יום אחד בהר תבור

14/10/2019 72 צפיות אין תגובות

היא חשבה לחזור לאימוני היוגה ולא הצליחה להיזכר מה גרם לה להפסיק. הא כן, אכזבה נוספת בעניין הזוגי. החודשיים האלה היו כמו ענן שחור בשבילה, היא לא זוכרת כלום.
“העולם הזה גדול מדי בשבילי” היא פתחה את המחברת ורשמה לעצמה.
“לא ברצינות, אני מרגישה לא שייכת לכאן. כמו ייצור חסר תכלית שלא שאלו אותו אם הוא רוצה לצאת לאור”
הימים עוברים והיא לבד מחכה לתשובות. פעם, לפני שלושה חודשים או יותר, היא הייתה מאוד מאושרת. תקופת המבחנים הייתה לקראת סיומה, והיא התאמנה ולמדה כמעט כל יום. היא זוכרת שבאחד האימונים כששחתה בבריכה, התחיל לדבר איתה סטודנט למשפטים. היא הייתה כלכך נרגשת למרות שלא הראתה את זה. הוא היה נראה בחור מאוד מעניין מהשיחות שניהלו בין המשחים.

משהו קרה לה, הכל דעך. עוד מעט תגיע לגיל שכולם יתחילו לשאול “נו יש מישהו?” והיא לא תדע איך להסביר את הבדידות. היה בחור שהיא לעולם לא תשכח, הוא שבר את האמונה שלה בהתאהבות תמימה. היא התעוררה כל הלילה מהידיעה שהוא וויתר עליה, ואחרי שנעלם לכמה ימים היא קיבלה הודעה שהכל נגמר.
למי להאמין עכשיו? גם אחרי שדיברו שעות בטלפון מתחת לכוכבים, גם אחרי שהקשיבו יחדיו לשירים אהובים וגם אחרי שחיבק אותה לפני המבחן. עד היום היא מחכה להסברים ונאבדה בעצמה. היא לא תדבר על זה עם אף אחד, כי תמיד אומרים להמשיך הלאה, נקסט, בחור אחר. אז מה הפואנטה בלהרגיש משהו מסוים למישהו מסוים אם אפשר כל הזמן להמשיך הלאה בלי לעצור? אין בכך שום אינדיבידואליות. הוא הבטיח לה אז, שיום אחד ייקח אותה לטייל בהרי הצפון.

הכל חסר היגיון והכל מפחיד, והרצון להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת משם לעולמי עולמים.

יום אחד בהר תבור
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך