המקריח, עם שאריות השיער הלבן, ואפו הגדול, הבולבוסי, צונחים על הדפים. ומתחת לספר נחה קופת הברזל עם פדיון היום. היה אז יום לוהט, היה אמצע הקיץ, אמצע החופשה מבית הספר, והכפר כולו הלך לאט, דיבר מעט וחלם הרבה. רק סבתי נעה במרץ בממלכתה השחורה מִפִּיח, דופקת בפטיש העץ המרדד את הבשר ומשקשקת בכלים עם שמות מוזרים: תַרְוָוד, מַערוֹךְ, מַרְחשת. העברית שלה היתה מלאת חורים, ממולאת בשתיקות ובמילים ביידיש, ובכל זאת התקשטה במלים חגיגיות. תַרְווד, מַערוֹך, מַרְחשת.
אבל בחדר עם הווילונות הסגולים דיברו בפולנית מהירה כמו פּוֹלְקָה ובתוכה נחו שברי עברית, קשים כחצץ. רוֹח'לֶה דיברה עם הוריה בפולנית ועם רותי בעברית. רותי היתה הילדה הקטנה המפונקת, שדיברה רק עברית. הם היו כולם שחורי שיער ועיניים, רק לרותי היו עיניים כחולות ותלתלים. ולמרות זאת, חשד לוּסיָה ברוֹח'לֶה שהיא אינה בתו. דווקא ברוֹח'לֶה הוא חשד. ולפעמים בלילה היה רב עם מאנְיָה וצועק, שתסלק מפה את הממזרה שלה. או איך שקרא לה: הגוֹיָה שלך, ה"שְקוֹצִית". וכשהבנות בכּוּך שמאחורי הווילון שמעו אותו צורח ואת מאנְיָה בוכה, חיבקה רוֹח'לֶה את אחותה ואטמה את אוזניה באצבעות עצבניות, אפופות ריח של אקונומיקה.
כן בלילה, בחושך העמוס שדים, שכב כל הכפר ושמע אותם בוכים וצועקים.
אבל בשעות היום, באור העז, עבדו כולם, עבדו בפָרֶך. מאנְיָה בישלה במטבח ותיקנה בגדים תמורת תשלום, לוּסְיה גָזר וגילֵח, עטוף בחלוק לבן, ובימים חלשים עמד בפתח ועישן.
ובשעות ההן, בחום השמש, שררה סביבנו אווירת סוד מתוקה. רותי היתה בת גילי וחברתי, ילדה עם תלתלים בהירים ועיניים כחולות. היו לנו משחקים סודיים, שבהם התפשטנו ורקדנו זו מול זו. כך שיחקנו בין השיחים בבוסתן הנטוש שמאחורי הגבעה שלנו או בגן הגדול שהקיף את בית הכנסת. ישבנו שתינו עירומות והיא גרגרה כמו חתול. השתקתי אותה כי פחדתי שזלמן ישמע. כי זלמן חסר הבית, המשוגע של הכפר, שכב בשירותים של בית הכנסת והעלה עשן. פעם ביום היה יורד מבית הכנסת אל החנות, עומד מתחת לעץ, רוטט מתשוקה ומסריח, עומד ומחכה שסבא שלי יוציא לו החוצה כמה סיגריות עטופות בנייר וורוד של מפיות, שבהן השתמשה סבתי כדי להרשים את המורות.
גם סבי עישן, כל הגברים שם עישנו. וכשהצרור הוורוד החליק לתוך כיסו הפעור של זלמן, פרץ המשוגע בריצה מלאת אושר והפריח לאוויר נשיקות ומלים גסות ביידיש.
ויום אחד, בצהריים, היינו במקומות הרגילים שלנו, אני מתחת לעץ, סבתי במטבח וסבי כפוף על ספר-קודש שמתחתיו הקופה, כשלפתע עלו באוזנינו הקולות האפלים של הלילה. לוּסיה קילל והנשים בכו.
ובאמצע היום, באמצע הקיץ, הפסיקו כולם לעבוד, הנשים הפסיקו לבשל, הגברים הפסיקו לעשן, כולם הקשיבו ללוּסיה מקלל וצועק. אני מנסה להיזכר מה בדיוק הוא צעק. בפולנית? בעברית? הוא גרר את רוֹח'לֶה בשערותיה, החזיק את השערות בשתי הידיים כמו היו אלו חבלים ומשך אותה על החול במורד הגבעה. היא היתה יחפה, לבושה בחלוק-בית זול, וגופה הדק וחסר החן נגרר על החול. החול היה לוהט, גרגריו עטפו אותה באבקה דומה לסוכר. איני מצליחה לזכור על מה הוא כעס עליה באותו יום. היה משהו שהדליק אותו, שגרם לו לשכוח את עבודתו, את האור שבחוץ, את הבושה. את כל אלו שכח לוּסיה באותו יום.
בהתחלה היא צרחה כמו חיה נשחטת, אחר-כך השתתקה ורק לפעמים השמיעה גניחה. הוא הקפיץ את הראש שלה תוך כדי גרירה, מטיח אותו בקרקע, ונראה לי שאז, כשהקפיץ אותה, היא גנחה. מאנְיָה זחלה אחריה על ארבע, מטלטלת את ראשה מעלה ומטה, מייללת בקול גבוה ומתמשך. זה היה חד וצורמני, כמו משהו שנקרע. ואת רותי לא ראו. היא בטח מתחבאת שם בחדר מתחת למיטה. ישבתי זקופה על הספסל שמתחת לעץ. הרגשתי מוגנת על ידי העץ, על ידי סבי שיצא החוצה ועמד מולי בפתח החנות. סבתי נשארה מאחור, מאחורי הברז של הסודה, והביטה דרך הזכוכית של חלון הראווה. היא הניחה את היד שלה על הפה, כאילו ביקשה להקיא.
זה קרה באמצע הכפר, ממול לבית הכנסת, על הגבעה עם החנויות שאחת מהן היתה מספרה. כולם הביטו מרחוק, בלי לנסות להתערב. בסוף הוא השליך אותה על הכביש, הכביש היחיד שהיה אז, הכביש הראשי.
ואז הגיע אוטובוס, הנהג ירד ממנו וניגש אל רוח'לה. היא שכבה על האספלט ולידה רבצה מאנְיה והתנדנדה מעלה ומטה. הנהג היה ברנש גוץ ושרירי, הוא פיסק את רגליו והביט לאט לאט מסביב. ואז קרא בקול עמוק להפליא:
"תתביישו לכם! כולכם!"
ואז עזר להן, לשתיהן, לעלות אל האוטובוס. אני זוכרת את תנועותיו הרכות, המלאות חמלה, שנראו לא מתאימות לגופו הגוץ והקשוח. אני לא מצליחה להחליט אם גם לו היה שפם.
למחרת נעל לוסיה את המספרה ונסע עם רותי. הם נסעו כולם לאמריקה, לשיקגו, וחשבתי שלא אראה אותם לעולם.
אבל יום אחד הם חזרו. נסעתי לבקר אותם בביתם החדש בעיר החוף נתניה. לוסיה עישן סיגר והנשים התקשטו בכל מיני דברים נוצצים, מחרוזות וטבעות ונעליים נוצצות. הם דיברו עברית עילגת וצחקו הרבה, רוח'לה כרכה סביב ראשה סרט נוצץ.
שאלתי אותם:
"מה שהיה אז, על מה זה היה?"
הם הסתכלו בי בשתיקה, תמהים. הם לא זכרו כזה דבר. לא, לא זכרו דבר.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך