sapir13
"הכל אפשר רק אם נרצה המחפש תמיד מוצא גם אם הוא נמצא אי שם הרחק בקצה..." (ישי ריבו, לשוב הביתה) " וכל כך הרבה זמן לא הייתי אני, לא ידעתי מה מקומי [...] הלכתי, נפלתי, בכיתי, איבדתי את עצמי וחזרתי, ובסוף המסקנה שהגעתי אליה היא שהכל הוא תהליך. החיים הם מעגל שלא נגמר וכנראה שגם לעולם לא ייגמר. הדברים הטובים יישארו והדברים הרעים יישארו ואני לעולם לא אהיה אני בלעדיהם..." (שלי, לעבור את הכאב) כל כך הרבה זמן לא כתבתי, כבר התחלתי לחשוש שאני מאבדת את זה...

מי אני?

sapir13 01/04/2018 298 צפיות אין תגובות
"הכל אפשר רק אם נרצה המחפש תמיד מוצא גם אם הוא נמצא אי שם הרחק בקצה..." (ישי ריבו, לשוב הביתה) " וכל כך הרבה זמן לא הייתי אני, לא ידעתי מה מקומי [...] הלכתי, נפלתי, בכיתי, איבדתי את עצמי וחזרתי, ובסוף המסקנה שהגעתי אליה היא שהכל הוא תהליך. החיים הם מעגל שלא נגמר וכנראה שגם לעולם לא ייגמר. הדברים הטובים יישארו והדברים הרעים יישארו ואני לעולם לא אהיה אני בלעדיהם..." (שלי, לעבור את הכאב) כל כך הרבה זמן לא כתבתי, כבר התחלתי לחשוש שאני מאבדת את זה...

מי אני מבין כל האנשים שנמצאים כאן?

הקולות שבראשי מדברים בלי הפסקה. כל אדם ברחוב מקבל אישיות, שם, חיים מזויפים. כל אחד נהפך ל”מישהו” בשבילי. החלק המטריד הוא שאני אפילו לא מכירה אותם, אבל המבט שלהם עליי עדיין מצליח לשתק אותי.
זה מפחיד. ההימצאות בין כל כך הרבה אנשים תמיד הלחיצה אותי. לאחרונה הצלחתי לשלוט בזה ועכשיו החשש הזה כבר כמעט ונעלם, אבל הוא שם, אני יודעת, אני יכולה להרגיש אותו בוער על להבה נמוכה בתוכי.

אני הולכת רחוק, בלי לדעת לאן.
כי אחרי הכל, למה צריך לדעת? אם אתכנן את כל חיי עכשיו, אז מטרתי תהיה רק לנסות לממש את תוכניותיי, ואז אני לעולם לא אוכל להינות כמו שצריך. אני תמיד אהיה עסוקה בלעשות את הדברים בדרך הנכונה והמקובלת, עד שלאט לאט אני אצליח לאבד את עצמי לגמרי. כבר לא אהיה אותה אחת, משוגעת, שאוהבת את כל הדברים הלא נכונים והילדותיים מידי, שנהנית לדבר על חפצים דוממים כאילו שיש להם חיים משלהם.
צריך רק להאמין, להיות נאמנים למי שאנחנו, ולא משנה באיזה מצב אנחנו נמצאים, כי אפילו פסימית שכמותי יודעת לזהות את האמת ואת מה שטוב.

אני אני, ולא צריך יותר מזה.

אני נזכרת בעבר, אבל לא בוכה.
כל מה שהיה לי רע עדיין נשאר רע, ולא משנה כמה האמת תתעוות לכאן או לכאן, המצב עדיין יישאר כמו שהוא. יש אנשים שלעולם לא יישתנו, וזוהי האמת הנוראית שאני צריכה לחיות איתה – לפחות כרגע – פשוט כי אין לי ברירה. יש דברים שהם לא בשליטתנו, שלא אנחנו אלה שיכולים לשנות אותם. הבחירה שלנו היא על החיים שלנו, על מי שאנחנו נהיה.
היא כל מה שאני לא רוצה להיות, ובמובן מסוים אני שמחה שהיה לי אותה לדוגמא; כך אני יודעת בדיוק מה לא לעשות ומה יקרה אם אני כן אתדרדר לנתיב הזה, כמה הרס וחורבן זה ישאיר, כמה רסיסים ולב שבור; חוסר אמון, חוסר אהבה.

אני מתרחקת, לא נותנת לכל מה שנמצא סביבי לגעת בי.

המוח שלי נקי עכשיו, שלו, רגוע.
הכל מרגיש כמו בועה זמנית שנותנת לי לשהות בתוכה, שמוכנה להסתיר אותי מעיניי כולם כדי שלא אפגע. זה מחזק אותי, מנחם.
אני יודעת מה אני צריכה לעשות, אבל לא יודעת איך לממש את זה. זה מעצבן, אבל מרגש במידה מסוימת. עבר הרבה זמן מאז שהחלטתי שאני מוכנה לנסות דברים חדשים.

אני הולכת רחוק, לא יודעת לאן.

לא צריך לדעת.

מי אני?
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך