זה התחיל בטשקנט – פרק ראשון

04/04/2021 98 צפיות 2 תגובות

נחתתי בשדה התעופה של טשקנט, הגעתי אל ביקורת הדרכונים ושמתי לב שהשוטרת בדלפק מסתכלת אלי במבט חשדני. היא הורידה את עיניה לדרכון שלי שנמצא בידיה ושוב הביטה אלי ולבסוף החתימה את הדרכון ומסרה לי אותו.

אמרתי “תודה” באנגלית, משכתי את המזוודה שלי והלכתי לכיוון היציאה. חלפתי במסלול הירוק של המכס והבטתי אל המוכסים כמצפה מהם שיקראו לי. זהו טריק שלימדתי את עצמי וכך הם אינם עוצרים אותי לעולם. כי אם לא אביט בהם ואעשה את עצמי כאיש תמים המסתכל קדימה מבלי להביט אליהם, אני הופך להיות חשוד כי אני משחק אותה צדיק. אני לא מבריח כלום אבל פשוט אין לי זמן להתעכב על שאלות ובדיקות.

עברתי את המסלול בשלום, יצאתי אל הרחוב, ועצרתי על שפת המדרכה. עמדו שם בתור כמה מוניות מיושנות מדגם לאדה. נכנסתי אל המונית הראשונה בתור אחרי שהנהג לקח את מזוודתי והכניסה אל תוך הבאגאז”, סגר את המכסה בחוזקה אך זה לא נסגר. הוא סגר שוב במכה חזקה יותר וחשתי כאב בעור התוף בעודי יושב במושב האחורי.

הוא נכנס והניע את המנוע. הוא שאל אותי משהו ברוסית. מסרתי לו את הפתק שבה רשומה כתובת. הוא הנהן ומתחיל לנסוע. החל לרדת גשם והשמשות נרטבו והתכסו בטיפות ולא יכולתי לראות את הנוף מסביב. הבחנתי רק בעצים ושדות מטושטשים. הגשם פסק והנוף התבהר. הכביש הפך לצר יותר ואפילו משובש. הנהג היה צריך לעקוף פציעות בכביש ולתמרן מול מכוניות שבאו מולו.

אחרי נסיעה של כרבע שעה הגענו אל העיר טשקנט. העיר נראתה לי ישנה מאד. בתים נמוכים ברחוב הראשי, חנויות במראה ישן, כאילו חזרתי לשנות המלחמה. ראיתי אנשים הולכים ברחוב והם לבושים בבגדים בלויים ועצב על פני כולם. היו להם פנים דואגים. ראיתי ילדים משחקים ברחוב ורק הם העלו חיוכים וצחקו.

נהג המונית עצר ויצא מן המכונית. גם אני יצאתי כי הבנתי שהגענו אל היעד. הוא פתח את הבאגאז’ והוציא את המזוודה. שלפתי את ארנקי מכיסי האחורי ושילמתי לו. הוא הודה לי ברוסית, נכנס למונית ונסע.

כשרציתי להחזיר את הארנק לכיסי האחורי, לא הצלחתי. ניסיתי שוב ושוב ולא מצאתי אותו. אחרי כמה ניסיונות תרתי אחריו באצבעותיי והוא לא היה שם. אין כיס אחורי! הורדתי את מבטי לעבר מכנסי וראיתי שהם שונים ממה שלבשתי קודם. הם היו בצבע חקי דהוי ובלוי, ראיתי את נעלי והם היו ישנים, חומים וגבוהים, הסתכלתי על חולצתי והיא הייתה קרועה ומשובצת בצבעים שלא הכרתי. משהו מוזר קורה, חשבתי בליבי.

הושטתי את ידי כדי לגרד בראשי ופתאום הבחנתי שיש לי כובע קסקט. ממתי יש לי כובע? תמהתי. אנשים חלפו על פני והנידו ראשם לשלום. הסתכלתי בפניהם והם לא היו מוכרים לי. יתכן ואני חולם? שאלתי את עצמי והסתכלתי מסביב. לא אני לא חולם. שלפתי את הסמארטפון שלי ובדקתי את התאריך. דצמבר 1944.

כאן נפגשו לראשונה הורי שברחו מפולין כשהנאצים פלשו. תחילה אתמקם באכסניה שכתובתה הייתה רשומה בפתק שרשם לי דודי חיים, גם הוא ניצול שואה ואחר כך אתחיל לחפש אותם.

זה התחיל בטשקנט – פרק ראשון
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

סיקרנת.
יהיה לזה המשך? האם זהו סיפור פנטסטי? היסטורי? סיפורי־סבתא?

סמארטפון שמראה תאריך מזמן מלחמה”ע השנייה, זה מתכון לצרות.

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

04/04/2021 23:01

יהיה המשך, זהו סיפור על בריחת הורי מאימת הנאצים, אל טשקנט שבאוזבקיסטן, ועלייתם לארץ ישראל, המסופר כפנטזיה משולבת בהווה.

06/04/2021 14:29
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך